דברי ימי ישראל / צבי גרץ

עד למאה ה-19 את תולדות היהודים בעולם המערבי חקרו בעיקר חוקרים נוצרים. אלה התבוננו בהיסטוריה היהודית כרקע וכאנטי-תזה לתהליכי גיבוש התרבות המערבית. גם כאשר החלו היהודים לכתוב את תולדותיהם בכלים של המדע האירופי, הם עשו זאת תחילה מנקודת מבט אפולוגטית, כדי להגן על תדמיתם של היהודים בעבר ובהווה.

צבי (הינריך) גרץ (1817–1891) היה ההיסטוריון היהודי הלאומי הראשון. ספרו רב הכרכים דברי ימי ישראל שראה אור בגרמנית בשנים 1853–1876 היה המחקר ההיסטורי המקיף הראשון שנכתב בכלים של המדע המערבי והציג את תולדות היהודים כתולדות לאום שלו דינמיקת התפתחות ייחודית – הן בתקופת הריבונות בארץ ישראל הן בתקופת הגולה. יתרה מזאת – הספר פנה מפורשות לקהל קוראים יהודי כדי לפתח את תודעתם הלאומית בהווה דרך הבנת עברם.

ההקשר ההיסטורי

בשנים 1820–1828 פרסם לראשונה יהודי מחקר היסטורי ובו ניסיון לחקור את תולדות בני ישראל בכלים של המדע המודרני. מחבר המחקר – מרדכי (מרקוס) יוסט קרא לספרו תולדות בני ישראל ולא "תולדות היהודים", כי סירב לאמץ את המונח לתיאור הקהילה היהודית, משום שלדעתו הייתה, מאז נפילת הבית השני, מכלול של קהילות דתיות בלבד. לדעת יוסט הייתה ההיסטוריה היהודית תולדות של התפרקות ורדיפות, והוא הדגיש בעיקר את נאמנותם של היהודים לשליטים שבחסותם חיו בתקופות שונות ובמקומות שונים בעולם. כפי שציין מיכאל מאיר: "חלוקת חומר נעשתה באופן שדמה יותר ללקט של מספר היסטוריות של יהודים בארצות שונות מאשר לקורותיו של עם אחד. הדת בלבד היא ששימשה גשר על פני מרחב וזמן" (מאיר, 1997, עמ' 134).

המפעל ההיסטורי של הינריך גרץ נוצר מתוך עמדה מחקרית ואידאולוגית הפוכה לזו של יוסט. בתקופתו של גרץ עמלו ההיסטוריונים הגרמנים ליצור סיפור לאומי אחיד שיקדם את איחוד גרמניה, שהייתה מפוצלת אז בין נסיכויות קטנות רבות. בדומה למפעלם, פרויקט המחקר של גרץ שאף לגבש נרטיב לאומי מאחד לקהילות היהודיות המבוזרות. לראשונה ניסח גרץ את תפיסתו אשר להיסטוריה היהודית במאמר שפרסם ב-1846 ובו טען: "את היהדות – ככל תופעה אנושית – יש לתפוש מתוך הטוטאליות של גילוייה ההיסטוריים ולא לאורו של ממד או היבט מצומצם אחד הנקרע שרירותית מתוך שרשרת גלגוליה" (אבינרי, 1980, עמ' 38).

בדומה לר' נחמן קרוכמל, זיהה גרץ את המהות ההיסטורית של העם היהודי בטיפוח הרעיון המונותאיסטי של האל הטרנסצנדנטי. ב-1853 מימש גרץ את תפיסתו הלכה למעשה כשפרסם את הכרך הראשון של מפעלו ההיסטורי רחב ההיקף דברי ימי ישראל (Geschichte der Juden). אך הכרך הראשון לא זכה להצלחה מסחרית והמו"ל סירב להמשיך להוציא את המחקר. באותה תקופה נוסדה החברה לקידום ספרות ישראל מייסודו של העורך, הסופר והעיתונאי לודוויג פיליפסון, והוא לקח חסות על המפעל ומימן את המשכו. עם הזמן נתגלעו מחלוקות גם בין גרץ לחברה של פיליפסון, שראשיה הסתייגו מהביקורת שהשמיע גרץ במחקרו על הרפורמה ביהדות.

כפי שציין איזמר שורש, בדברי ימי ישראל גרץ חידש בעיקר בכך ששילב בסיפור קוהרנטי אחד את ההיסטוריה החיצונית של היהודים כאומה לצד אומות העולם עם תולדות ההתפתחות הפנימית של היצירה, המחקר, ההגות וההלכה היהודית. שיטה זאת אפשרה לגרץ למקם את אירועי ההיסטוריה היהודית ואת גיבוריה בהקשר של ההיסטוריה האוניברסלית. הוא הראה כי גם בתקופת הגולה, כאשר ניטלה מן היהודים האפשרות לניהול עצמי פוליטי-מדיני, הם המשיכו להתפתח וליצור תרבות תוססת ועצמאית.

לא במקרה הכרך הראשון במפעלו המונומנטלי של גרץ, כרך שראה אור ב-1853 (ומוספר ככרך הרביעי), הוקדש לתקופת המשנה והתלמוד ועסק ברגע לידתה של היהדות הרבנית. גרץ הבליט את דמותו של ר' עקיבא כמופת למנהיג רוחני ופוליטי של העם.

לאחר מכן פרסם גרץ את הכרך השלישי (ממותו של יהודה המכבי עד חורבן הבית), ואת החמישי (מתקופת חתימת התלמוד עד פריחת התרבות היהודית בספרד), ואחריהם שישה כרכים נוספים בסדר כרונולוגי מתור הזהב בספרד עד 1848. הכרך האחד עשר והאחרון פורסם ב-1870. ב-1872 ביקר גרץ בפלשתינה כדי לאסוף חומרים ורשמים לכתיבת שני הכרכים הראשונים של מפעלו ההיסטורי, שעסקו בראשית ימיה של האומה היהודית ושלמעשה חתמו את הפרויקט כולו.

מיכאל מאיר העיר על סגנון כתיבתו ההיסטורית של גרץ:

"סיפורו המלא חיים לא היה רחוק מתיאור מתוך רומן על המאבק שבין הטוב לרע. גיבוריו היו נביאי המקרא, רבנים, פילוסופים, משוררים וידידיהם הלא יהודים של היהודים. הנבלים אצלו היו המקובלים, הרבנים, החסידים, האורתודוקסים הבלתי-מתפשרים, אנשי הרפורמה המחקים את הנוצרים ושונאי ישראל. הוא נהג לשפוט דמויות חשובות – אפיפיורים, מלכים ופילוסופים – לפי הדרך שנהגו ביהודים וביהדות. הוא בז למשומדים וביחוד לאלו שהפכו אויבים לאחיהם הקודמים לדת" (מאיר, 1997, עמ' 323).

מחלוקות רבות התעוררו סביב מפעלו המחקרי של גרץ כבר בזמן פרסומו. מצד אחד היהודים הליברלים הפרו-רפורמים בגרמניה הסתייגו מנטייתו לעגן את ההיסטוריה היהודית סביב התפיסות הדתיות האורתודוקסיות ולהתנגד לרפורמה. מן הצד האחר התקיף את גרץ היסטוריון גרמני-לאומני בשם הינריך פון טריטשקה. טריטשקה האשימו בשנאת הנצרות ובעוינות לעם הגרמני. כתיבתו של גרץ שימשה לטריטשקה הוכחה כי היהודים לא יוכלו להשתלב בחברה הגרמנית ולהתבולל בה.

אף על פי כן, חוגים יהודיים שונים קיבלו את הפרויקט בהתלהבות אדירה. כבר ב-1867 נעשה ניסיון ראשון לתרגם את אחד מכרכיו לאנגלית. בהמשך תורגם הספר לצרפתית (חלקית בידי משה הס שנמנה עם מעריצי גרץ), לעברית ולרוסית. שאול פנחס רבינוביץ' סיים לתרגם את הספר לראשונה לעברית ב-1898, לאחר הקונגרס הציוני הראשון. ההיסטוריה של גרץ הניחה תשתית לגיבוש הזהות היהודית הלאומית והממסד הציוני אימץ אותה.

כשפורסם התרגום לרוסית של הספר, ב-1903, כתב זאב ז'בוטינסקי הצעיר:

"יהודים לא מכירים את תולדות היהדות אך זקוקים להן מאוד. בפני היהודים הועלתה ברירת ברזל – או לדאוג לעצמם בעצמם או להיכנע ולהימחק מפני האדמה. על כך פשרה של האמרה העתיקה: אם אין אני לי מי לי? רק הגיבוש של תודעה עצמית לאומית יכול להבריא ולהחיות את היהדות. [..] אסור שאף לא אמצעי אחד לחינוך עצמי זה יישכח, אם היהודים אינם רוצים שיישכח שמו של עמם. כל יוזמה שמובילה ליעד של חינוך עצמי זה צריכה להוות ליהודים שאלה של האינטרס הלאומי".

מאיר, מיכאל (1997). תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ב'. ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.

אבינרי, שלמה (1980). הרעיון הציוני לגווניו. תל אביב: עם עובד, עמ' 36–48.
פיינר, שמואל (1995). השכלה והיסטוריה. ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.
Altalena, "Новые Книги", Одесские Новости, 5.5.1903.
Schorsch, Ismar (1983). "The Emergence of Historical Consciousness in Modern Judaism", Leo Baeck Institute Year book , 28 (1983), pp. 413–437.