דבר אופטימי, עשית שירים / מאיר ויזלטיר

השיר הפותח את הקובץ דבר אופטימי, עשיַת שירים נקרא "תאורה מילולית":

ואז פֹעל חריג יבוא ידין

את צרופינו היומיומיים

על-פי אמות-מידה בלתי צפויות

כאור צהֹב בציורי רמברנדט.

הצירוף המטפורי המפתיע שבכותרת, המסמיך מונח טכנולוגי-מודרני למונח לשוני-טכני, מתברר בשיר: הוא מתאר כיצד מילה בודדה – פועל חריג – שופטת ומציבה מחדש את האופן שבו אנחנו מצרפים מילים וכותבים שירים. לזה נסמך דימוי בלתי מצוי משדה אחר לחלוטין של משמעות: "כאור צהוב בציורי רמברנדט". הדימוי מביא אל השיר את ציורי רמברנדט, על האור הרך, הצהוב והמפליא המוטל בהם מקרן זווית בלתי צפויה, שמקורו אינו ברור.

שירת ויזלטיר קשה, מתוחכמת, ולעתים תכופות אין היא קלה לקריאה. היא כתובה על פי רוב בלשון פשוטה לכאורה, ישירה, מוחשית, אך כמו האור בציורים של רמברנדט, יש בה ממד המאיר את המילים ואת צירופיהן באור בלתי צפוי, ספק מזדהר מתוכן, ספק נובע מאיזה יחס נעלם הטמון במעשה האמנות.

ההקשר ההיסטורי

מאיר ויזלטיר הוא משורר ומתרגם. שיריו הראשונים פורסמו בעיתון דבר ב-1960. יחד עם יונה וולך ויאיר הורביץ הוא נמנה עם יוצרי שירת שנות ה-60, ויותר משניהם הוא מזוהה כמנסח של התפיסה השירית החדשה המתבטאת בכתיבתם. בשיריו ובמאמרים שכתב הוא ביטא את התביעה לשירה דוברת-אמת, מעורבת, קונקרטית, סיטואציונית, לא מתייפייפת, המטלטלת את הקורא, מפתיעה אותו ומעוררת אותו לחשוב, להרגיש ולפעול.

ויזלטיר נולד במוסקבה ב-1941, בימי מלחמת העולם השנייה. הוא חווה יתמות, נדודים ומעברים חדים בין יבשות, לשונות ותרבויות. כל אלה ניכרים בשירתו.

כשהיה כבן שנה נהרג אביו בקרב לנינגרד, ומשפחתו הועברה לנובוסיבירסק. בסוף המלחמה נכלאה אִמו, והוא עזב את ברית המועצות עם אחותו ובעלה. לאחר שהות בגרמניה עלו לארץ ב-1949. ויזלטיר בן השמונה נשלח לקיבוץ רמת השופט. לאחר שנה חזר לבית אחותו בנתניה. ב-1956 הגיעה אִמו לארץ לאחר כ-11 שנים של פרדה, והם השתכנו בשכונת מונטפיורי בתל אביב.

ויזלטיר הוציא קובצי שירה רבים. הראשון שבהם הוא – טיול באיונה – שפורסם ב-1963, והאחרון עד כה – מרודים וסונטות – יצא ב-2009. דבר אופטימי, עשית שירים, מהיפים בספריו, יצא ב-1976.

שמו של הקובץ דבר אופטימי, עשית שירים מחזיק משהו מתפיסת השירה שאופיינית לו – הוא נוקט בלשון דיבור, בריתמוס, בטון, באוצר מילים ובמבנה משפט של דיבור, ומבליט את המעבר המפתיע בין "דבר אופטימי" ל"עשיית שירים". כלומר הוא מדבר בלשון יום-יומית, לא יומרנית, לא "שירית", ספק אירונית ספק מתכוונת לעצמה, על המעשה של כתיבת שירה. לא בכדי השירה מתוארת כעשייה – אין היא מתת האלים וגם לא ביטוי של רגש, היא מעין עבודה במילים, בדברים. דבר אופטימי הוא אפוא ביטוי זהיר של הערך או של הטעם שבכתיבת שירה.

הנושאים החוזרים ומופיעים בשירת ויזלטיר – היסטוריה, פוליטיקה, מין, אהבה, חישה, ילדות, תל אביב ושירים על אודות השירה וכתיבת שירה – הם הנושאים המעסיקים אותו גם בקובץ זה. הקובץ הוא הטרוגני וניסיוני במישורים רבים – במגוון של צורות ומבנים שיריים, במשקל ובחריזה ובלשון, והוא מתייחד בדמות דובר מרתקת – מעין חוקר ושוקל של מילים, שעֵר ליופיין, ובה בעת בז לו. הוא נע ונד בין התבוננות במצבים של יום-יום למסעות עומק בשפה, בתרבות, בביוגרפיה ובהיסטוריה. יותר מכל משורר עברי אחר בן זמננו, ויזלטיר הוא מין קלסיקן, גם אם בעולם לא קלסי.

השיר "תנ"ך בתמונות" מתאר ביוגרפיה דרך שורה של מפגשים עם התנ"ך, מילדות לבגרות. הביוגרפיה כפולה – היא גם של האני הדובר בשיר וגם של התנ"ך.

השיר מתאר כמה תחנות מכריעות של מפגש עם התנ"ך – הראשונה מתרחשת כשהוא עוד ילד רך. תמונות של דורה מותירות בו רושם עז של סיפורי התנ"ך משום שהן הופכות את הסיפורים למראות. עוצמת המראות מנומקת בכך שאת התנ"ך פוגש ילד שעוד לא יודע לקרוא, והיא מכילה מעין תמצית של הבחנה כללית יותר על אודות טיבו: "נודע לי כי התנ"ך הוא מקום מלא מראות / זועה מרהיבה ומתוחה".

התחנה השנייה קשורה בגילוי שהתנ"ך עשוי מילים. זו כנראה תחילת הקריאה. הילד חש פליאה על היחס שבין המילים לאירועים שהמילים מתארות: "על זרמי מלים רועשים, סוחפים, שטה סירת האדם".

התחנה השלישית היא המפגש עם הנביאים. הנביאים מקרבים את המראות, את האירועים ואת הדמויות אל הדובר: "הם כבר היו אנשים / לא בלתי דומים לי. ואלהים / נעשה המיה / מסֻגננת על-ידי בחור מתקוע או מענתות". אם כן, הנביאים ממירים את נוכחותו של האל בדיבור מסוגנן, ודיבורם ומעמדם מתפרשים בהקשר של יחסי כוח חברתיים ומדיניים.

כעת מגיעה תחנתה האחרונה של הביוגרפיה – הדמיון בין הדובר לנביאים נעשה לחוליה שמקשרת את התנ"ך אל הכאן והעכשיו: "אף-על-פי-כן כבר חלה שם / מודרניזציה מופלגת של האנושי". שני מרכיבים מאיצים את ההתקרבות הזו – הדמיון בין המציאות הפוליטית שהנביאים פעלו בה למציאות הפוליטית המוכרת לנו, והפיחות שחל במעמדו של הנביא כמוסר את דברי האל. עם השתלטות התככים המדיניים, "גלו אחרוני המנסחים האלהיים".

הבית בן שני הטורים החותם את השיר הוא כבר מחוץ לתנ"ך: "עתה עשו בתחום האפשרי: / מתחו בקֹרת, השמיעו קינה, הפיחו תקוה". מי הם אלה העושים בתחום האפשרי? יורשי הנביאים, כנראה המשוררים, כנראה הדובר עצמו, המתאר את מקומו ביחס לזרמי המילים הרועשים שסירת האדם שטה עליהם. שוב אין בהם אלא מה שאפשרי לבן אדם – ביקורת, קינה והפחת תקווה.

הביוגרפיה הכפולה הזו מתארת אפוא את הדובר כמתבונן בתנ"ך וכקורא בו מילדות לבגרות, ואת התנ"ך כספר המגלם את ההיסטוריה האנושית – היסטוריה במובן של סיפור אירועים – מילדותו של התנ"ך עצמו, שראשיתה בתמונות ובמראות האל, וסופה בהסתלקותו של אלוהים. שתי הביוגרפיות מצטלבות במקום שעומד המשורר כיורשם של הנביאים, ומציע את השירה כמפיחת תקווה. השיר מחזיר אפוא אל כותרתו של הקובץ כולו – דבר אופטימי, עשית שירים.

קשה להמעיט בהשפעת שירתו של ויזלטיר על כותבי השירה העברית משנות ה-60. השפעתו ניכרת בכתיבתם של בני דורו ושל משוררים רבים אחרים. אף על פי כן, היא נבדלת ומיוחדת לעצמה, וככל שחולפות השנים, בדידותה הולכת ומחריפה.

בוכוייץ, נ' (2008). רשות מעבר: חילופי נורמות, מאיר ויזלטיר ושירת שנות השישים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

הורביץ, י' (1977). "השעות הגדולות והתמונה הנידחת". סימן קריאה, 7, עמ' 464–467.

הירשפלד, א' (1993). "מול האבן הקשה המתכתבת: קריאה בשלושה שירים של ויזלטיר". אפס שתים, 2, עמ' 34–43.

לאור, י' (1994). "'משאלות הלב יוצאו להורג': תנועה שמוצאה נעימה אחת בשירת ויזלטיר וסופה מיבנה בשירתו". חדרים, 11, עמ' 79–94.

לי, ו' (28 במאי 2009). "ראיון עם מאיר ויזלטיר". הארץ.

פרי, מ'. "מבקרי השירה הלכו לים". הספריה החדשה.