פנאי / זלדה

< 1 דקות

מאת:

הַבַּיִת הַיָּשָׁן

הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף
לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם;
הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיךְ אֶל תּוֹכוֹ
אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,
וְהַלַּיְלָה
מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.

שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת,
בָּאֹפֶק,
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים
הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים
אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,
וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,
אֶת חַיָּיו הַמְּיֻחָדִים,
הֶעָפָר,
וְכָל מַה שֶּׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –
זְרָעִים, שָׁרָשִים, מַעְיָנוֹת . . .

וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו
שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,
עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,
וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,
וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –
שִׁכּוֹר.
אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה
עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –
וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.

חַדְרָהּ שֶׁל אִמִּי הוּאַר

הַסַּיָּד הַחִוֵּר מָזַג בַּסִּיד הַלַּח
וֶרֶד דַּק שֶׁבְּדַק,
זִיו שֶׁל נִצַּת הַתַּפּוּחַ, חִיּוּךְ שֶׁל עוֹלָל.
אֶשְׁכּוֹלוֹת כֶּסֶף שָׂם וְכִתְרֵי פְּלִיז חֲקוּקִים
בְּפָמוֹטוֹת הַיְּרֻשָּׁה, מְנַצְנְצִים עַל גַּבֵּי הַשִּׁידָה,
נִשְׁקָפִים בִּרְאִי עָגֹל,
(פַּרְדְּסֵי אַהֲבָה מִדּוֹר לְדוֹר וַעֲטָרוֹת הַיִּחוּס וְהַדְּמָעוֹת).
וְעַל הַשֻּׁלְחָן – בְּמַעֲשִׂיּוֹת חֲסִידִים, בְּסִפּוּרֵי הַזָּהָב,
(שֶׁהָרַב זֶוִין לִקֵּט, אָסַף),
מְעַלְעֵל אַט-אַט רוּחַ הָרִים
וּמְעַרְבֵּב נוֹפֵי שֶׁלֶג בְּנוֹף שָׁרָב,
אִמִּי מִתְפַּלֶּלֶת – עַל רֹאשָׁהּ מִשְׁבְּצוֹת מֶשִׁי.

הַחֶדֶר הַגָּדוֹל, הַפְּנִימִי, אָפֵל
כִּמְעָרַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי.
בּוֹ שְׁתִיקָה שֶׁל יָם –
שַׁבָּת בּוֹ, מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא.
בְּכָל הַדִּירָה דְּמָמָה.
בַּעֲלִי הָלַךְ לַמִּשְׂרָד. אִמִּי בְּהֵיכַל תְּפִלּוֹתֶיהָ.
אֲנִי בַּמִּטְבָּח.
וּבַפַּח עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו גֵּרַנְיוּם כּעֵין הַדָּם.
בֶּחָצֵר הַמְּרֻצֶּפֶת לְיַד הַצְּמָחִים
פּוֹסַעַת חָתוּל כְּבַעֲלַת-אֲחֻזָּה מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן.
אַט-אַט
נִפְתַּחַת הַדֶּלֶת
לְחָלָב, לְלֶחֶם לְנֵרוֹת,
לְמִסִּים, לְאִגֶּרֶת.
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָהּ שֶׁל עַיִן צוֹחֶקֶת קְרוּעָה בַּפּוּךְ,
וְיוֹמו שֶׁל הַפֶּה הֶעָצוּב,
יוֹם שִׁשִּׁי הוּא יוֹמָם שֶׁל הָעֲנִיִּים.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים
כָּךְ שָׁנִים עוֹבְרוֹת.
דֹּק שֶׁל זִיו יְכַסֶּה יִסּוּרִים, אָזְלַת-יָד,
מְשׁוּגוֹת.
כָּךְ עוֹבְרִים הַיָּמִים וְהַחַיִּים הַהוֹמִים
שׁוֹפְעִים תְּשׁוּקוֹת, נִצָּנִים, תִּינוֹקוֹת, יַמִּים וִיעָרוֹת,
אוֹזְלִים בַּלָּאט מֵאֵיבָרַי, נִגָּרִים כַּדָּם.
כְּשֶׁאָמוּת –
יִפְרֹם אֱלֹהִים רִקְמָתִי
חוּט-חוּט,
וְהַיָּמָּה יַשְׁלִיךְ צְבָעַי
אֶל מַחְסָנָיו שֶׁבַּתְּהוֹם.
וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפֶרַח וְאוּלַי יַהַפְכֵם לְפַרְפַּר
כֵּהֶה-לֵילִי-רַךְ, כֵּהֶה-לֵילִי-חַי.

מֵהֵיכָל לְהֵיכָל

לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.

לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹךְ,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.

זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹךְ עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.

רְאִיתִיו אַחַר-כָּךְ
עוֹמֵד יְחִידִי לִפְנוֹת-עֶרֶב עַל גְּזֻזְטְרָה עֲגֻלָּה
וּמְעַיֵּן בְּסֵפֶר עַתִּיק.
רַחֲבוּת שֶׁל מֶלֶךְ הָיְתָה בַּעֲמִידָתוֹ הַחָפְשִׁית
וְשֶׁקֶט מֻחְלָט,
הַשֶּׁקֶט שֶׁל  "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם".

עֵינַיִם שְׁחוֹרוֹת וְרַעֲנַנּוֹת שָׁתוּ בְּצָמָא אֶת חִיּוּכוֹ הָאִטִּי,
עֵינֵי אִשְׁתּוֹ הַיְּשִׁישָׁה.
אוֹרְחִים לֹא הֻזְמְנוּ לַבַּיִת הַמְּבֹרָךְ,
חֲבָל לְבַזְבֵּז אֶת שְׁעוֹת הָאוֹקְיָנוּס בְּמִלִּים עֲיֵפוֹת.

רַק בַּחַג הוֹפִיעוּ תִּינוֹקוֹת אֲדֻמֵּי שֵׂעָר
וּבַסֻּכָּה הַמְּקֻשָּׁטָה וְהַצִּבְעוֹנִית
כִּבְּדוּ אוֹתָם הַזְּקֵנִים בְּפֵרוֹת.

אֵין דָּבָר מָתוֹק וּמִסְתּוֹרִי בַּחַיִּים
מֵאֲכִילַת פֵּרוֹת בְּעֶרֶב רַךְ,
אֵין בָּעוֹלָם דָּבָר עָרֵב וּמַקְסִים מִזֶּה.

 

מתוך: זלדה, פנאי, הקיבוץ המאוחד, 1968.

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם


"פנאי" מזמן לקוראי השירה העברית מפגש עם יופי רליגיוזי רב. זלדה היא משוררת יוצאת דופן בנוף השירה העברית העכשווית. היא חרדית חסידת חב"ד, קרובת משפחה של הרבי מלובביץ, והיא התפרסמה במיוחד בשיר "לכל איש יש שם" המזוהה עם יום השואה. "פנאי" התפרסם לאחר שנים רבות של פרסום שירה, ואין ספר זה בבחינת ספר ביכורים שממנו על היוצר "להמשיך להתפתח".

רקע

פנאי מזמן לקוראי השירה העברית מפגש עם יופי רליגיוזי רב. שורות כמו "הסייד החיוור מזג בסיד הלח / ורד דק שבדק, זיק של ניצת התפוח, חיוך של עולל", עושות חוויה פרוזאית כסיוד הבית לחוויה דתית רליגיוזית. השורה הזו לקוחה מן השיר "חדרה של אמי הואר", שכתבה זלדה. זלדה היא משוררת יוצאת נוף בנוף השירה העברית העכשווית. היא חרדית חסידת חב"ד, קרובת משפחה של הרבי מלובביץ, והיא התפרסמה במיוחד בשיר "לכל איש יש שם" המזוהה עם יום השואה. פנאי התפרסם לאחר שנים רבות של פרסום שירה, ואין ספר זה בבחינת ספר ביכורים שממנו על היוצר "להמשיך להתפתח".

ההקשר ההיסטורי

זלדה חיה בשנים 1914–1984. היא נולדה ברוסיה ועלתה לישראל בצעירותה עם משפחתה. היא הייתה בת יחידה. בשנים סוערות אלו חלקים מן החברה החרדית היו קרובים מאוד לציונים והשתתפו בתרבותם. ספרה פנאי היה לרב מכר. בשיריה ניכרת חודרנות אינטימית ורכה. שיריה הציעו אפשרות פואטית אחרת מזו שהציעו בני דורה – נתן אלתרמן, שלונסקי ואפילו גולדברג, על הפרוזודיה המוקפדת שלה. פנאי יצא ב-1968, והיה חריג לתקופתו.

רעיונות מרכזיים

רגישות רבה מתפרצת מכל שורה ושורה בשיריה של זלדה. היא חקרה את תהליכי השיום (מתן השם), והתחקתה אחר החיים הסמויים הנסתרים מן העין.

"שם / מעבר לבית / באופק / חיים את חייהם האילמים / ההרים / העוטים את סודם, בצעיף אפור / ומתחת לרצפת הבית / חי את חייו הטמירים / העפר—" כתבה (ללא כותרת).

זלדה התאפיינה בצניעות יוצאת דופן וברגישות לצנוע, לקטן ול"לא חשוב". השוו למשל את מקומו של העפר בשיר זה, ליחסה של דליה רביקוביץ לאבק, בשירה המתייחס לאבק כמלווה היחיד שאינו רצוי. בשירים אחרים היא דנה בחיבוטי הנפש שלה. ראו למשל שורה מהשיר "מהיכל להיכל": "ללכת מפויס בלי פחד בלי ששמורה בלב טינה על אלוהים".

השפה השירית של זלדה, לצד היותה פשוטה, ספוגה במילים וביטויים מן המורשת היהודית. לא היתה זו שירה שספוגה בלהט החילון שהפגינו בני דורה, אלא שירת האני היחיד. שימו לב למשל לפער בין הכותרת "מהיכל להיכל", המרמזת על עולמות של קדושה ותפארת, לבין השיר עצמו, המדבר על דיאלוג כן ישיר ואינטימי עם אלוהים. המתח הזה אופייני לשירת זלדה. הנוכחות "בעולמות הגבוהים", השיחה והמשא ומתן עם האל, לצד מציאות ירושלמית פשוטה.

השפעה והתקבלות

זלדה לא הייתה חריגה רק בקהיליית השירה החילונית, אלא גם בקרב החסידים אנשי ירושלים. היא הייתה מעורה בעולם השירה וקשרה קשרים עם משוררים. ידוע במיוחד הקשר בינה לבין יונה וולך, שנותק כשפורסם שירה של וולך "תפילין". זלדה הייתה חריגה בעולם החרדי גם משום שהייתה חשוכת ילדים. היא פרסמה עוד כחמישה ספרי שירה, אולם רבים משיריה לא קובצו. אף על פי כן זכתה זלדה לביקורות מצוינות ולאהבת הקהל.

לקריאה נוספת

בן-דוד, יערה (1997). אור הנר של תפילה זכה : זלדה, "הלא הר, הלא אש". אהבה ממבט שני. רמת גן: עקד.

בר-יוסף, חמוטל (2007). על שירת זלדה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

בר-יוסף, חמוטל (1983). שני שירים על ירושלים : אמיר גלבע, "היינו כחוזרים"; זלדה, "מקום של אש". ספרות ילדים ונוער, 10, י'(א'), 21–23.

ויס,  אביעזר (1983). קידוש החול או גשר של הפרדה – עיון תימטי-תבניתי בשירי "פנאי" לזלדה. זהות, ג', 225–231.

יצחקי, ידידיה (1985). שירי זלדה בראיה כוללת. עתון 77, 65, 14.

צמרת, צבי (1982). "סובב הלב בנתיבו האפל – וחוזר אל האלוקים", או אופטימיות ופסימיות בספרה של זלדה "השוני המרהיב".פתחים, 58, 87–90.

נש, שלמה (1982). המעורבות המוסרית – בריחה ממנה ואליה, על זלדה ועל ספר שיריה "השוני המרהיב". הדאר, 61, 350–351.

קומם, אהרון (2004). "אל לב הדברים": משבר האמונה בשירת זלדה. בתוך שלשלת שירה (עמ' 307–322). באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.