מכאן ומכאן / יוסף חיים ברנר

התנצלות מאת המלביה"ד

מוציא לאור אחד ממַכּרי פּיתני – וָאֶפּת – להביא בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את הכתבים כדלקמן, שהוצאתי מתרמילו של אחד הנודדים והכואבים בתפוצות-הגולה. ואמנם, ידוע אדע, כי לא אוכל לעמוד בפני אלה הקוראים והמבקרים, שיטענו על רכּוּתי – אם רק יואילו לדבר בלשון רכה – להכניס עוד כתבים, כלומר, רשימות קטועות ובלתי-מסודרות לספרותנו המסכנה, המלאה רשימות קטועות ואי-סדר גם בלאו הכי, בעוד שנחוצים לה, כידוע, דברים שלמים, מהוקצעים וגמורים; אבל בכדי ללַמד איזו זכות, מקצת זכות, על עצמי, הנני להזכיר, כי גם אנכי טענתי – ולא רק זאת! – להמו"ל הנ"ל בעת שבא אלי בהצעתו. אנכי טענתי אליו: "מה בכך שבעל-המחברת הוּא, כדבריך, איש שהספרות היתה אומנותו? במטותא, איזה ערך אמנותי יש לכתביו הטרוּפים האלה, שפּתוֹס שירי אין בהם, ואף לא רחבות-הדעת, ואף לא שכלול-הנוסח, ואף לא כל אַרכיטקטוּרה, ואף לא התבטאות הנפש הכל-עולמית, כמו שדורש מבקר אחד בדברו על תעוּדת האמנוּת, ואף לא מטרות נעלות אחרות – המטרות הנצחיות של האמנות – לרומם את הרוחות ולגרום עונג אֶסתטי?… הגע בעצמך, מה יש פה? איזו חשבונות, וידוּיים, מכתבים, אי-אלה קוים, בלי כל קשר, בלי כל ענינים יוצאים מן הכלל, ואפילו בלי כל סימבּוֹליקה פיקאנטית!… במטותא, קוים דלים, קלוּשים, כחושים, בלי כל חלב ודשן של אמנות!" כאלה וכאלה דיברתי למכירי המו"ל בהתגלות-לבי, אבל שומע לא היה לי ממנו וכל הטענות לא הועילו. "אמנם – אמר לי העסקן הספרותי העקשני, מבלי לענות כלל ממין הטענה – למרות שלא קראתי את אלו הרשימות אלא בהעברה בעלמא, כדרכי, כמוני כמוך יודע, שקוֹמבּינציוֹת של סיפור, לדאבון-הלב, אין בהן, וזה ודאי אינו מן המעלות היתירות, אבל הרי אנו נהיה אומרים במודעות בפירוש: רשימות, כלומר, לא סיפור… איננו מרמים איש: הרי לפניכם לא-סיפור; הקורא יקרא והחדל יחדל. יתר על כן: לא פחות ממך יודע אני, מי הוא בעל-הוידוּיים האלה, ואילו היתה כוָנתי בהוצאה זו אמנות אוביקטיבית או אפילו סוביקטיבית, כלומר, להבליט בצבעים בהירים את אישיותו של הכותב, ודאי שלא היה הדבר כדאי, כי באישיות זו אין כל חדש, וכבר היה הטיפוס הזה של צעיר טוב ואידיאלי, אבל חלש ברצונו ובטלן גמור, בלי כל יכולת לעמוד נגד נחשול-החיים, לזרא בספרותנו, ולא עוד אלא שלפי דעתי, בכל מקום שיש כאן השתפכות-נפש סוביקטיבית, צריך למחוק, לתקן, להשמיט, לשמור את הכלל הקלַסי : יצוֹר, צייר, ודוֹם! – במלה אחת, להכשיר לדפוס… גם לשפר את הסגנון הלקוּי… כמובן מאליו!" – "מובן מאליו! – נמשכתי אחרי המו"ל שלי כהד, אף כי בלבי לא הסכמתי לו לגמרי (ובאמת לא עשיתי זאת: קצת מחמת התרשלות וקצת מחמת פקפוק, שמא, אם מדפיסים, צריך להדפיס הכל ובסגנון-הכותב…) – אבל אם כן – שבתי לסורי – מעיקרא דדינא פירכא: למה בכלל להוציא את הכתבים הללו?" – "למה? – הצטחק איש-דברי, כמו שמצטחקים לתמימותו של ילד – וכי מה נפסיד? אֶה, לא נפסיד; – ובכדי להחזיר את ויכוחנו לגבוליו המופשטים, ששם אין סכנת ההפסד מצויה כל כך, הוסיף מו"לי – רואה אתה, הנה היטבת להעיר על אֶסתטיקה… מובן, שאני אינני קהה כל כך, שיצטרכו להגיד לי, כי מן היופי הציורי יש כאן אך מעט מן המעט, ואולי לא כלום לחלוטין; את הפובליציסטיקה הלא נסיר, כאמור, אבל התוכן… בתוכן… מחיי ארץ-ישראל… זאת אומרת: קהל הקוראים מתענין עכשיו"…

– מה? חיי-ארץ-ישראל? – לא יכולתי כאן לבלי לשסע אותו בצוָחה – מה רצונך לומר בזה? מה כוָנתך? כלום מתוארים בכתבים האלה חיי ארץ-ישראל, כפי שקוראיך היו רוצים לקרוא מעל הספר? כלום יש פה מחזות פיוטיים מהדר גאון הכרמל והשרון, מהעבודה על שדמות-בית-לחם, מגבורות ילידי וחניכי הארץ, הרוכבים האמיצים והרובים המצוּינים, מהטיולים הרבים, רגלי ועל חמורים, בסביבת החרמון ובעמק-יזרעאל, מהחגיגות הלאומיות ביהודה, שבכל שבוע ושבוע, מהחיים החדשים והרעננים, מאהבת בנות-ציון וירושלים, התמוֹת והצנועות? – לא! לא! מה יש פה מכל אלה החמודות? הן אף לא צל, לא זכר… לא, אם אל מול פני דרישות-הקוראים הנה הולך בכתבים הללו – תנחל קלון מכּבוד!

– דא עקא, אבל אין השד נורא כל כך! – ענה על זה המו"ל המנוסה באומץ-רוח – ודאי, שהיה טוב, אילו היה קם אחד מסופרינו לכתוב… כמו שדרוש… מבין אתה? אבל גם זהו פתגם קלַסי: "באין דגים – גם הסרטן לדג יֵחשב"… ודיֵנו, שבמודעות יהיה כתוב: "רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל"… אה, אלמלי רצית אתה, למצער, להוסיף קצת נופת… פו, לומר: נופך משלך – (לי אין פנאי) – לא?… ובכן, שריר וקיים… אנו מדפיסים את הספר גם כך… ואם תקניטני, אומר לך, שלמרות כל המגרעות שברשימות האלו מן הצד האמנותי, האוביקטיבי והסוביקטיבי, – בינינו לבין עצמנו – הנה יש בהן זעיר שם איזה כשרון ריאלי… זאת אומרת: מחברן אינו מחוסר כשרון… רצוני לומר –

ברם, כל האמרים היו כבר למותר. ודאי, שעוד היה בכוחי לעורר איזה צריך-עיון ספרותי חדש גם בנוגע לזה ועוד היו בפי מלים להוכיח לו שגם ריאליוּת זו, שישנה פה בחלק הבֶּלֶטריסטי, אינה אותה הנַטוּרליוּת הרחבה, המקיפה, הכוללת, ואף לא הריאליות העליונה, המתרוממת עד לידי מבט-מעל על חזיונות-החיים, אותה הריאליות, שאינה מתארת מה שיש, אלא נותנת מה שצריך ואפשר להיות וכו' וכו', כי אם – אויה! – ריאליוּת פשוטה, קצוצת-כנפים, ריאליות זוחלת, ריאליות פוֹטוֹגרפית וגו' וגו'; אלא שכל המלים המוכנות שלי, בצירוף עם ההמלים המוכנות שלו, שהיו עלולות לבוא מיד אחרי, הפילו עלי פתאום משום מה איזה פחד לרגע והתאפקתי ונשתתקתי. אגב, ראיתי, שמו"לנו מתעקש להוציא לאור, ועם עיקש למה אתעקש אנכי? האם לא די בזה, שלא כיחדתי דבר תחת לשוני והגדתי הכל מראש? –

ישפוט המעיין.

[…]

מחברת חמישית (כתוב בעט עופרת)

שאלת הקיום של ה"מחרשה" עמדה על הפרק. את הסכום, שהניח טוּמארקין ביסודו, אכלו שני החדשים הראשונים, והעתון הציוני, בראשית החודש השלישי להופעתו, עמד אל מול פני המשבר. צריך היה לפנות לעזרה. זו היתה דעת האַדמיניסטראטור מר קליינשטיין, יהודי פשוט, לא-זקן וקרחת לא-גדולה לו בראשו, ששנות מגוריו בארץ-ישראל היו כבר כעשרים שנה, ועשר שנים מהן היה קוֹליקטוֹר להגרלת שטרות. אחריו החרה-החזיק בדעה זו בן-חפשי, העוזר הראשי במערכת, מי שברוסיה היה שמו יוּדלין ורק לפני שנתים פועל במושבה גלילית, ושני חדשים רצופים אוחז במחרשה ממש. על דרכם עמדתי אני, המשתתף הקבוע, החצי-פובליציסט והחצי-בלטריסט של "המחרשה", שהתנגדתי. אני טענתי מעומקא דליבא לאמור: להאלפים האחדים יהודים שישנם פה, שעברית מבינים מהם עשרה למאה, הן מספיקים העתונים היוצאים פה דאי ויותר מדאי, ואם אנו, הקיצוניים, רוצים בעתון משלנו, לא אכפת, אם גליון אחד ממנו יצא לא פעמַים בשבוע אלא פעם אחת בחודש, ובלבד שיצא בכוחות עצמנו. כך טענתי! כינויי הספרותי, כפי שהזכרתי כבר במחברת שלפני הקודמת, היה "אובד-עצות", ו"כשמו כן הוא!" ­– לא התאפק האַדמיניסטראטור באחת הישיבות, שדנו בה בשאלה הקשה, ב"זכות-הקיום של עתוננו", כמו שהיה בן-חפשי, שדיבורו העברי היה קצת לא חפשי, אומר בטעות במקום "אפשרות-הקיום". העורך והמו"ל בעצמו, שהיה אצלנו בבחינת "סייפא וספרא", מאחר שהשקיע את כל נדונית אשתו השניה בעסק, איש בעל השכלה לא-מרובה, אבל שמבעד למשקפיו התחיל ההגיון מיום ליום להציץ בכל תקיפותו, ושבו, כמובן, היתה כמעט תלוּיה החלטת הדבר, היו לו, כפי שנראה לאַדמיניסטראטור, "פּלַנים מיוחדים בדבר" ופסח על שתי הסעיפים.

המערכת והאַדמיניסטראציה של "המחרשה" היו בחדר אחד גדול, כמעט ריק, בן שני חלונות ודלת אחת. הרהיטים – שני השולחנות וששת הכסאות – היו לו מנוסח-רוֹקוֹקוֹ ולא מנוּסח-מוֹדרן, וספרים עבים ולכּסיקוֹנים כבדים לא היו כלל בנמצא. הכל עשה רושם של דבר חדש, בלי סבל-ירושה. בקרן-זוית מימין היו צבורים: חבילות, חבילות של גליונות-"המחרשה", קרעי שמות וניירות, ובקרן-זוית משמאל, אצל שולחן-האדמיניסטראציה, שעליו היו מונחים: מספרים, חוטים, כריכות, שנים-שלושה גליונות מקופלים ודבק, התגוללו ניירות עבים לחבישת צרורות. שולחן המערכת, שהתקשט ממעלה בקסתות ומספגים, ומתחת בסל, היה משום מה מורחק מן החלונות ומאורם.

היה בוקר יפואי. בן-חפשי התנודד ראשון במערכת. פעם חיטט בסקרנות בתיק-העורך, שנשכח על השולחן מאתמול אגב טרדה, ופעם קרא בעין אחת, בדילוג, בהערות, בריהטא ובהתנועעות – זכרון ללימודי הישיבה הטֶלזית – את כתב-היד שהוּצא משם, מן התיק, שלא ברשות.

העוזר הראשי קרא: "שאלה קטנה"… (לחשבונו של עולמנו)… – ו-ו-ו, מילא, את ההקדמה אני מוחל לו: אובד-עצות בלי הקדמה כגוף בלי נשמה! – ובכן? – "איני בקי במספרים ואיני מומחה (–איש אינו מפקפק בזה!), אבל זאת יודע אני ויודע כל איש שהיה קצת בארץ ואינו רוצה ואינו יכול לעוור את עיני עצמו ועיני אחרים, כי למרות כל המאמרים המדעיים של הבקיאים במספרים ובקילומטרים ושל המומחים הגדולים מן הירחונים "למדע-פלסטינה" על עתידות ארץ-ישראל ועל אפשרותה לקבל אלפים ורבבות מבני עמנו הגולים, הרי אין דעה זו צריכה להתקבל אפילו בתור שקר מוסכם (?)" –

בן-חפשי עיוה שפתיו על הסגנון "הנמשך כמו מזפת" ושמח על סימן-השאלה שמצא, – טוּמארקין הנה כבר נעץ כאן עפרונו הכחול! – הוא השתעל וחזר להתנועע:

"המומחים אומרים הכל, המומחים מעידים, שהארץ נפלאה היא בכוח, משובחה בכל המעלות. אני איני מומחה ואיני יודע ( – שוב! בראווֹ, אובד-עצות! מודה על האמת!), אולם את זאת גם אני יודע (דילוג). הארץ היא קטנה ומיושבת בעלים, שאינם רוצים ואינם צריכים כלל לא לעזבה ולא למכרה (דילוג). אנחנו מיעוטא דמיעוטא בה כיום הזה. אמנם, לא מיעוט קטן כזה, עפ"י אחוזים למאה, כבכל הארצות הגדולות, אבל זה לא ינחמנו. (דילוג). סוף-סוף, איננו בכל הארץ הזאת עם כל הספרדים ועם כל זקני ירושלים, אפילו כמאת אלף איש. איזה שליש (–? שליש?) ממספרנו בוַרשה; את ניוּ-יוֹרק לא אזכיר. זוהי הכמות; והאיכות? על ערך בני הישוב הישן הלא אין להרבות בדברים: חלאת המין האנושי. הפרזה? לא. מצד ההויה והסוד שבהויה (– מהו שח?) אין בכלל הבדל בין בריות לבריות, בין חיים לחיים, בין ישן וחדש" –

אותות של תמהון ואי-תפיסה. מתוך כך נעשתה פניה פתאומית אל האַדמיניסטראטור, – נוּ?

האַדמיניסטראטור, שטיפל בדבר-מה אצל שולחנו, ענה על ה"נוּ?" ברוגזה: הוא עדיין לא היה בפוֹסטה.

נסתתמו הטענות לפי שעה ולא נשאר אלא לקרוא הלאה; אבל גם הלאה לא היה מענין מן ההתחלה. "מנקודת ההשקפה האנושית-הציבורית – היה כתוב הלאה – ודאי שלבני הישוב הישן רק ערך שלילי (– דברים בעלמא! בלי פאקטים! בלי כלום!). אולם גם בני ישובנו החדש אינם מסלתה של האומה (משיכה בכתפות). שוֹטטוּ בחוּצות פתח-תקוה, בואו לרחובות ולראשון, אשר צעיריהן יצאון ותראו (דילוג רב). הרי שלעת-עתה אין על מה להראות ולומר: נצחון. מדברים על קניות חדשות, אבל המדברים, המנהיגים בעצמם, יודעים, כי היו כבר יהודים אחדים, שבאו עם צרור-הכסף ורצו לקנות ולא קנו. מפני מה? מפני שקנית אדמה נושבת, ואם לא ישיבה צפופה, ואם לא מעובדת כראוי, מחמת עצלות ודכדוך יושביה, אינם מן הדברים האפשריים ביותר (– ואת האַגיטציה של העתונות האנטישמית כנגדנו לא הזכיר!). אפשר, שסוף-סוף יקנו, בכל זאת, בנס עוד איזו חלקות קטנטנות פה ושם ותהיינה לנו עוד אמות אחדות, אבל מה זה אומר? והאם זה אומר, כי יש לנו תקוה להיות בעלים למשק כפרי-לאומי, ולו גם מצומצם? האם זה אומר, כי יש לנו תקוה להיות פה בזמן מן הזמנים הרוב? באיזה אופן? באיזה דרך-הטבע ניעשה מעשרה אחוזים חמישים ואחד אחוזים? לא, בזה, ברוב, לא יאמין איש, מאלה הצריכים להאמין" –

בן-חפשי נפסק אצל ה"אבל" שבראש הפסוקים – "אבל מה זה אומר" – ופנה גם הוא ב"אבל" אל האַדמיניסטראטור.

– אבל… אם יהיה – הוא מבטיח?

הנשאל ענה ב"חה-חה" של "מי יוכל לדון": אין מקנין דבר שלא בא לעולם!

– אבל להבטיח… להבטיח… – העיף בן-חפשי עין על כתב-היד המונח לפניו ודחף אותו מבלי משים – הגע בעצמך, אדון קליינשטיין! מקורות אחרים הלא אין לי, ואם אין לי אשה וילדים – צריך אני… מה? היום כבר העשירי בחודש!

– כמה מגיע לך?

– כל הארבעים! בעד החודש העבר קיבלתי בסך-הכל עשרה פרנקים. יותר לא פַארה.

ה' קליינשטיין התחפש למתנצל. – אם הגליונות אינם יוצאים כסדרם. אמנם, רעה זו אינה גדולה. בגליונות, כשהם יוצאים, מפסידים. עיקר הריוַח צריך להיות לא מהגליונות היוצאים, כי אם ממקום אחר. זוהי טענתו מאז. אבל הסדר צריך להיות סדר. עתון שצריך לצאת פעמים בשבוע, וברביעי בשבת אין עוד הגליון הראשון. – מה? מה יוּדלין אומר? שבשבילו, האַדמיניסטראטור, יותר טוב אם הגליון מאחר: על ידי זה הוא פטור מעבודת המשלוח? – מילא. את ההלצה העוקצת הלזו יבלע הוא, קליינשטיין, בשתיקה, מה שיותר רע הוא: שאין מאומה נכנס לקופה. וחזר הדין: איך תהא הכנסה לקופה, אם אין גליונות?! מעגל-קסמים! וזהו – עתון עברי וסדריו. כשנותנים מַנוּסקריפט אין המדפיס רוצה להדפיס: דורש כסף. וכשהוא כבר מתרצה להדפיס – דוקא היום אין לו עבודה אחרת – אין נותנים לו מַנוּסקריפט. מבית-הדפוס היו כבר פעמַים: המסדרים עומדים בטל.

העוזר הראשי נתן עין זעומה בגליון-הנייר המונח לפניו ואמר בטוֹן של אחראי בעד הקלקול:

מה רוצה אדוני? כל הגליון מסודר. חסר רק "על המשמר". אבל אין על אודות מה לכתוב.

– אין על מה לכתוב? – ליגלג האַדמיניסטראטור בחימה גלוּיה – ובאותה עת עוברים בשתיקה על… (כאן בא שם האורח הגדול, הנדבן). מובן, באופן זה לא יהיה לעולם על מה לכתוב! אבל עם זה, שלכם אין על מה לכתוב – לא חדשה היא. מחוסר-ענין הן הקדישו את ה"על המשמר" של הגליון העבר – שחוק להגיד! – ל"הבמה החובבית". פיש! יש איזו אגודה, כביכול… ומהי עושה? מציגה לפעמים דראמה. שמא תאמרו מחיי הארץ? למשוך את הספרדים אלינו? גם זה לא. עוד פעם דראמות מן הגלות ומחיי הגלות. עוד פעם בשביל המהגרים…

הדובר עמד כמתפלא על עצמו. ה' קליינשטיין באמת לא היה דרכו להתערב בענינים שאינם שייכים לו. מה לו דראמה-נַהמא? אולם מכיון שהרעיון על דבר הספרדים הובע – לא התחרט. בדיעבד… אבל הדבר נגע בבן-חפשי. למה זה מחזיק טובה לעצמו על החכמה הגדולה אשר אמר, כאילו חכמתו היא, בעוד שהוא, הוא, בן-חפשי, אשר הביע את המחשבות הללו, ובהרחב-הביאור, בגליון העבר, ולא ב"על המשמר", חלקו של העורך, כמו שהואיל זה לערבב את "היוצרות", כי אם ב"עוּבדות וחזיונות". הוא, הוא, אשר התנפל על חברי האגודה, שאין בהם יודע מלה עברית וכולם ממלאים את תפקידיהם הגלותיים כגויים. אולם זה עוד לא כלום. במהרה צריך יהיה לקרוא למלחמה עוד יותר גדולה. אומרים, שיש יהודי הונגרי, הרוצה להדיג בקרוב חזיון ז'ארגוֹני. אוֹהוֹ, על אלה יטה ידו! לאלה יראה נחת-זרועו. אומללים הם הספרדים אחינו, – יכתוב – אם בעלי טובות כאלה באו אליהם להשכילם. המעט מאחינו הספרדים הז'ארגון שלהם, שהם הולכים ועוזבים אותו תחת השפעת תנועת התחיה… הוֹ, הוא יכתוב!… ומה שנוגע למאמר על אודות האורח החשוב – גם כן הצדק אתו, את בן-חפשי. אומרים, אמנם, שהאורח באמת אינו פזרן גדול, כמו שמריעים העתונים, ולחינם חרדו עליו כל החרדה היוצאת מן הכלל, אבל פטור בלי כלום אי-אפשר… והוא, בן-חפשי, עשה בכל זאת את חובתו ואמר לטומארקין, ולא עוד אלא שביאר לו, כי נחוץ שהמאמר על אודות האורח יבוא ב"המחרשה" עוד בטרם שיגישו לו המֶמוֹראנדוּם על דבר "המחרשה". אבל טומארקין משתמט ואינו כותב לא את הממוֹראנדוּם ולא את "על המשמר". מסתפק, כנראה, בזה, שהוא עומד על המשמר אצל אשתו.

– היא באמת נוסעת היום? – נתעורר האַדמיניסטראטור – ובכן הלא עליו ללכת כרגע אל הפוֹסטה; הלא מיד יבואו בודאי לקרוע את בשרו להוצאות-הדרך!

הלצתו השניה של בן-חפשי – בדבר אשתו של העורך, שעל משמרתה עומדים – עלתה לו גם היא, איפוא. ןבפנים נוהרים גיחך: "היום הולכת הגאולה מאתנו, היום…"

השם הארצישראלי של אשת טומארקין היה גאולה.

בכתב-היד הקטן של "השאלה הקטנה" התעקלו האותיות לאמור:

"לא, בזה יוכלו להאמין רק הציוניסטים קלי-המירוץ בחוץ-לארץ, שהציוניות היא להם "ספּוֹרט" או "פּלַן", שאחת היא להם, אם להאמין או לא להאמין, ושאצלם אפשרית עוד, אם אתם רוצים, גם האמונה בממלכה יהודית. מדוע לא? –"

והלאה:

"אני שואל, איפוא: מה היא תקותנו לעתיד? שבאופן היותר טוב יתוספו עוד איכרים אחדים, עוד ספּקוּלַנטים אחדים, מהטיפוס של אלה שישנם עד עכשיו, מאלה הבונים רק חרבות-גיטוֹ למפרע, מאלה אשר את בניהם ישלחו ל"השתלם" ואת בנותיהם יושיבו לרקום מפות לחלות, ובעצמם ישתדלו למצוא איזו פרנסה בעיר, ולע"ע ימַנוּ בשדותיהם משגיחים על עבודת פועליהם הנכרים?"

ואחר זה:

"כן, רבותי, הנכרים! כי פועלים עברים הן אינם, אינם – גם בזה הלא צריך להודות. יש איזו "אֶכּסמפּלרים", יש איזו פועלים מתמיהים, פועלים טובים במקרה, שמספרם נער יכתוב, אבל אין פועלים עברים. את זה כבר הוכיח הנסיון של שלושים השנים. ואם גם לא היה מכריחנו הנסיון להודאה זו, שיקוּל-הדעת נותן: מהיכן יהיה לנו פועל עברי? מאין ימצא לעם כעמנו אותו טיפוס של פועל חקלאי לשמה של העבודה? מאֶכּסטרן לא יֵעשה פועל. אַל לשכוח: הפועל הקרקעי בכל הארצות נחשב במדרגות היותר פחותות של הסולם החברתי. כמעט בכל מקום רואים שאיפה טבעית מצד הלזה להתעלות: לצאת ממצבו השפל. אולם שם, בכל המקומות החיים, סבל-הירושה שלהם עוצר בפועל ההוא, שישאֵר מה שהוא, והרגל של מאות בשנים אימן את ידיו לעשות את מלאכתו, מלאכת-הטבע הגדולה, כהוגן, ולפעמים למצוא בה גם קורת-רוח עליונה, נשמתית. לא כן האֶכּסטרן היהודי, שבא הנה לעבוד לשם ה"אידיאל". זהו חזיון כל כך אי-טבעי, כל כך בלתי אפשרי. מרבה אידיאלים מרבה פוליטיקה ואַגיטאציה. העבודה האמיתית אינה רוצה לדעת מזה! האֶכּסטרן האידיאלי יש שהוא מסוגל גם למסור פעם את נפשו על האידיאל שלו, אבל התנאים היום-יומיים, שהפועל החקלאי נמצא בהם, התנאים הקקשים המעיקים בכל רגע ורגע, העבודה הקשה – הקשה משינוּן מלים זרות – הזיעה השוטפת, היבלות השותתות דם, האוכל הדל, המשכב הנאלח, השכר המצומצם, היחס המשפיל מצד הסביבה, ההתנכרות מצד אותן הרוקמות מפות לחלות (–?) – היעמוד בפני כל אלה האידיאל, שבאופן היותר טוב הוא פרי עלית נשמה לשעה (?)"

– וכן הלאה, וכן הלאה, וכן הלאה – רטן בן-חפשי לאחר שכילה גם את הקטע הזה.

לעשות, אמנם, לא היה מה, ולכן קרא. הלא חובתו היא לקרוא את כתב-היד! אבל מאידך גיסא "מהו היוצא מדברינו?" והיות, שמרגע פניתו הראשונה לאדמיניסטראטור עבר בינתים כחצי שעה, מצא לנכון להזכירו עוד פעם, לבל ישכח את הבטחתו לו. נוּ, פשוּט, אין לו ליוּדלין, במה לקנות פפירוֹסים. זהו עינוי. שמע-נא, בחור! רצוני לומר: אדון קליינשטיין… אה, אדון קליינשטיין!

ברם, קלות-לשונו של יוּדלין (אותם שני החדשים שעבד בגליל המעיטו הרבה את הכשרון האוֹראטוֹרי שלו, אבל את קלות-לשונו לא הפחיתו) לא הביאה לו טובה הפעם. לכנות איש כבן-ארבעים: בחור! התיקון ה"מיַדי" שלו לא הועיל כבר כלום. אדון קליינשטיין התרגז: ברוך השם! התעוררה שאלת היום. לכל תן כסף. ולוֹ, שמא חושבים אתם, לא מגיע? ולוֹ, מדמים אתם, אין משפחה בארץ-ישראל? מה, להם, לבני משפחתו הוא יכול לתת לאכלה את הגליונות האלה המוטלים כאבן שאין לה הופכין? ובאמת לאו בעל דברים דידיה הוא, יוּדלין! ידבר עם העורך. הם , העורכים בעצמם, פרי מעלליהם יאכלו, ככתוב!

ההאשמה לא היתה צודקת ובן-חפשי התרגז גם הוא. הוא הלא טוען, שכּן הגלות צריכה לעבוד בעדנו ולתמוך בנו. הוא הלא איננו אובד-עצות! הוא, יוּדלין, כּן מבין, שאי-אפשר לעתון עברי ציוני אופוזיציוני היוצא לאור בארץ-ישראל להתקיים בלי תמיכה. כי מי באמת יכסה את הדפיציט? שונאינו הרוצים לבלענו? המוסדים, שאנחנו מותחים עליהם קו-בקורת? תריסר המנוּיים? הוא, בן-חפשי, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד, עובד בחצי-חינם – האם יודע הוא זאת, אדוני האדמיניסטראטור הנכבד? עליו, על יוּדלין, עומדת "המחרשה", וכמה הוא מקבל?… חכה!

– לי אין פנאי לחכות – דיבר ה' קליינשטיין רתת.

– וגם לי אין פנאי – שאג בן-חפשי.

האדמיניסטראטור נטל איזו חבילה דקה בידו והיה נכון ללכת. אמנם, "תשעה ותשעים אחוזים היתה בהליכתו לבטלה": באופן היותר טוב תהיינה שתי המחאות של חתומים לרבע שנה: שלושה פרנקים במזומן. אבל צריך ללכת.

ובפתח הוסיף בקול של ריזוֹלוּציה:

– כל זמן שלא ישמעו לדברי, לא יהיה כלום. שאלת העתון היא שאלת הסוּבסידיה.

– השנוֹררוּת! – לא יכול בן-חפשי להתאפק מעשות לעצמו את העונג ו"לקרוא את הילד בשמו".

כשהלך, הוציא בן-חפשי כמתגנב פפירוסה מתוך צלחתו, העלה בה עשן והטיל עין בהמלים המרקדות לפניו:

"נוסף על זה, – רקדו מלותיו הטרחניות של אובד-עצות – כשלא רואים שום צעדים משמחים להתגשמות האידיאל; כשאין אמונה בהתגשמותו אפילו אלמלי היה אחרת, אלמלי היה עמנו רוצה בו ומוכשר לו… נוסף על כל אלה: אין הצעיר היהודי יכול להשתחרר כבר מה"פסיכולוגיה של נודד", שכל כך הרבו לדבר עליה בעונת-הפולמוס של ציוני-ציוניות. אז אמרו: מאוּגנדה יברחו, מארץ-ישראל לא. אבל גם את זה מכחיש הנסיון, גם אל פלשתינה אין היהודי הבא נקשר, והוא נכון לעזבה על נקלה בכל יום. דיברו על הקשר של אלפים שנה בין העם הגולה וארצו. אבל אנחנו כולנו ראינו את בני המושבות, שנולדו בארץ, באיזו רגשים קלים הם נוסעים מפה. חוש של ארץ-מולדת – הס מלהזכיר" – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

נשמעו צעדים: העורך… בן-חפשי מיהר והשיב את כתב-היד למקומו בתיק, הוציא איזו חתיכות-הגהה מכיסו והתחיל קורא בקול: "האמת… חוש-האמת… ישנו גם לעת זקנה… ודוחף ביד לכתוב… הוי, אמת, אמת, עד מתי לא תתני לבני האדם לחלום ולחיות?" – שוב משל אובד-עצות! אובד-עצות ממלא את כל הגליונות!

הצעדים לא היו צעדי העורך. נכנס אובד-עצות. לתארהו? לתאר את אובד-עצות – הואיל ודאתינא להכא – בשרטוטים אחדים מן הצד? והשם בלבד כלום אינו מספיק? אובד-עצות! יהודי כפוף, לא מגוֹהץ, רגלים קצרות, ראש גדול, מתקצר ועולה כמגדל. עינים עששות מבחוץ, בהירות מבפנים – וטובות. שפתים עבות, פתוחות, בלי רוגז. פנים מלאים ומפיקים עיפות. סבר של רוב-און ההולך לבטלה. תנועות של "פָּרוּשׁ". קול נמוך, חנון. נשימה עצורה.

– וטומארקין עוד אינו?

– וה"שלום" שלך היכן הוא?

– זוהי שאלת היום? – צחק מצחו המשונה של אובד-עצות – דומה, שאמרתי.

– לא, כי לא אמרת! – לא ויתר בן-חפשי.

– אולי מפני שגרוני ניחר לא שמעת? – ניסה אובד-עצות.

– כִּיף חָלָךּ? – שאל בן-חפשי ערבית, כמתפייס.

– לזקנים תמיד שלום, – היתה תשובתו של אובד-עצות.

לאובד-עצות, האדם היהודי מן המרתף, היו הרבה חולשות, אבל הגדולה מהן: להזכיר את זקנתו המוקדמה, ואולי גם המדומה, ולאו דוקא לקבול עליה, אלא להזכיר. להרגל נעשה לו הדבר. משנת העשרים ואילך. לראשונה היה כמהתל, כמשטה בעצמו, ובעצמו לא האמין בזקנתו. "זקן אני כבר, זקן" – והדברים היו מן השפה ולחוץ, אולם ככל אשר קרב לשלושים, כן התחיל מזכיר את הזקנה כעובדה. ויש גם שהאמין בעצמו, כי עובדה היא, למרות שבזקנו המדולדל אין אף שער לבן אחד. הוא כמו קרא לה לזקנה לפני זמנה, והיא באה בזמנה. יהודי בן שלושים!

– "חוש-האמת ישנו גם לעת-זקנה" – נפלו לתוך עיניו המלים מה"ליקוּטים" שלו והוא הקריב לעלי-ההגהה. – אה, איזו שגיאה! "הם מוכשרים להיאָחז בשום מקום" – וצריך לומר: "אינם מוכשרים!"… כך, כך… "הפרפורים האחרונים שלנו, שאינם ראויים אפילו לשם זה, לתקן עותת כל מהלך-חיינו הארוך"… כך, כך… "הנסיונות הקלושים שלנו, המראים רק עד היכן הגענו בעווֹננו הלאומי ומהו עם-הגלות, שאם גם יפקחו כמעט עיניו, ידיו כבר אזלו להושיע"… כך, כך… ושוב שגיאה, סידרו: "המהפכה בעולם-המחשבה שלנו"… צריך להיות: "בעולם העשיה שלנו"… רק זה חשוב, רק זה… ו"השאלה הקטנה" כבר נמסרה?

בן-חפשי תמה. וכי באמת רוצה אובד-עצות לתת גם מאמר זה בגליון היוצא?

– כי מה? המאמר נפסל? – עצר אובד-עצות בעד חרדתו. הוא, אמנם, חשש מפני זה, אבל זה לו בפעם הראשונה אצל "המחרשה". טומארקין לא היה צריך לפסול הערה קטנה זו!

– משפטו של טומארקין לא שמעתי עוד, – יִשב יוּדלין את דעת חברו בצחוק-ערוּמים נסתר – טומארקין עוד לא היה. טרוד בצרת הבית. אשתו נוסעת לרוסיה.

– כך? – הצטער אובד-עצות – צר. מפני מצב העתון הרופף?

– מה לה ולעתון? – צחק בן-חפשי – לה הורים בוּרגנים באודיסה. כשתבוא לשם לא יחסר לה כל טוב. רק עכשיו…

– עכשיו… עכשיו… – דובבו שפתי אובד-עצות. מבין הוא. הוא מבין, שעכשיו קשה. ובכל זאת. בכל זאת. אין הוא מתחרט על שהוא, אובד-עצות, עצר בעד טומארקין להשפיל את עצמו ואת העתון. הוא, אובד-עצות, יודע. טומארקין הוא ישר, נקי-כפים, פוּ, כלומר, רצונו לומר, נקי-נפש. אלא שההבדל בינו, בין אובד-עצות, ובין טומארקין ויוּדלין, הוא הבדל פרינציפיאלי, פוּ, רצונו לומר: עיקרי. הם מתיחסים לישוב כאן באופן אחר ממנו. לדידם יחס הדיאספורה אל ארץ-ישראל הוא כיחס ההיקף אל המרכז. לשיטתם, איפוא, צריכים כל הפיות לפנות לפינתנו, והכל חייבים להביא מנחה למוסדיו של ה"מרכז", הציבוריים והספרותיים. לא כן הוא, אובד-עצות, החושב, שכשם שאין תקות עתיד גדולה ליהודים בכל הגלויות, ואף על פי כן צריך לעבוד, כך אין פה תקוה, אלא שצריך לעבוד. הנה, כמו שהוא אומר כאן, ב"ליקוטים": "הקיבוץ היהודי הדל שלנו הוא, אמנם, בטל ברוב, תלוי על בלימה, שרוי בפחד מפני השכנים, חי מן הרוח, בן-בלי-שפה, בן-בלי-מולדת, אבל, בכל זאת, יחד עם זאת, יש בו דבר-מה, אשר" – – – זאת אומרת: קיבוץ של יהודים ככל קיבוץ… שצריך הוא, איפוא, לעבוד בשביל עצמו בכוחות-עצמו… הנה יש אתו פרק חדש ל"ליקוטים"… מעין נסיון להתחיל בפתרון-השאלה…

– שגם אותו אתה רוצה לתת לגליון זה?… –

– לא, יוּדלין, אל תפחד… מהו הפחד? הן חומר יותר מדאי אין לנו… אבל… הפרק יוכל, כמובן, לבוא בגליון הבא…

– מה? גם בפרק הזה אתה גונח?

– איך?… כן… לא… רצוני לומר: בפרק הראשון, כמו שאמרתי לך כבר, היתה המטרה "כפוית-טובה", כמו שאומרים בלועזית: להוציא מלב-הטועים. וכי מי הם הטועים עדיין? אולי אחד בעיר ואחד במאה משפחות… בעוד שכאן… כאן… המטרה אחרת… חיובית… רוצה אתה לראות?

"II. הדבר, איפוא, נאמר: לא רק הפתרון הפוליטי והאֶקוֹנוֹמי של שאלת היהודים התלויים באויר על ידי קולוניזאציה גדולה ורחבה בארץ ישראל הוא רעיון-רוח, אלא גם רעיון תחית עם-ישראל על ידי יצירת מרכז עברי רוחני קטן בארץ-אבותינו ההיסטורית אינו אלא רעיון. ברי: אין ישוב קטן של איזו אלפים אנשים שאינם מצטיינים ואינם יכולים להצטיין במאומה על אחרים יכול לשמש מרכז למיליונים אחים נידחים בכל העולם.

"האמת הוגדה, איפוא, גלוי: התנועה הציונית לא היתה ולא יכלה להיות תנועה ציבורית אמיתית מעולם, תנועה של כובשי-דרך, כי אם מעין פרכוּס של נתעים בשוא ודלי-מעש, שהתגלם במכירת שקלים ובבחירת צירים פטפטנים לאסיפות קולניות, קונגרסים בלע"ז. החזיון שאין דוגמתו בהיסטוריה, שעם אשר גורש מארצו ישוב אליה אחר אלפיים שנה, ושאותו, את החזיון שאין דוגמתו הזה, אמרו להעלות, כביכול, בחיי-בני-ישראל, ישאר בהכרח גם להלן חזיון שאין דוגמתו.

"ומה, איפוא, להלן? האומה העברית ההולכת ומתבוללת, האומה העברית מחוסרת-הבסיס, רפת-אונים ונעדרת-העבודה, תחדל, איפוא? תגוַע, תתבולל לגמרי, תמות? – מי יגיד עתידות! בלב יש נבואות שונות, ובכל אופן, זה הלב, לבנו, שבתוכו מתרוצצות הנבואות השונות על חיי ומות האומה – כלום הוא לא ימות?! ואף על פי כן? הוא ימות ודאי, ואף על פי כן, כל זמן שהנשמה בקרבו אין אנו חדלים מהיות, מדאוג לחיינו, מחשוב על חיינו" – – –

– אני הייתי מוסיף: ומכתוב אפילו מאמרים אחרונים. אינך נפנה יוּדלין?

נכנס טומארקין.

– האדמיניסטראטור לא היה?

– הלך אל הפוֹסטה.

– טוב. הגליון יצא היום?

– מחכים למַנוּסקריפּט. עוד חסר חומר. היו פה מבית-הדפוס כבר עשר פעמים.

– כך, נוּ, אני לא יכולתי.

ולאובד-עצות:

– אה, מאמרך; וכי לא שמתיו כלל בתיק? כך השארתיו על השולחן? אי-אפשר… אבל… בכל אופן… צר… לצערי… אנחנו לא מדפיסים אותו!

– אחת דתו?…

– בהחלט. והטעמים? הטעמים רבים. בודאי, מבין אתה, לצערי, עד כמה קשה לי לדחות עזרת-סופרים, ביחוד בזמן קשה כזה ל"המחרשה", שמצבה, לצערי, אינו איתן כלל. אבל הטעמים רבים: א) הטו­ֹן. אותם הדברים שנאמרו ב"שאלה קטנה" שלך – קראתיה בעיון – אפשר היה לאמרם בטוֹן אחר. טוֹן זה הוא לא טוֹן של מאמר בשביל "המחרשה", שאינה מפלגתית, או יותר נכון, שהיא מפלגתית, ציונית. הטוֹן הזה, לצערי הוא פרטי יותר מדאי, פּוֹלימי, וגם הכאב… כלומר: במאמר צריך שהקורא ירגיש כאבו של הכותב, אבל כאן… כאן… לא מרגישים… דוקא לא מרגישים: הכאב אינו חד למדי, אינו מיוסד כל צרכו. זה אחת. אבל זה עוד לא הכל. ב) התוצאה. אחרי קריאת מאמר שכזה – מה יוצא מדבריו? מה למדים ממנו? שצריך להתיאש מעבודת הישוב, שאין לו עתיד, ולעבוד, לצערנו, עבודה לאומית בכל מקום, שהיהודים נחתים שמה. "יתחזקו לחיות בלי זה" – אתה אומר. לצערי, צריך אני להגיד לך, שממך, שהיית תמיד ממשוללי הגלות היותר קיצוניים, אי-אפשר היה לחכות למסקנה כזו, אבל, בכל אופן, אין "המחרשה", המוּצאת בארץ-ישראל, יכולה, לצערנו, להחזיק… להחזיק בטנדנציה מזיקה כזו, אפילו אם היא יוצאת מפי סופר, שגם הוא מיושבי ארץ-ישראל…

– למרות מה שהרופאים אסרו עליו ישיבה זו – מילא את דבריו של העורך העוזר הראשי.

העורך נאחז בשתי אצבעות בקצה-המאמר, שהיה מונח על השולחן, כמו שאוחזים בגרון-אויב, והגישוֹ לפני עצמו. הוא לא קרא, – היתה דממה – אבל עיניו תעו בפרק השני של ה"ליקוּטים", במקום שהיה כתוב:

"איך שיהיה, והאומה העברית חיה לעת-עתה, וחיים גם אנחנו בתוכה. חיה היא במצור ובמצוק, בבושה ובחרפה, ברוק ובשפיכות דמים, אבל חיה. חיה בכל מקום, בקיבוצים שונים רחוקים זה מזה, נבדלים זה מזה, שונים זה מזה, גדולים וקטנים. קיבוץ קטן כזה יש גם כאן. לקיבוץ הזה יש גם מעט קרקע, שגם בתמונתה ההווית קדושה היא לכולנו וקובעת ברכה מיוחדת לעצמה. ואולם כאן אני דן בקיבוץ בתור-קיבוץ. והקיבוץ הזה, אעפ"י שמפני הרבה טעמים מובנים הוא גלותיי ביותר ואומלל ביותר (אינו דומה מי שמשועבד לאנגלי או לגרמני ומחקה אותו למי שנמצא ברשות הערבי והטוּרקי ומחקה אותם…), הנה, בכל זאת, אין חשיבותו לעמנו פחותה" – – –

הדממה הופרעה. טומארקין בירר בקול את חצי-המשפט האחרון. ואגב זה נענע בראשו בחיוך של לוכד-גנב – בלתי מסוכן – במחתרת. כן, ידידי, התיאור אינו נכון כלל וכלל. מופרז! מושחר! כאילו באמת איננו נקשרים אל הארץ, כאילו באמת אנו תלויים בשערה, כאילו באמת מחר יקומו – חס וחלילה! – בני הארץ ויהרגונו. דעתי היא, עתון היוצא מפה צריך רק לדבר טובות, לעודד את הרוח, או לא לצאת כלל. אלה הדברים רק מלח על הפצעים. בכל אופן, לא על סמך החומר המעט שבמאמר בן מאה שורות אפשר לבנות משפט שלילי שכזה. "המחרשה" היא, אמנם, אוֹפּוֹזיציוֹנית, חפשית ומקבלת את האמת ממי שאמרה, אבל מאמר כזה, דברים כאלה, שאני קורא לפני, אי-אפשר לה, לצערי, לקבוע בדפוס בשום אופן.

– בפרט, אם לזכור, שעתוננו קוראים גם הספרדים – הוסיף בן-חפשי.

[…]

מחברת ששית

[…]

ב

צבי לפידות עזב את פלשתינה. הוא לא נסע בפשטות. הוא עזב. לפי שעה נסע לקאהיר. לרוסיה, לפי דבריו, אסור לו לבוא, כי יאסרוהו, ואפילו אם לא יאסרוהו, הנה בזכרו , שבאודיסה יפגוש ז'אנדארם את הספינה – זה בלבד כבר משניא עליו עד מות את כל הספינה! ולנסוע לאירופה – הוצאות הדרך מאין יוקחו? ההוֹנוֹראר בעד מאמריו לא יתקבל כל כך מהר. לפיכך נסע לקאהיר. אבל הוא זאת עשה: הוא הלך ליפו ואסף שם כעשרה צעירים, מאלה שעמדו על הדרך, והשיאם שילכו גם הם אתו לקאהיר, והוא בראשם. שם יראו. ובאמת, כלום אפשר היה, שצבי לפידות יסע, פשוט, לקאהיר? הוא יצא בציבור ובדימוֹנסטראציה. הוא עזב את פלשתינה.

ואת דויד דיאספורין השיגה יד ההתרוננות-מיין-האילוזיה עוד בשלהי דקייטא, שבארץ-ישראל הם, אמנם, קשים מקייטא. חוֹם-כבשן עולה ומתגבר היה בארץ, והחיים היו למשא על הכל. אבל דיאספורין, לאחר שארע לו ה"אינצידנט" בדבר ההצגה הז'ארגונית, איבד מיום ליום את שיווּי-משקלו, והתחיל רץ פעמַים או שלוש פעמים בשבוע ליפו, למרות מה שלעשות שם לא היה כבר מאומה, ונעשה מרוגז עד לבלתי נשׂוֹא, כמעט מכוֹער. בשובו מהעיר היה תועה כצל בסביבות הפרבר, הלאה הלאה על פני קרקע-הבוּר, ויש שהגיע עד לידי כך, שהתחיל לברוח גם מפני דודו – לבלי הביט בו. הוא לא נשתגע, אבל השגעון היה בו. אלמלי היה איש אחר באיזה קו, בקו אחד, היה, בלי כל פקפוק, מצב-רוח קיצוני שכזה נגמר בהידוק הכפתור שבאקדח. אולם הוא לא היה אחר. הוא היה, סוף-סוף, דיאספורין, אותו דיאספורין שהיה "שושבין" עליז ל"חתונות" הבדויות של בני מפלגתו לפני שנים אחדות, והוא נשאר בחיים. ולא עוד אלא שנתן אפילו מקום לאחרים לומר, שהוא "ממליח את תפקידו כבר יותר על המידה", שהוא "עושה העוָיות"…

– משל למה הדבר דומה? – אמר אריה לפידות כששמע את כל דבר-ה"מאורע" – לנכרי אחד, שנתגייר לפני החג בקהילה של מתנגדים ונתחנך במצוות. לימדוהו בחול-המועד להניח תפילין והוא כרך את הרצועות בכל הדייקנות של גר-צדק. אם כן, בשנה הבאה, לאחר שבינתים למד להניח תפילין כדקא יאות ונתגאה בזה, בא בחול-המועד לעיר שכולה חסידים. נכנס לבית-התפילה שלהם והתחיל מניח תפילין ברוב התלהבות. גערו בו: "מתנגד! ריקא! וכי אינך יודע, שחול-המועד המועד אסור בתפילין? חייב מיתה!" נתן הגר את עיניו בכולם ותמה: מה היהודים הללו רוצים? הנחת תפילין אינה מצוה אלא עבירה? היכא תמצי?! – אם כן, הנמשל מובן מאליו. דויד שלנו קסבר: "מצוה" הוא מקיים! אמנות דרמטית יהודית הוא מכניס לרחוב-היהודים ובשפתם המדוברת, והנה העתונות גוערת בו, כל הציבור האינטליגנטי נוזף בו… בתמיהה!

ואמנם, היה היה כדבר הזה לדיאספורין רעי, אשר בא לשחק ברחוב-היהודים ואת כל עומק-הצרה של בלבול-לשונותיהם לא ידע; ומכל הקנאות השטחית ורעת-הלב של "עודרי התחיה" לא היה לו כל מושג.

בן-חפשי כתב ב"על המשמר":

"כבר הצהרנו בגליון העבר והננו מצהירים שנית, כי לא נרשה בכל תוקף אף בתור הוראת שעה, כי זרים יבואו לארץ-תחיתנו ויכלו באדישות נוראה את כל עמלנו הרצין בעד שפת התחיה. עטי תרעד בזכרי, כי מה שחרשנו וזרענו בזעת אפים את הגרעינים הבריאים של שפת חוזינו, עד כי עבודתנו הקשה והצנועה הביאה קודש פרי-הילולים, עברית חיה, חדישה, רעננה, מצלצלת בכל הפינות שאנו פונים, והננו משוכנעים, כי אם רק נגרש בעוד מועד את הבוגדים הממירים שפתנו הלאומית הגמישה בשפה הבלולה" – – –

דיאספורין לא קרא את כל הדברים האלה במקורם, כי לא ידע לקרוא. אבל ספר סיפר לו שותפו הקבלן מכל כובד המלחמה, אשר הקדישו עליהם ה"הֶבראיסטים", ומלבד זאת לא חשכו מפניו פרחי המורים והסופרים חרפות וגערה. "אנחנו בנינו, ואתם באים לסתור!" – כך היה כתוב על כל הפנים אשר פגש. לראשונה לא הבין את הדבר כהויתו. מהו הרעש? הן הוא בא לשחק לפני העם בשפה שהעם מדבר בה, ובתמימות של גוי הוא שואל אותי: הלא היהודים מדברים ז'ארגון פה – כלום לא כך" אולי ברידאקציה של "המחרשה" מדברים עברית, אולי גם המורים ביניהם לבין עצמם, אבל כל יושבי המקום היהודים – המיוחסים רוסית, וההמון ז'ארגון – ומה מקום ל"חרם"? אנכי הייתי מתחיל לבאר לו, שלפני אלפים בשנים, כשהיתה זו הארץ יהודית, היה זמן אחד שהיהודים דיברו עברית, ולכן עכשיו בעלי התחיה רוצים שנתקשר על ידי השפה העברית עם העבר ההוא, ובכלל שתהא שפה אחת לכולנו… טוב! טוב! – דיאספורין ידע זאת. וכי לא יהודי הוא? הוא יודע אפילו זה מכבר, שהז'ארגון הוא בפי היהודים רק מאות אחדות בשנים, והוא דיאלקט אשכנזי מקולקל… אבל הקלקול הוא לגבי האשכנזים; לגבינו, היהודים המדברים בדיאלקט זה – זוהי שפתנו… ואיזו חרפה יש בשפה? הלא זה משפט קדום! ביחוד אם השפה התחילה כבר להוציא יוצרים מתוכה: הנה יעקב גוֹרדין. הוא, דיאספורין, קרא על אודותיו בעתונות הרוסית שהשיג ביפו. מפי אלה הוא יודע גם את תוכן "האלהים, האדם והשטן", והוא ביקש את הקבלן להציג את הדבר הזה, אם אפשר. הקבלן הוא איש רחוק מהשכלה, אבל הבטח הבטיח לתת לו, לדיאספורין בעצמו, לבחור את התפקיד אשר ימצא חן בעיניו. עדיין לא הוחלט איזה חזיון יציגו, והוא, דיאספורין, נכון להקדיש הרבה עמל, ובלבד שיעלה לו ה"אדם". ר' הרשלי מדוּברוֹבנוֹ. הן זה פאוסט היהודי? כך קרא בעתונות. לצערו, הוא יודע אך מעט טיפוסי יהודים כאלה, אבל את כל הטוב, שהוא יודע וזוכר מאביו המנוח, שהיה גם כן בן הדור הישן, יגלם בו, יבליט בו. לא, הוא, מי שהיה ריבולוּציונר, צריך להילחם גם בעד צדקת הדבר כשהוא לעצמו. עברית? טוב! לַמדו עברית לילדים, יִצרו ספרות בעברית, זה טוב (דיבר דיאספורין בחום-עלומים), אבל במטותא, במה תתחזק העברית עי"ז שישמידו את הז'ארגון, ובאמצעים כמו אלה?! ומלבד שזה לא בצדק, הן גם שאלה אחרת מתעוררת כאן: ממה נפשך, אם יש תקוה, כי עוד הרבה יהודים יבואו אל הארץ – הלא יבואו היהודים עם הז'ארגון שלהם, ושפה אינה נשמדת ביום אחד ע"י גזירות-קנאים בעלמא (הפרנקים שנמלטו הנה לפני מאות בשנים מדברים את הז'ארגון ההישפּאניולי שלהם עד היום); והקנאים אינם יכולים אפילו לגזור על עצמם, ולא כל שכן על אחרים… אלא מה? יהודים לא יבואו יותר, ואלה שישנם תהפכו להם על כרחם, בחרמות ובבוֹיקוֹט, שפה אחת עברית, – אבל אם יותר לא יבואו הנה, אז בכלל… בכלל… מה תועיל השפה האחת? שפה אחת למי? לי ולספרדים? מה לי ולספרדים? וכי באמת אנחנו לאום אחד עמהם? ^[1][1]"Дудки" – אמוֹר מה שתאמר: לפי דעתי, זה כבר עם אחר!

– לשאלות האלה אלף פנים, יקירי, ואוי לנו בין כך ובין כך…

– לא, לא, – לא נתן דיאספורין בכעסו לברר לו את כל אי-המוצא שבשאלות אלו – בכל אופן, הספרדים מבקרים את החזיונות הז'ארגוֹניים שלנו ביתר חפץ מאשר ב"געברייאיש". הכל יודעים זאת. וגם יודעים ומבינים את הז'ארגון שלנו יותר מ"געברייאיש". לא, הוא ילחם, ילחם בעד ההשקפה הנכונה.

אבל דיאספורין לא הספיק להלחם. מקום-המלחמה אבד פתאום מתחת לרגליו. ודוקא לא מפני האגיטציה הזריזה של "המחרשה". זו, אמנם, הרתיחה את דעת-הקהל, כלומר, את עשרות המורים והסופרים והמזכירים במשרדים שונים (הפקידים הגדולים לא התענינו בכל העסק), אבל הקבלן של החזיון הז'ארגוני עשה, כמובן, את שלו ומסר מודעות לדפוס, ולדיאספורין – לבחור לו תפקיד ולחזור עליו. וכאן נפתח פי-התהום של התרבות היהודית לפני חלוץ הבימה היהודית: הברירה אשר ניתנה לו מאת הקבלן היתה: לבחור בין תפקידו של קבצנזוֹן ובין תפקידו של הוּנגרמאן בחזיונו של גוֹלדפאדן.

כל עמלי להרגיע את רעי ההלום בהסברה היסטורית, כי גולדפאדן גם הוא הן היה חלוץ הבימה היהודית – לא הביא פרי. שוא היו תנחומותי.

עוד לפני נסיעתו של דיאספורין מעלי, זו הנסיעה אשר גרמה לי שמחה וקורת-רוח בעדי ובעדו, מיד אחרי משכי את ידי מן "המחרשה", נעשה פעם סדק בכותל-הברזל אשי לפנַי והוכנס אלי מעט אורה. לא קרה לי שום דבר באותה שעה, וגם לא בטוח הייתי באורה אשר הושרתה, אבל האורה הושרתה. המשל, אשר בדעתי לשאת, יהיה אולי בּאנאלי, אבל כך היה הדבר. מצב-רוחי באותו סוף-הקיץ, בביתו של לפידות, היה כמצב-החשכה אשר לפני אור-הבוקר. כמו אצל דיאספורין היתה החשכה שבנפשי בימים ההם על קצה-גבול-המשבר שלה, וכחשכת הלילה בבואה אל קצה וכחום הקיץ הקשה בהרגישו את קצו, כן התעבתה היא, החשכה, וגדלה עד למעלה מכל מידה. את רעי הסיעה זו מפה – לטובתו הוא ולטובתי אני – ואלי הביאה את זה החורף הארצישראלי, שהלך ונמשך, עד אשר נפלתי למשכב, עם לילותיו הבהירים-הקרירים במילוּי-הלבנה או האפלים-העבים, מרובי-הכוכבים בסוף הירח, ועם האורה שלו, אותה האורה המשחרת את כל הנפשות מסוג שלי לעת זקנתן, כשכל העולם והחיים מקבלים צורה אחרת ולא רוצים לדעת משום חשבון. וששון-הוָיה – בודאי איזה שליח מעולמות אחרים – ממלא את כל התוך שקט מפרכס.

לרשימתי, אשר אז כמעט שבאתי לידי גמר שלה, רציתי לספח את המוֹטוֹ ("מכת"י גנוז"), שזה לשונו:

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי

וזוהי צואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

[…]

ג

שלושה ימים ושלושה לילות – בהפסקות קצרות – קלחו גשמים. עולם של לחות ירד על ראש שוכני בית אריה לפידות מבעד הגג. הצפּרים הסתתרו, התחבאו, נאלמו ונעלמו מאליהן. ובכל זאת אלמלי היה צבי בכאן לא היה יכול לעשות את מלאכתו המדעית, כי הגשם היה מרטיב את הניירות. במקום זה הרטיב הגשם את כל יתר הדברים שנמצאו בבית. נאנקה החולה, אך נאקותיה לא העירו כבר כל כאב: הן דומות היו לקילוחי הגשם – מנהגו של עולם, שחייבים להתרגל אליו ומתרגלים. חוץ מהינדה הזקנה, שלא פסקה מטרדותיה וממילוי חובותיה, למרות הכל, לא יצא איש מן הבית. לפידות ישב על אחד-הארגזים שבבית, כיושב-"שבעה", ועיין באיזו ספרי מוסר ישנים, שנשמרו אתו, ויש שהיה פונה מתוך עיון אל עצמו ואומר: "אה-הא, מה שאפשר לפעמים למצוא בספרים? ,מאמינים אנו בעולם הבא, אבל בעולם הזה ודאי שאין להאמין, מאחר שכאן ודאי רק גהינום'. הנה האיש, שכתב מימרא כזו, היה בעל נשמה והבין דבר!…" אבל מיד רעמו פניו, כמי שמשתמט מנגוע במקום הכואב ביותר, והוסיף לעלעל בספר, כמחפש בו מטמונים. נדמה, שהוא מתרחק ומונע עצמו גם מן הדיבור את עצמו; ישיבתו היתה ישיבת "שבעה".

– כל זמן שבקרבך שלום, אל תירא מפני היאוש שמסביב, אבל… – היה הוא מדבר בעת האחרונה לנפשו, ולעולם לא גומר את ה"אבל"…

הוא מיאן להודות, אבל הוא ידע, כי נכון הדבר. הוא, מעת שהתחיל לסבול ממוסר-כליות ביחס לבני ביתו, התחיל זוכר ביותר גם את אסונו. מיד אחר האסון היה הוא בכל התאמצות-ההכרה נלחם באַפּאטיה החיצונית, אבל כל קרביו היו כמו הלומים; כל הענין היה כמו מטושטש, כמו לא מבורר כל צרכו לחושיו הפנימיים. רק קו אחד צדדי דיכא אותו ביחוד: רציחת בנו עולה בקנה אחד עם עליתו לארץ-ישראל. זו עליה וזה שכרה? אבל מה שבנו מת – מה? בנו מת?… אולם ככל אשר ארכו הימים, כן הפריד הזמן, מצד אחד, את העליה מן האסון, וכן הבליט, מצד שני, את האסון כשהוא לעצמו בכל אימתו. עליתו לכאן היתה כבר ענין אחר, ענין מן העולם הקיים, והרציחה ענין אחר, ענין מן העולם העובר. אולם האסון כשהוא לעצמו, חסרון החלק החשוב שבהויתו הוא, התחיל מתבלט יותר ויותר. בנו אין, בנו נהרג – – – הוא לקח מאשתו את בנה! – ומצבם היום-יומי של לפידות ואשתו, זה המצב שלא היה מוצא ממנו, חוסר-העבודה התכוף והגשם הממושך כמו חמקו והמסו גם את יתר אבני לב הגבר הבודדות, הכאב נעשה אחד!

עמרם, שלא הלך ל"תלמוד-תורה" מחמת הגשמים, ישב על המפתן. בכיתה הנמוכה, שהוא למד בה (סגולותיו של עמרם לגמרא היו קהות), נהגו לבלי ללמוד בכל שבוע את הסדרה שלו, כי אם למדו את כל החומש על הסדר. כך הנהיג רבה של הכיתה, "האברך החדש", זה שנתקבל לפני שנתים במקום אבי-עמרם. בשבוע שעבר למדו "משפטים". פיזור-נפשו הרגיל של עמרם בשעות של תורה לא היה לו באותה שעה והוא שמע את קול הרבי: "אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת אין לו דמים". המורה החדש, שזה לא כבר עזב את ספסל-הישיבה, היה אוהב להתמשכל בפני תלמידיו ולהראות, כי, למרות חרדותו, חנן הקב"ה גם אותו בשכל בשום אופן לא פחות מאשר את המורים הכופרים בעיקר, ולפיכך היה מרבה ב"אויסריידענישען^[2][3]" (שפת הלימוד בת"ת עדיין היתה יהודית המדוברת), ולפעמים גם מאלה שחידש בעצמו. "אין לו דמים!" – דחק באצבעו רבו של עמרם וסיפר, אגב-אורחא, לילדים את המנהג של גאולת-הדם אצל הערבים. כפי שאפשר ללמוד מדיני ערי מקלט, שומעים אתם, היה המנהג נוהג לפנים גם אצל ישראל. והנה ילדים, אפשר לפרש: " אם במחתרת ימצא הגנב והוּכה ומת – אין לו דמים", כלומר, אין דין של גאולת-הדם נוהג בו. עמרם, שלמרות הקשבתו הפעם, עסק, בכל זאת, במיני זרעונים שונים תחת השולחן, נזכר בדבר-מה ונתעורר כולו. אה?.. כן, "אין לו דם" – לגנב אין דם: דמו – טריפה… גנב אין רחמנות בלבו על הבריות והוא מציגם בדיל-הדל: מה יעשה עתה ה"גר" בלי סוס? ואת כל מה שהיה לו הן נתן בעד הסוס. אלמלי היה הוא, עמרם, מוצא את הגנב ההוא היה קורעו כדג. כשיגדל יהיה לראש-השומרים במושבה: הוא יהרוג את כל הגנבים. כי הנה את הרועה הערבי – וכי בכדי הכה? הוא גנב תרנגולות מן הפרבר לא פעם. אין דם לגנב.

עמרם ישב על המפתן והגה: אין דם לגנב. את דמו לא צריך לגאול… אבל… אבל – אבא?… אבא לא היה גנב. אבא היה "קדוש". הכל אומרים כך. הנה בחגים שעברו היה הוא, עמרם, בשעת "הזכרת נשמות" בבית-התפילה (כל חבריו לא היו, להם אסור להיות בשעת הזכרת נשמות, והם כולם קינאו בו!): הוא – "יתום". את אביו הרגו בדרך. הרגו. בדרך. מן הכפר הסמוך. אביו לא נמצא במחתרת. בדרך. ולמה, איפוא, לא גואלים את דמו? את דם אביו הקדוש – למה לא גואלים? – אין מי?..

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

קלחו, קלחו גשמים, וביום הרביעי לפנות ערב פסקו. ניטהרו השמים והיתה אותה הבהקת-הפלאי שלפני עלות הלבנה בשבוע השלישי לחודש. ממחרת הבוקר היה כל היקום מחודש, טהור, נותן ריח טוב, מעודד. עם עלות השחר, בעת שקמה הינדה הזקנה ללכת אל הבידואים (היא הוסיפה על מחיר החלב וניצחה את מתחריה!), היה קריר, אבל כשמכרה את רוב החלב, זרחה החמה. רגבי-הטרשים שאצל הפרבר, אשר כבר הספיקו לחרוב שוב, נוצצו בלבנוניותם הכהה וכמו חיים היו, חיים ומושכים. בינתים הביאו קמח (המלאכות לנקדימון בין אייזיק הועילה, למרות מה שהוא ומשפחתו היו עדיין שרויים בצער על אבדן שתי האַקציות, כל אחת אלף פרנקים, בעסק הציוני), והאלמנה החולה ירדה מעל המיטה וַתּלבן בו את ידיה הקדחתניות. אריה לפידות החריש ולא עשה כל דרישה וחקירה: מהיכן קמח זה. צריך אדם לחיות… לבסוף באה גם הזקנה מן השוק, השליכה את הכדים כל עוד רוח בה, נפלה לרגע לנוח, וברגע השני החליפה את החולה, ששבה לשמור את מיטתה. לעת-עתה, עד שיעלה הבצק, צריך היה לאפות "פּיתּות" – ומיד! נשלחה מלאכוּת לאשת ראש הפרבר, שתרשה להשתמש בתנור שבחצרה לאפית הפיתות והלחם (לבית לפידות לא היה תנור). נתקבל רשיון. יצא אריה לפידות עם עמרם אל הסביבה ללקוט קוצים וברקנים ולהכניסם לחצר אשת ראש הפרבר למען שים בהם אש ולאפות עליהם את הפיתות. צבר הנער המוני המוני קוצים וַישם מהם ציבורים-ציבורים על כתפותיו של אבי-אביו. אסף עמרם גם את השאר, עד שיוּר אחרון שבאחרונים, ואחר שהביאם למחוז-חפצם, ניגש אל אבי-אביו, שכבר השתחרר ממשאו. זה ישב לרגע אצל החפירה שקוע במחשבות ועמרם הגיש את ראשו הקטן אל חיקו.

היתה בחוץ הוָיה שטופת-גשמים ומלאה צפיה ללחם אפוּי. היתה אותה הוָיה גם בבית פנימה, אבל יותר עצורה, שתקנית. החולה ישנה. הגשמים לא הטרידו עוד את השמשות ואותה. רק עקבותיהם עוד פעפעו בראשי הקרשים-הכתלים, ומן הכתמים הרחבים נפרדה טיפה אחת ונתלתה בכהרף-עין על בלימה.

על בלימה.

לשונות-אש נראו בתנור. והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות-הפיתות. הפח הזכיר ערוגת-שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה. היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא. ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר-מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת-הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת-החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי-הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.

מתוך:  י"ח ברנר, "מכאן ומכאן – שש מחברות ומילואים", אתר האינטרנט "פרויקט בן יהודה"

"מכאן ומכאן" (1911), הרומן הארץ-ישראלי הראשון של יוסף חיים ברנר (1921-1881), הוא אחד הניסיונות המוקדמים להתבוננות ראליסטית ומפוקחת במציאות של היישוב העברי בפלשתינה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת