קזבלן / יגאל מוסינזון

"למי למי יש יותר כבוד" – שר יהורם גאון במחזמר "קזבלן" ותרם לקיבוע הסטריאוטיפים העדתיים בישראל – האשכנזים היו עשירים, מתנשאים וקרים; והמרוקאים – חמומי מוח, רגישים לכבודם, יצריים, אבל גם חברותיים וחמים. (הרחבה על השיר ראו כאן)

יהורם גאון גילם דמות עממית, מצ'ואיסטית וחמה, והיא הייתה לנכס צאן ברזל של התרבות הפופולרית בישראל. אך המחזמר העליז מ-1966 היה רק גלגול של המחזה המקורי מאת יגאל מוסינזון מ-1954. גם מחזהו של מוסינזון, כמו המחזמר המאוחר, היה רווי סטריאוטיפים עדתיים, אך לצדם הציג מוסינזון קונפליקטים וסתירות בחברה הישראלית, אלא שאלה הודחקו וטושטשו מאוחר יותר למען האפקט הבידורי.

ההקשר ההיסטורי

את המחזה "קזבלן" כתב יגאל מוסינזון ב-1954 ביוזמת תל"ם (תאטרון למעברות) – ארגון שהוקם כדי לקדם את מדיניות "כור ההיתוך" בקרב העולים ממדינות ערב. הצהרת הכוונות של ראש הארגון, זאב יוסיפון, מלמדת על המגמות ששלטו במנגנוני קליטת העלייה בישראל:

"בינינו הוותיקים, מכונני הבנייה, לבין העולים גאולי ארצות האיסלם, בעיקר, משתרע מרחק איום של העדר מאות שנות ציוויליזציה, של העדר רציפות רוחנית יהודית, וריחוק זה הופך שטח הפקר הרה-אימים לכל הווייתנו בארץ. במקום ליכוד עדתי אנו עדים להתהוות גטאות חדשים, לצמיחת ג'ונגלים בפרוורים העירוניים, ליד שכונות לוקסוס מטופחות. אנו עדים לגילויי אנאלפבטיזם ולבנטיניות קלוקלת" (יוסיפון, 20.12.55, מצוטט אצל דן אוריין, 1999, עמ' 6).

נציגי הממסד האשימו דווקא את העולים ביצירת פער חברתי וכלכלי בינם לבין האוכלוסייה הוותיקה ובקיטוב הולך וגובר בין הקבוצות בחברה. הפתרון, לדעתם, היה ב"שטיפה" תרבותית שתעצב את דרי המעברות לפי הדגם התרבותי הרצוי.

את ההצגה "קזבלן" העלה התאטרון הקאמרי והיא הייתה להצגת הדגל של תל"ם. בעונה אחת, בשנים 1954–1955, היא הוצגה 171 פעמים לפני 118 אלף צופים – במקום השני (אחרי "הוא הלך בשדות") ברשימת המחזות התקופתיים של התאטרון הקאמרי.

לכאורה, המהלך העלילתי המרכזי במחזה שירת את ה"אני מאמין" הדידקטי והמתנשא של ראש תל"ם, אולם היו בו גם היבטים חתרניים שחשפו זעם חברתי אותנטי נגד השילוב של צדקנות ודיכוי שאפיינו את יחסן של האליטות בישראל כלפי ה"אחרים" המודרים.

עלילת המחזה

המחזה מתרחש בשכונת עוני ביפו. נציגי קבוצות שוליים שונות של החברה בישראל – עולים חדשים מכורדיסטן, מרוקו ומזרח אירופה, פועלים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים קשי יום – מאכלסים בית ערבי ישן ומוזנח. בגלל מצבו הבטיחותי, הבית עומד בסכנת פינוי. העלילה מתפתחת סביב אירוע דקירה שמתרחש בבניין. חקירת המשטרה חושפת לפנינו את מרקם היחסים בין דיירי הבניין ובינם לחברה הסובבת.

קזבלן הוא החשוד העיקרי בחקירה בגלל הסטיגמות שדבקו בו – אלימות, יצריות וחוסר שליטה עצמית. מהעימותים בינו לבין דמויות אחרות במחזה אנו לומדים שהוא היה חייל מהולל במלחמת השחרור אך לא מצא את מקומו כשחזר לחיים האזרחיים.

קזבלן מאוהב ברחל פלדמן, שכנתו היפה, אך היא מאוהבת בג'וש – נציג האליטה האשכנזית, שהיה מפקדו של קזבלן במלחמה. אהבתו לרחל דוחפת את קזבלן לנטוש את חיי ההוללות שניהל קודם לכן ולהתמיד בעבודתו כבנאי, אולם אין הוא מצליח לשקם את דימויו. נציגי הממסד מנסים "לחנך" את קזבלן – ללמד אותו לשלוט ברגשותיו, להיות רציונלי, לכבד סמכות ועוד. עוד מוצע לקזבלן לנטוש את העיר החוטאת ולעבור עם ג'וש ועם אבראשה, אחיה של רחל, לצור מעון – מושב חקלאי באזור הספר. אולם קזבלן דוחה בעקשנות את תוכניות התיקון.

בסוף המחזה מתבררת זהות הדוקר. אז מוקיע קזבלן את הממסד האשכנזי שבאמתלה של דאגה לחלש ולנחשל הזדרז להדביק סטיגמות ולקעקע את האחר ובכך חסם כל אפשרות לשינוי ולהשתלבות:

"אני רק חושב איך הייתם כל כך טובים ונחמדים ומתוקים שהכנסתם לי את הראש חצי מטר מתחת למים, ושוב הכנסתם את הראש שלי מתחת למים וכמעט נחנקתי ואז אמרתם שאתם מצילים אותי מהמשטרה, אבל אינכם מאמינים בי אפילו בגרוש, אפילו בחצי מיל. זהו. צוחק מי שטוב לו על הנשמה – אני לא. רק לחשוד. שוארצה-בהימה. שוארצה מרוקני. זהו. לירוק ישר לתוך הפרצוף שלי שבעים פעם בערב אחד ואחר כך לתת לי ממחטה מגוהצת – מה? זהו. לנקות את הרוק אז מה – אז כבר אין רוק על הפנים שלי ובעיניים שלי?! […] יורקים בפנים ואומרים שזה רק גשם יורד. לא, יה-חביבי, זה לא גשם…" (שם, 81).

אף שקזבלן מתואר כל המחזה תיאור רצוף סטיגמות, דווקא בסופו הוא מצטייר כאדם מפוכח ומודע, הקורא את התהליכים הסמויים בחברה המזויפת והמדכאת שהוא חי בה.

רעיונות עיקריים

המחזה מציב סולם ערכים הייררכי חד משמעי – האשכנזים הם בוגרים ואחראים מהמזרחים, הצעירים מוסריים מהמבוגרים, ומעל הכול – עבודה חקלאית עדיפה על עיסוקים עירוניים. מעניין לציין שאף דמות במחזה אינה חיה ברגע ההתרחשות במושב חקלאי – אבראשה חזר לצבא, ג'וש עובד מטעם מהנדס העירייה, רחל עומדת להתגייס – אבל הצעירים האשכנזים מתכוונים לגור בצור-מעון, וכוונתם כבר מעניקה להם יתרון מוסרי על פני הדמויות האחרות.

אף שהמחזה עוסק מפורשות בשאלת השסעים העדתיים, הגיבורים האשכנזים נמנעים מלהתייחס במפורש למוצא העדתי של בני השיח שלהם. את ההערות הגזעניות משמיעים רק המזרחים עצמם, והם מסומנים כאחראים להכנסת השיח המקטב לזירה הציבורית בישראל.

מצד אחד הציג מוסינזון מחזה דידקטי שאמור היה לתווך את המסרים החינוכיים של הממסד, אך מן הצד האחר הצליח להעביר משהו מרחשי לבם האותנטיים של דרי המעברות. גם נציגי הממסד באותה תקופה חשו בסכנות הנובעות מסיומו של המחזה. ב-1954 כתב אברהם גורן במצפן:

"סיום המחזה, בו מסרב קזבלן ללכת עם חבריו להתיישבות בנקודת-ספר, עורר ויכוחים רבים. באותו ערב כמעט ושינה 'קזבלן' פרצופו. על חבר השחקנים נפל פחד בן גוריון והביעו רצונם לשנות ממהלך ההצגה ולשלוח את גיבורה עם חבריו להתיישבות בצור מעון. ומי יודע מה היה פרצופו של קזבלן לולא התנגדותו של המחבר יגאל מוסינזון שהיה נוכח בהצגה" (מצוטט אצל דן אוריין, 2000, עמ' 57).

אם ב-1954 הצליח יגאל מוסינזון לשמור על נוכחות הזעם האותנטי בין שורות המחזה, ב-1966, כאשר עובד המחזה למחזמר בהשתתפות דן אלמגור, עמוס אטינגר ויורם קניוק, הוא הסכים לתיקונים מפליגים שטשטשו את הקונפליקטים והציגו תמונת מצב מרוככת שופעת אחווה הרמונית. למען הקלילות הבידורית רוכך גם הפשע שבמרכז העלילה – את הדקירה החליף חשד בגנבה. אבל השינוי העמוק ביותר התרחש בסיום המחזמר – אז זכה קזבלן בבחורה וסומן כגיבור המועדף של היצירה.

המחזמר, שיהורם גאון שיחק בו בתפקיד הראשי, היה ללהיט ענק וזכה ל-606 הצגות בשנתיים. ב-1973 ביים מנחם גולן את הסרט "קזבלן" בהתבסס על גרסת המחזמר, וזכה ביותר ממיליון צופים. ב-1989 הועלה המחזה "קזבלן" במסגרת פרטית אך נחל כישלון צורב (אוריין, 2000, עמ' 66). ב-2012 העלה התאטרון הקאמרי בשנית את המחזמר, עם עמוס תמם בתפקיד הראשי.

קזבלן – התיאטרון הקאמרי:

אוריין, דן (1999). "מזרחים ואשכנזים: סיפור אהבה אחר". במה, 153–154, 5–32.
אוריין, דן (2000). "לידת הסטריאוטיפ המרוקאי בתיאטרון הישראלי". במה, 159–160, 47–66.
אוריין, דן (2004). הבעיה העדתית בתיאטרון הישראלי. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
שוהם, חיים (1989). הדרמה של "דור הארץ". תל אביב: אור-עם.
שקד, גרשון (1977). הסיפורת העברית 1880–1980. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.