רומי וירושלים / משה הס

הקדמת המחבר

למן היום שהאפיפיור אינוקנטיוס השלישי זמם להביא כליון מוסרי על היהודים, שהפיצו אז בעולם הנוצרי את אורה של תרבות ספרד, בגזרו עליהם להדביק אות-קלון לבגדיהם, ועד למעשה הילד היהודי שנגזל מבית הוריו בימי שלטונו של החשמן אנטולי, היתה רומי האפיפיורית מעיין תרעלה לבית ישראל – ויש לקוות כי עם יבושת המעיין השופע הזה יידל ויחרב גם מעיינם של שונאי-ישראל הגרמנים-הנוצרים והם יגוועו ויעברו מן העולם מאפס מקור ליניקה.

עם חדול יחס-האיבה של הנצרות אל התרבות יחדל גם יחס-האיבה שלה אל היהדות: עם שחרורה של עיר-הנצח על נהר טיברוס יתחיל גם שחרורה של עיר-הנצח בהר-המוריה, עם תחייתה של איטליה תתחיל גם תקומתה של יהודה. גם בניה המיותמים של ירושלים רשאים יהיו לקחת חלק בתחיית העמים ולהתנער יחד עם כולם משנת-המוות החרפית של ימי הביניים וחלומותיה הרעים.

אביב העמים – תחילתו במהפכה הצרפתית: שנת 1789 היתה "תקופת-ניסן" של עמי ההיסטוריה. תחיית המתים שוב אינה חזיון תמוה כלל בתקופה זו, יש בה יוון ורומי מתעוררות לחיים חדשים, פולין שאפה רוח, הונגריה מתעתדת לקרב המכריע, ועת שכל אותם הגזענים המדוכאים, המתענים תחת יד הברבאריות של אסיה והציביליזציה של אירופה, חליפות, כשקנאות מרוטפשת מזה ותאוות-בצע ערומה מזה מתעללות בהם, מנצלות אותם ומוצצות את לשדם, מתכוננים מעתה למרוד בזכות-השלטון של נוגשיהם, כחשוכים כתרבותיים, בשם זכות יותר נעלה.

עם העמים אשר כמתים נחשבו ואשר יכלו עתה, מתוך הכרת תעודתם ההיסטורית, לתבוע את זכויותיהם הלאומיות, נמנה לכל הדעות גם עם-ישראל, שלא על חינם עמד איתן בפני סערות העולם משך אלפיים שנה – ומכל קצווי תבל, מקום אך שמה הטילוהו נחשולי המאורעות, נשא תמיד, ונושא עוד כיום הזה, את עיניו לעבר ירושלים. מתוך אינסטינקט-הגזע הנאמן, המרגיש נכוחה בתפקידו התרבותי-היסטורי להביא אחדות ואחווה לעולם ולבני-האדם בשם ריבון כל העולמים, הוא האחד הוא הכל, השכיל העם הזה לצרור את לאומיותו בצרור דתו, משמרת לפנים ממשמרת, ולקשר את שתיהן לקשר לא-יינתק בארץ-האבות אשר נועדה לו לעולם-ועד. שום אומה מאומות-העולם של הזמן החדש, הנלחמות על מולדתן, לא תוכל למנוע מעם-ישראל את ארץ מולדתו שלו בלי אשר תגיע מתוך כך לידי סתירה פנימית מסכנת, שיש בה כדי לסכסך את דרכה ולהביאה לידי מיתה מוסרית בידה עצמה.

ואולם ככל ששאלת הלאומיות היהודית נראית כשאלת ההווה בעיני האיש הצופה לתומו, כן בדין הוא שתהא נראית כשאלה שלא בזמנה בעיני היהודי הנאור בגרמניה, מקום שם כל שונא-ישראל, בין שהוא ליבראלי בין שהוא ריאקציוני, מורה באצבעו על ההבדל בין הגזע הישראלי ובין הגזע הגרמני, כדי להוסיף חן לשנאת-ישראל שלו – בגרמניה זו, מקום שם לאומיותו היהודית של אדם היא, כנראה, הנימוק המכריע לשלילת זכויותיו המדיניות והאזרחיות, המותנות בדברים אחרים ושונים לגמרי ממילוי כל החובות האזרחיות והמדיניות – בגרמניה זו, מקום שם היהודים, למימות משה מנדלסזון, רודפים לשווא אחרי שיווי-זכויות מדיני וחברתי, ועיניהם כלות, חרף כל דבקותם בתרבות הגרמנית ובמידותיה, חרף כל התכחשותם לתרבותם הלאומית שלהם, חרף כל מאמציהם להית גרמנים!

אבל מה שלא יכול להשיג אח מאחיו, אדם מחברו, את זאת השג ישיג עם מעם, אומה מחברתה.5 לכשיגיע זמן מלחמת-החופש האירופית האחרונה לא יוכל שום עם להישאר אדיש ולומר: מה לי ולעם ההוא? מה איכפת לי אם יהיה ידידי או יהיה אויבי?

אלה הטוענים לזכות תחייתו הלאומית של עם-ישראל, שקולם בוקע ועולה היום מכל קצווי העולם, מוצאים להם הצדקה ראשית-כל בדת-ישראל, בהווייתה הלאומית של היהדות, ומלבד זאת גם בתולדות התפתחותה הכלכלית של האנושות ובתוצאותיה של התפתחות זו: במצב העולם בזמן הזה.

במכתבים שבספר זה מוטעמת בראש-וראשונה ההצדקה הפנימית. עם זה מוכרח היה המחבר להביע את דעתו בכל תוקף נגד אשליות שכלתניות ופילאנתרופיות של אלה שלא עמדו על חשיבותה הלאומית של דת-ישראל, או שמתכחשים לה בגלל נימוקים חיצונים ותלויים בדבר, וכן להתנגד לאותם קנאי הדוגמה שאינם מסוגלים לפחת רוח-התפתחות חדשה בדת התולדתית שלנו כדי שתעמוד על רמת המדע המודרני, ומשום-כך הם נמלטים בייאושם אל חיק הבערות המקודשת – אשרי חסידיה! – ומתבצרים מהכרה בניגוד העיקש להישגי הרוח והביקורת. באופן זה יכול המחבר לכוון פעמיו לנתיב, ההולך ונסלל, של השלום, הדוחה מפניו יותר ויותר את המלחמה הנטושה בין בעלי הריפורמה ובין האדוקים – מלחמה שיש בה אמנם צורך רב, אבל שאין עמה נחת-רוח לעושיה.

תודות ליצירי-הרוח החדשים של חכמי מדע יהודים ותודות לתיאורים מלאי-החן של חיי היהודים, פרי עטם של סופרים ומשוררים בעלי כשרון – שבה עתה דתנו התולדתית, ההומאניטרית-הלאומית, ומצאה לה חסידים גם בין אלה שנאורות ומשובה היו עוד לפני זמן קצר שמות נרדפים בעיניהם. בתחום הביקורת היהודית שבימינו מעט ודל הוא מספרם של נציגים הראויים להזכר גם של הזרם הקרוי ריפורמאטורי וגם של הזרם שכנגד, הריאקציוני – נער יספרם. הנימוקים הפנימיים, המובאים במכתבים שבספר זה לזכותה של תחיית-ישראל הלאומית, מסתמכים על מסקנותיה המדעיות של חכמת-ישראל בזמננו.

"דברי ימי ישראל שלאחר חתימת התלמוד" – אומר ההיסטוריון היהודי המובהק שבימינו* – "עדיין אופי לאומי להם, איפוא: אין הם בשום-פנים היסטוריה של דת או של כנסייה בלבד".

והוא מוסיף לאמור: "ההיסטוריה הישראלית בחינת תולדותיו של לאום אינה כלל וכלל היסטוריה של ספרות או של כנסייה דתית, כפי המשפט שהוציאו עליה אנשים חסרי ידיעה וחד-צדדיים, ונהפך הוא, כי הספרות וההתפתחות הדתית, כמו גם פרשת-המארטירולוגיה הטראגית אשר העלה הלאום הזה או העדה הזאת על ספר חייו, אך שלבים בודדים הם במהלך ההיסטוריה שלו ואין בהם משום עצם מהותו".

הביקורת ההיסטורית באה במקום הביקורת השכלתנית של אותם ה"מתקנים" אשר אמרו להפריד בין היסוד המדיני ובין היסוד הדתי בישראל, או אשר עיניהם טחו מראות את מעיין החיים הלאומי העמוק, שממנו נבעו הספרות התלמודית כמו גם הספרות היהודית הקדומה, התנ"כית – עד שאינם מבחינים ביצירה אורגאנית זו שום דבר, חוץ מיסוד-גורם חיצוני בלבד שבהסתגלות לנסיבות הזמן המשתנות תמיד.

ברם, אם בקרב בעלי-השאיפות, שהתעלו זה-כבר על האדיקות הדתית המאובנת, גרמה התעמקות מסוימת במהותה הלאומית של היהדות, להדיח את השכלתנות השטחית ההיא, שיש בה משום סיוע רק לאדישות ולפרישה מן היהדות, אך לא לתחיית הרוח-היוצר שבה ולחידוש פעולתה ההיסטורית-העולמית – הרי, מצד שני, יש בישראל רבנים, כגון אלה שזכיתי להכיר עוד בשחר נעורי, שאינם מפגרים אחרי המודרנים לא בחכמה ודעת ולא בהשכלה הומאניסטית. בתי-מדרש לרבנים מן הסוג החדש שנוסדו או תוקנו עתה באופן יסודי, לפי התבנית של בית-המדרש למופת בברסלאו, גם במרכזים יהודים אחרים, ודאי יש בהם כדי לאטור את התהום בין הניהיליזם של תנועת-הריפורמה, שלא למדה מאומה, ובין החזרה לריאקציה נואשת, שלא שכחה מאומה. רוח-חיים חמימה, פייסנית, כבר נושבת עתה במקום שם עוד לפני עשרות-שנים אחדות היתה רק קליפת-הקרח של האדיקות הדתית, שעמדה להקפיא את הכל, ורוח-זלעפות מהפכנית, שביקשה לשרוף ולנדף את הכל.

קורות ההתפתחות הכללית של חיי החברה ותוצאותיה של התפתחות זו, השאיפות הלאומיות של זמננו, תבואנה כאן, לאחר מכן, להפיץ אור על תפקידה ההיסטורי של היהדות, הרחוק עוד מאחרית דרכו, כדי ללמדנו כיצד עלול מצב העולם בימינו לסייע, ובזמן לא רחוק עוד, לייסודן של מושבות יהודיות בקרבת תעלת סואץ ועל גדות הירדן: וכדי להבליט לבסוף את העובדה, שלא זכתה עוד לתשומת-לב כראוי לה, כי מאחורי שאלת הלאומיות והחירות, המפעימה היום את העולם כולו, מסתתרת שאלה עמוקה עוד יותר, שאין לסלקה ע"י שום מליצות פילאנתרופיות כלליות, הלא היא שאלת הגזע, שימיה כימי ההיסטוריה, ושכל זמן שלא מצאה את פתרונה אין גם להוסיף ולבקש פתרון מוחלט לבעיות הפוליטיות-חברתיות.

לנוכח ההשגות, אשר שחץ-הגזע הגרמני, שאין לו על מה שיסמוך והפוגע במשפט הבינלאומי המודרני, וחכמת ישראל, המפגרת אחרי הפילוסופיה והמדעים המודרניים, עלולים להשיג על השקפת-העולם שלי ובייחוד על הקשר שבינה ובין היהדות – ראיתי צורך לשוב ולסכם בצורת אפילוג את הדברים שנאמרו כאן בעניין זה ושהקשר הצורתי ביניהם בגוף ה"מכתבים" יכול להיות רק רופף מאוד. אפילוג זה יוכל להיחשב גם כמבוא למכתבים עצמם. מלבד זאת ראיתי לי מקום באפילוג גם להסברה פילוסופית יותר מעמיקה ולביסוס מדעי יותר מפורט של כמה עיקרים ועובדות עקרוניות, שלא נגעתי בהם, בתוך ה"מכתבים" עצמם, אלא בנגיעה חטופה בלבד.

קלן, בירח מאי, 1862

מכתב ראשון

בתשובה לביתי – נשי ישראל – מקורה של דת-התולדה הישראלית – אהבת-המשפחה – אם המשיח בייסוריה.

הנה שבתי, מקץ עשרים שנות התנכרות, ואני עומד בתוך עמי, משתף עצמי בחגי שמחתו ובמועדי אבלו, בזכרונותיו ובתקוותיו, במלחמותיו הרוחניות אשר מבית פנימה ואשר עם עמי התרבות, שביניהם הוא יושב אך בהם לא יכול להתמזג מזיגה גמורה, אם כי אלפיים שנה היה חי ושואף עמם יחד.

רעיון אחד שב וניצב חי לנגדי, אם כי סבור הייתי כי כבר החנקתיו בלבי לעד: הלא הוא הרעיון על לאומיותי, על אחדות שאין להפרידה ממורשת אבותי, מארץ-הקודש ומעיר-הנצחים, ממקום לידתה של האמונה באחדות-החיים האלוהית ומברית האחווה העתידה להיכרת בין כל בני האדם. (עמ' 25-30)

[…]

מכתב חמישי

סקירה לאחור – מאורעות דמשק – צעקת כאב – "בלבול ממזר" – "הפ-הפ!" – בריחה לצרפת – ארנולד רוגא – נפוליאון – בעל בעמיו גרמני – טיבטומאנים – ג'פרסון – ארצות-מולדת ופרנסי-מדינה – "באשר טוב לי, שם מולדתי" – עילום-שם יהודי – דת המוות – שא דגלך ברמה, עמי!

האמנם מאמין אני כי תיתכן גאולה מן הגלות? שואלת את, ומוסיפה לאמור, כי הלא כבר בשני חיבורי הראשונים, "ההיסטוריה הקדושה של האנושות" ו"הטריארכיה האירופית", גיליתי את דעתי בדבר האמונה המשיחית הישראלית כי בוא תבוא. – מרחיבה את ההיקף ומזכירה לי כי, בתורת סופר, עלי להיות אחראי לא רק לדעותי שבהווה, אלא גם לרעיונותי מימים עברו. אכן צדקת, ידידתי. הנני מוכן ומוזמן לקבל עלי אחריות זו. ברם, אין את נפשי לסטות יתר על המידה, למען קו הפתחותי ההגיונית, מן הרעיון, הקרוב עתה ללבי. אקדים אפוא לפנייך, ובקצרה, רק פרטים אופייניים מימי עברי, שיש להם קשר לכווני כיום הזה.

לפני עשרים שנה, כאשר עלילה מופרכת על היהודים, שיצאה מדמשק, והגיעה אלינו האירופיים, עוררה, ובדין, בלב כל אדם מישראל רגש-כאב מר וממאיר על גסות זו, על פחזות זו של המון-העם באסיה ובאירופה, המטה אוזן קשבת, היום הזה כמו לפני שנות אלפיים, לכל דיבה רעה על היהודים: אז, כאשר בעצם שאיפותי הסוציאליסטיות בא מעשה והזכיר לי מתוך ייסורי נפש בפעם הראשונה, כי בן אנוכי לעם אומלל ונאשם על לא עוון בכפו, עם מודח ועזוב, מפוזר ומפורד, אבל עם שלא הושמד – כבר אז, אף על פי שרחוק הייתי מן היהדות, חפצתי לתת ביטוי לרגשות הפאטריוטיות היהודית שבי ולזעוק זעקה גדולה ומרה – אפס כי זעקה זו שבה ונחנקה בגרוני עד מהרה על ידי הכאב, הגדול עוד יותר, שעורר בי הפרוליטאריון האירופי.

עמים אחרים – רק ריב מפלגות יש בתוכם: לא כן הגרמנים: הללו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת איש עם רעהו, גם כשהם נמנים עם מפלגה אחת. ואמנם חברי לדעה – הם עצמם הפכו עלי את שאיפותי הגרמניות ליגון ואנחה והכשירוני מראש להיות גולה בנכר, ואף אמנם נהפך עלי הגלגל כעבור שנים אחדות – והגלות שקיבלתי עלי לכתחילה מרצון היתה לי לבסוף לגלות מאונס, בעטיו של נצחון הריאקציה.

לא היו ימים רבים אחרי מהפכת פברואר ואני שמתי פעמי לצרפת. כאן עמדתי על טיבו של העם הזה, שהיה במאה שלנו הלוחם-החלוץ לכל השאיפות הסוציאליות. אם רואים אנו כיום הזה את הצרפתים והנה הם מטים שכמם לסבול את עול הברזל של העריצות הקיסרית, הרי סברה היא כי לא יימשך הדבר אלא כל עוד יישאר הקיסר נאמן למוצאו המהפכני לא רק בדיבורים בלבד. הקיסרות – כליון חרוץ צפון לה למן הרגע שיתגלע הניגוד בין שאיפותיה של השושלת ובין שאיפותיו של העם הצרפתי.

אחרי מעשה-ההפיכה המדיני של נפוליאון1 פרשתי מן הפוליטיקה וצמצמתי את כל עצמי באהלו של מדע-הטבע. לוותיק שבין ההגליאניים החדשים ארנולד רוגא,2 שלא יכול לסלוח לי, "למשה, רבם של הקומוניסטים", את עוון פרישתי מן ה"אידיאה" בשעתה, היה "מאטריאליזם" זה לתועבה גמורה. אותו חכם היגליאני רמז באופן מפורש למדי בכתב-העת "המוזיאון הגרמני" לאמור, כי מאטריאליזם כזה בצורת זיקה למדעי הטבע אינו, בעצם הדבר, אלא אימפריאליזם, אך לא אימפריאליזם גרמני, משל ברבארוסה, אלא רומאני, בונאפרטיסטי. מהו הקשר הקיים בין שקידה על מדעי הטבע ובין הבונאפרטיסם – דבר זה לא הסביר רוגא הזקן עד היום הזה. אבל לי נתברר בינתיים, למעט שפרצה מלחמת איטליה, כי אכן קיים קשר ממשי בין מחקרי-הגזע שלי ובין אותן השאיפות הלאומיות המודרניות שזכו לשגשוג עצום כל כך מאז המלחמה הזאת. עוד אשוב ואסיח לך, בשעת הכושר, על כמה מן המסקנות של מחקרי זה. כאן די לנו אם אציין כי חקירות אלו נטעו בלבי את הבטחון, שקרוב היום ושלטון-הגזע,3 בכל צורה שהיא, יכלה מן הארץ לבלי שוב – והלאומים ישובו לתחייה. ובראש וראשונה התחיל עמי שלי, עם ישראל, להעסיק את רוחי במידה גדלה והולכת ולקח את לבי שבי. דמויות בני עמי האומללים, אשר אפפו אותי בימי נעורי, שבו וניצבו לנגדי עתה ורגשות אשר הכרעתים בקרבי זה כבר חזרו עתה להפעימני ושוב לא נתנוני להסיח דעתי מהם. אותו כאב נעכר, שבימי מאורעות דמשק היה רגש עובר וחולף, נהפך לי עכשיו להלך-רוח שליט וקיים. שוב לא ביקשתי כלל להחריש את קול המצפון היהודי בקרבי: ונהפוך הוא, שקדתי על עקבותיו וחזרתי אליהם. ומה רב היה תמהוני כשמצאתי בכתבי-היד הנושנים שלי הצדקה-מראש לשאיפותי היהודיות כיום הזה.
והנה מה שכתבתי בשנת 1840 על אודות מאורעות דמשק:

האופן שבו נתפסות בתוככי אירופה, ואפילו בגרמניה הנאורה, רדיפות היהודים – מן ההכרח שיביא לידי מפנה בקרב היהדות. יחס מבהיל זה עד נאמן הוא מאין כמוהו, כי חרף כל השכלתם של יהודי המערב עדיין מחיצה של ברזל מבדילה ביניהם ובין עמי אירופה, לא פחות מאשר בימי הקנאות הדתית השחורה משחור. אותם מבני עמנו, אשר מטעמי אמאנציפציה הם מוכנים ומוזמנים להשלות את עצמם ואת זולתם לשווא, לאמור כי היהודים המודרנים כבר נכרת מלבם כל רגש לאומי, הריהם עכשיו כנדהמים*: הבין לא יוכלו כיצד ייתכן כי באירופה, במאה התשע עשרה, ייפתו בני אדם להאמין אפילו לרגע אחד לסיפור בדים זה מימי הביניים, אשר אבות אבותינו, אסירי עוני, הוי, ידעוהו היטב בשם "בלבול-ממזר". בעיני יהודי גרמניה המשכילים היתה שנאת ישראל, אשר סביב שתה עליהם, תמיד כחידה סתומה. האם לא היה אדיר חפצם וראש שאיפתם של יהודי גרמניה תמיד, מימי מנדלסון והלאה, להיות גרמנים, לחשוב ולהרגיש כגרמנים? האם לא ביקשו לעקור מן השורש בקרבם כל דבר שעלול להזכירם את לאומיותם העתיקה? האם לא יצאו נדבה ל"מלחמת השחרור"? האם לא היו שוטפים בגרמניות ושונאים בנפש לצרפתים? האם לא שרנו, עוד תמול שלשום, יחד עם ניקולאס בקר:4 "לא להם יהיה הרהין, נהר גרמני חפשי!"? האם לא נכשלתי גם אני במעשה-שטות שאין לו כפרה – ושלחתי למחברה של "מרסלייזה גרמנית" זו מנגינה שחיברתי לה?

ובכל זאת עלתה גם לי, באופן פרטי, מה שעלתה להם ליהודי גרמניה בכללם אחרי התפעלותם הפאטריוטית. גם עלי עברה כוס – ואותו איש גרמני5 לא זו בלבד שהשליך עלי קרחו בתשובתו על מכתבי הלוהט באש פאטריוטית, אלא עוד יתרה עשה והוסיף בעיווי-כתב, על צדו השני של מכתבו, את המלים: "יהודי אתה". שכוח שכחתי כי גם הגרמנים, אחרי מלחמת השחרור שלהם, לא זו בלבד שדחו מעליהם את היהודים אשר נלחמו עמם שכם אחד בצרפת, אלא גם רדפום וקראו אחריהם: "הפ! הפ!"… התייחסתי לאותו "הפ-הפ" של בקר כאל עלבון אישי וכתבתי לו, בלי כל עיווי של כתב-היד, כמה "דברי מחמאה", ואותו בעל בעמיו, שאולי בוש על גסות רוחו, בלע אותם ומחה פיו בשתיקה. היום כמעט שמוכן הנני לבקש סליחה מאת המשורר הגרמני הלז. ברור הדבר, אותו עלבון לא עלבון אישי היה. פשוט, מן הנמנע הוא להיות טיבטומן וידיד-ישראל כאחד, כשם שאי אפשר לאהוב את גבורת-המלחמה הגרמנית ואת חופש-העם הגרמני גם יחד. הטיבטומנים האמיתיים, מסוגם של ארנדט6 ושל יאהן,7 לעולם ועל כרחם "בעלים בעמיהם" יהיו, מנאמני הריאקציה. הגרמני הלאומני אוהב במולדתו לא את המדינה, אלא את שלטון הגזע. ואיך ייאות לאצול שיווי-זכויות בקרבו גם לגזעים אחרים, מלבד הגזע השליט – וזכויות אלה עדיין בבחינת אוטופיה הן גם לגבי חוגים רבים של העם הגרמני עצמו!

העם הצרפתי מסביר-הפנים ממזג בקרבו, בכח-מושך עצום, כל יסוד גזעי זר. בצרפת גם היהודי הוא צרפתי. וכבר אמר ג'פרסון בזמן מלחמת-השחרור האמריקנית: כל אדם שתי ארצות-מולדת לו, תחילה מולדתו שלו, ואחריה – צרפת. לא כן הגרמני: הלז חפץ להיות שליט יחידי בכל ארצות מולדתו ובכל פרנסי מדינתו, באין זר עמו. חסר לו לגרמני התנאי הראש-וראשון לכל התבוללות כימית: החום:

כל זמן שהיהודי נשא בדומייה כל עלבון ורדיפה כעונש מן השמים, מתוך בטחון כי יבוא יום ועמו ישוב לתחייה, לא ירד כבודו בעיניו ולא נפגע. רק תעודה אחת היתה לפניו – לשמור ולהגיע את עצמו ואת גזעו עד בוא היום, אשר ישיב גמול לעמו על כל הכלימה אשר באתהו, על כל העוול והעלבונות אשר סבל – ושכר אמוניו ישולם. אולם אמונה זו ותקווה זו נכרתו מלב יהודנו המשכילים. הללו – כל עלילה תפלה היא להם גם קיפוח מעמדם האזרחי וגם עלבון כבודם. מה תתן ומה תוסיף להם האמאנציפציה, ומה בצע אם גם יקום פה ושם יהודי יועץ בבית-הוועד, או למעלה ממנו: מורשה-העם, ואף למעלה מזה: מיניסטר – כל עוד עצם השם "יהודי" שם-גנאי הוא, שכל הרוצה – כל בן-שחץ, כל עתונאי חשוך-יום וריקא – יכול לעשותו שימוש לחפצו, לחרף ולנבל, ומובטח לו שיראה ברכה והצלחה במעשהו?

כל זמן שהיהודי יוסיף להתכחש ללאומיותו מפני שאין בו אומץ-הרוח להשליך נפשו מנגד ולהכריז קבל-עם על הזדהותו עם אומה אומללה, נרדפת ורוות-קלון, יוסיף מצבו הכוזב להיות קשה מיום ליום. למה נרמה את עצמנו? עמי אירופה לא ראו מעולם את קיום היהודים בקרבם אלא כראות אנומאליה בלבד. זרים נהיה תמיד בין העמים, אשר אולי מתוך אהבת-אדם ורגש-הצדק יואילו לתת לנו שיווי-זכויות, אך לעולם לא ינהגו בנו כבוד כל עוד אנו עושים את מסורתנו הלאומית הגדולה טפל ואת הכלל "באשר טוב לי שם מולדתי" עיקר. ואם גם חדלה קנאת-הדת בארצות-התרבות לרדוף את אחינו המשכילים באף ובחימה – בכל זאת, חרף כל ההשכלה והאמאנציפציה, לא ימצא היהודי בגלות, זה המתכחש ללאומיותו, יחס של כבוד מצד האומות שבתוכן הוא יושב כאדם שבנה לעצמו אזרחות-מדינה, אך אי אפשר שתבוטל זיקתו לעמו שלו. לא היהודי הזקן, החרד לדתו, אשר נוח לו שיכרתו את לשונו מפיו ולא יחטיאנה לעמו, לא הוא אלא היהודי המודרני הוא הבזוי והנבזה, הוא, המתנכר לעמו, כאותם ארחי-פרחי גרמנים אשר בחוץ-לארץ, יען אשר הכביד הגורל את ידו של עם-ישראל. המימרות היפות על הומאניות והשכלה, שהוא זורה ביד נדיבה על סביבותיו כדי לכסות בהן על בגידתו ועל פחדו מפני נאמנותו לאחיו בני עמו, לא תעמודנה לו למגן בפני גזר-דינה הקשה של דעת הקהל. לשוא יבקש להצטדק באליבי גיאוגראפי ופילוסופי אשר לו. שימו אלף מסכות על פניכם, שנו את שמותיכם, המירו את דתכם, זנחו את מנהיגכם והתגנבו לא-ניכרים בכל פתחי עולם, לבל יבחינו בכם את היהודי: לשווא! כל עלבון עם ישראל שבעתיים יפגע בכם מאשר באיש הישר, התמים עם משפחתו ומודה בה ועומד על כבודה.

כך, ידידתי, מהרהר הייתי תוך כדי שאיפותי לטובת הפרוליטאריון האירופי. האמונה בביאת המשיח היתה לי אז מה שהיא לי כיום: אמונה בתחיית עמי התרבות ההיסטוריים על ידי הרמת הכפופים עד לרמת הזקופים. גם היום, כמו בזמן שהוצאתי לאור את ראשוני כתבי, עדיין מאמין אני כי הנצרות היתה צער גדול לפנים בדרך על אותה מטרה נעלה שהנביאים תיארוה כימות המשיח. גם כיום, כמו אז, עודני מאמין כי אורה של תקופה היסטורית-עולמית גדולה זו התחיל בוקע ועולה ברוחה של האנושות עם שפינוזה. אבל מעולם לא הייתי סבור ובשום מקום לא אמרתי כי הנצרות היא המלה האחרונה בתולדות-הקודש של האנושות, או שהללו נסתיימו עם שפינוזה. דבר שאינו מוטל בספק הוא, ותמיד ברי היה לי, שכיום הזה אנחנו נושאים את לבנו לגאולה הרבה יותר מקיפה מזו שהנצרות בישרה ושהיתה בכלל מסוגלת לבשר. הנצרות היתה הכוכב בחשכת הלילה, שהופיע אחרי שקיעת שמשו של העולם הקדמון והביא נחמה ותקווה לאומות העולם: היא הפיצה את אורה על פני קברותיהם של עמי-הקדומים שנרצחו נפש. הנצרות היתה דת של המוות, ותעודתה פסקה בו ברגע שהעמים הקיצו לחיים חדשים. ההיסטוריה של שלוש מאות-השנים האחרונות מלאה וגדושה, בכל עמוד ועמוד שלה עד היום הזה, ראיות אין-ספור לדבר: אסתפק כאן בזה, שאסב את תשומת לבך למאורעות הזמן הזה באיטליה, על חורבות רומי הנוצרית קמה עתה לעינינו האומה האיטלקית ששבה לתחייה.

כמו הנצרות, כך גם האסלאם תורתו היתה תורת ויתור וצידוק-הדין בלבד: וכיחסה של אוסטריה לאיטליה, כך יחסה של טורקיה לארץ-ישראל.

דת הנצרות ודת האסלאם הנן הכתובות על אבני המצבות, שהלחץ הברבארי גוללן על קברי העמים. כל זמן שהאוסטרים משלו באיטליה, כל זמן שהטורקים שלטו בארץ אבותינו הקדושה, לא יכלו העם האיטלקי והעם היהודי לשוב תחייה. אבל חיל-החלוץ של התרבות המודרנית – העם הצרפתי – שובר את עול שלטון הברבארים, מגולל בזרועות-גבורה את אבני המצבות מעל קברי ישני עולם – והעמים מקיצים ושבים לתחייה.

בארצות החוצות בין המערב בין המזרח, ברוסיה, פולין, פרוסיה, אוסטריה וטורקיה, חיים מליונים מבני עמנו, הנושאים תפילה חמה, יום ולילה, לאלוהי אבותיהם כי ישיב מלכות ישראל כבראשונה. הם שמרו על הגרעין החי של היהדות – על לאמיותם היהדית – באמת ובאמונה הרבה יותר מאשר אחינו המערביים, המבקשים לפחת רוח חדשה בכל הנוגע לדת אבותינו, ואך לא באותה תקווה שהביאה לעולם את עצם הדת הזאת ושמרה על נשמת חייה בכל סערות הדורות, הלא היא התקווה לתקומת עמנו ותחייתו. מי יתנני הולך אל מיליוני אחי הנאמנים ההם וקורא באזניהם: שא את דגלך ברמה, עמי! בך משומרות הפרודות החיות אשר ליחן לא נס ואשר כאותם גרעיני הדגן שבקברות חנוטי מצרים שקועות היו בתרדמה במשך אלפי שנים, אך לא קיפחו את כוח נביטתן וישובו לשאת פרי מיד כאשר תיבקע הקליפה הנוקשה אשר בה נכלאו, כאשר ישתלו באדמת התרבות של ההווה, במקום שהאור והאוויר וטל-השמים אף הם יעשו את שלהם למען התחייה השלמה.

הצורות הקפואות של היהדות האדוקה, שזכותן עמדה בהן שלמה וצודקת, עד דור התחייה, תיפרצנה רק מבפנים, בדרך הטבע, על-ידי כוח-הנביטה של האידיאה החיה שבלאומיות היהודית ושבדת-התולדה שלה. רק מתוך התחייה הלאומית יוכל הכוח-היוצר הדתי של האומה לשאוב כוחות חדשים, כאותו ענק בגעתו באדמת-האם, ורוח-הקודש של הנביאים תשוב לפעם בכוח יוצר זה. עד היום הזה לא הצליח שום שוחר-תרבות, ואף לא הצליחה ידו המפליאה עשות של איש כמשה מנדלסון, להבקיע מבחוץ את הקליפה הקשה שהרבנות הלבישה בה את היהדות כבשריון, על מנת להזריח אור לתוכה, בלי לקרקר על-ידי כן את בית חייה, את פולחן-התולדה הלאומי שלה, ולרצוח חיים קדושים. (עמ' 42-48)

מתוך: משה הס, רומי וירושלים, תרגם ישורון קשת, ירושלים: הספריה הציונית, תשמ"ג.

הכיסופים לציון היו מאז ומעולם חלק בלתי-נפרד מהמסורת היהודית. אולם הראשון שניסח את החזון של שיבת ציון במושגי הלאומיות החילונית המודרנית היה דווקא הסוציאליסט וחברם הקרוב של קרל מארקס והינריך היינה - משה הס (1812-1875).

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת