שירים / רבי שלום שבזי

< 1 דקות

מאת:

אהבת הדסה

אַהֲבַת הֲדַסָּה עַל לְבָבִי נִקְשְׁרָה

וַאֲנִי בְּתוֹךְ גּוֹלָה פְּעָמַי צוֹלְלִים

לוּ יֵשׁ רְשׁוּת לִי אֶעֱלֶה אֶתְחַבְּרָה

תּוֹךְ שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר הֵם נֶהְלְלִים

שַׁחְרִית וְעַרְבִית בַּת נְדִיבִים אֶזְכְּרָה

לִבִּי וְרַעְיוֹנַי בְּחֵשֶׁק נִבְהֲלִים

בִּנְעִים זְמִירוֹת מִנְּדוּד אֶתְעוֹרְרָה

וַאֲנִי וְרַעְיָתִי בְּרִנָּה צוֹהֲלִים

בִּינוּ עֲדַת קֹדֶשׁ בְּשִׁירָה חֻבְּרָה

חָתָן וְהַכַּלָּה בְּחֻפָּה נִכְלְלִים

זֶה יוֹם שְׂמָחוֹת לַאֲיֻמָּה יָקְרָה

כִּי הִיא וְדוֹדָהּ חֵן וְחֶסֶד גּוֹמְלִים

יַחְדָּו עֲלֵי שֻׁלְחָן וְכוֹס דּוֹדִי קְרָא

זַמֵּן שְׂרִידֵינוּ וְכָל הַנִּסְגְּלִים

מִכּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשְׂמְחָה וַאֲזַמְּרָה

אוֹצִיא לְכָל סוֹדִי וְאָשִׁיב שׁוֹאֲלִים

שֵׁם טוֹב לְמַשְׂכִּילִים בְּדַעַת יָשְׁרָה

כִּי הֵם עֲלֵי יִצְרָם בְּוַדַּאי מוֹשְׁלִים

תַּאֲוַת לְבָבָם לַעֲשׂוֹת טוֹב גָּבְרָה

יַעֲלוּ לְגַן עֵדֶן וְחַיִּים נוֹחֲלִים

אַהֲבַת יְחִידָתִי לְטוּב אֵל נָהֲרָה

בָּרוּךְ שֶׁהוּא נוֹתֵן שְׂכַר כָּל פּוֹעֲלִים

שָׁלוֹם כְּנָהָר לַעֲדָתִי יִנְהֲרָה

זָקֵן וְגַם בָּחוּר וְכָל הָעוֹלְלִים

אָנָּא

איילת חן

אַיֶלֶת חֵן בְּגָלוּת תִּסְמְכֵנִי

וּבַלַּיְלָה בְּתוֹךְ חֵיקָהּ מְלוֹנִי

לְכוֹס יֵינָהּ אֲנִי תָּמִיד מְזֻמָּן

וְנִתְעָרַב חֲמַד יֵינָהּ בְּיֵינִי

שְׁתוּ דוֹדִים לְעֻמָּתִי וְשִׁכְרוּ

וְהָעִירוּ לְשֵׂכֶל רַעֲיוֹנִי

בְּהֵיכַל בַּת מְלָכִים הַכְּבוּדָה

וְשׁוּלְחָנָהּ מְזֻמָּן לַהֲמוֹנִי

זְמַן הִפְרִיד לְכָל רֵעִים וְדוֹדִים

אֲבָל דּוֹדִי בְּאַהֲבָה יִמְשְׁכֵנִי

יְקַשֵּׁר חֵן וְחֶסֶד עַל גְּבֶרֶת

בְּמַעְגַּל חֵן וְחֶסֶד יִזְכְּרֵנִי

מְפַרְשֵׁז בַּעֲנַן עָבֵי שְׁחָקִים

לְרַעְיָתִי וְהִיא תָּפִיק רְצוֹנִי

שְׁעָרֶיהָ חֲמִשִּׁים הֵם קְבוּעִים

זְכוּת לֵאָה בְּבִינָה תִסְעֲדֵנִי

תְּעוֹרֵר אַהֲבַת רָחֵל לְבָנִים

בְּסוֹד מַלְכוּת עֲשִׂירִית תַּעֲלֵנִי

אֱלוֹקִים חִישׁ לְעַמֶּךָ יְשׁוּעָה

בְּעֵת רָצוֹן תְּצַחְצֵחַ גְּרוֹנִי

שְׁלוּמֵי לֵב בְּרוֹב שָׁלוֹם תְּסוֹבֵב

בְּנֵי אִישׁ תָּם סְגוּלַת אָב הֲמוֹנִי

אָנָּא

 

אדון הכל

אֲדוֹן הַכֹּל מְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה

יְצַו חַסְדּוֹ לְבַת נָדִיב חֲכָמָה

לְבוּשָׁה מֵעֲנַן תֹּאַר יְקָרוֹ

וּמַשְׁפַּעַת עֲלֵי כָּל הָאֲדָמָה

שְׁאוֹן גַּלֵּי גְּבוּל יַמִּים תְּעוֹרֵר

וְעִם דּוֹדָהּ בְּצִלּוֹ נֶעֱלָמָה

בְּחֵן בַּעְלָהּ שְׁבָטֵינוּ תְּנַהֵל

וּמַעֲלָתָהּ מְהֻדֶּרֶת וְרָמָה

זְמִירוֹת מִכְּנַף אֶרֶץ שְׁמַעְנוּם

צְבִי צַדִּיק בְּמִזְרָחָה וְיָמָּה

יְשָׁרִים הוֹלְכִים תָּמִיד בְּיֹשֶׁר

נְקִיִּים הֵם בְּלִי עָווֹן וְאַשְׁמָה

שְׁמוּעָתָם לְטוֹב כֻּלָּם בְּרוּרִים

וְלָהֶם נִכְסְפָה נַפְשִׁי בְּתֵימָה

צֳרִי גִּלְעָד שְׁלַח לָנוּ יְדִידִי

בְּצִיּוֹן נִשְׂמְחָה גֶּבֶר וְעַלְמָה

שלום שבזי, המשורר הלאומי של יהדות תימן, היטיב לבטא את כיסופי הגאולה ולעודד את בני עמו בשעותיהם הקשות ביותר. לא בכדי היה ל"גיבורם הלאומי" של יהודי תימן, לדמות אגדית שמיוחסים לה היכולת לחולל נסים וכתיבת 15 אלף שירים.

רקע

אִם נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים דַּלְתֵּי מָרוֹם לֹא נִנְעֲלוּ

השיר "אהבת הדסה" מביא בפנינו חלום גאולה. בפתיחתו האני-השר נתון בביצת הגלות הטובענית: "ואני בתוך גולה, פעמי צוללים". אין רשות לישראל "לעלות בחומה" ולצאת ממנה עד שתבוא עת הגאולה: "לו יש רשות לי". אולם לחלום – מותר: "אעלה". מרגע זה מתעודד הדובר בדמיינו את אהבת ה"דוד", הוא הקב"ה, ל"הדסה", "רעיה" "בת נדיבים" ו"איומה", היא כנסת ישראל. האהבה היא הכיסופים לגאולה, ומעמד החתונה הוא הגאולה הלאומית. תלמידי חכמים ושאר האומה מבורכים, השמחה מחליפה את אימת הגלות, ואת מקום הבדידות תופסת ההשתייכות לכלל.

שלום שבזי, המשורר הלאומי של יהדות תימן, היטיב לבטא את כיסופי הגאולה ולעודד את בני עמו בשעותיהם הקשות ביותר. לא בכדי היה ל"גיבורם הלאומי" של יהודי תימן, לדמות אגדית שמיוחסים לה היכולת לחולל נסים וכתיבת 15 אלף שירים.

ההקשר ההיסטורי

עיקר הידוע על קורות חייו של ר' שלום בן יוסף אלשבזי משתא נדלה מפרטי מידע הפזורים בשיריו. ר' שלום שבזי (רש"ש) נולד בשנת שע"ט (1619) בכפר נגד אלוליד שבמחוז שרעב-תַעִז. הוא היה בן למשפחת משתא, שהעמידה חכמים ומשוררים הרבה (הוא כונה "שבזי" על שם מקום מגוריו בבגרותו). בהיותו בן שנה נאסרו ראשי הקהילה, ובהם אביו ר' יוסף בן אביגד בן חלפון, משום שסירבו להתאסלם. האסורים נפדו בתום שנה של עבודת פרך, אך אולצו לעזוב את היישוב. אי לכך שנות ילדותו ונעוריו של שבזי עברו עליו בנדודים.

בתקופה זו למד רש"ש תורה מפי אביו ומפי בן משפחתו ישראל בן יוסף. מיצירותיו עולה כי זכה להשכלה יהודית מקיפה שכללה לימוד משנה, תלמודים – ירושלמי ובבלי, אגדה, מדרש, פילוסופיה, שירה ותורת הסוד על פי ספר הזוהר וחיבורי חכמי ספרד. כן רכש רש"ש השכלה חילונית – אסטרונומיה ואסטרולוגיה, בקיאות בלשון הערבית ובספרותה, כולל בקוראן ובשירה הערבית הפרה-אסלאמית והקלסית.

רש"ש חי בדוחק כל ימיו. לפרנסתו שלח ידו במלאכת האריגה, ונאלץ לנדוד בחיפוש מחיה עם רעייתו וארבעת ילדיו. בנדודיו הגיע רש"ש לקהילות שונות בתימן וקשר קשרים עם חכמיהן. הוא החליף מכתבים עם חכמי ר'ד'אע, דמאר, חצרמות ובעיקר צנעא. הוא כתב רבות לגדול חכמי צנעא באותה עת ר' סעדיה בן דוד דֻרַין, והפנה אליו שירי שאלות בענייני הגות ומוסר.

בהדרגה נודע שבזי בקרב הקהילות היהודיות שבדרום תימן, ושמו יצא למרחוק כמשורר וכחכם. הוא היה למנהיג חברתי-רוחני, ואפשר שאף נשא בתפקיד ציבורי רשמי בקרב קהילת היהודים. המצוקה בגלות תימן עוררה בשבזי תחושות משיחיות, והוא היה מראשי התומכים בתנועתו של שבתי צבי בתימן (1666).

בשנת התל"ט (1679) גזר האִמאם אלמהד בן חסן אלקאסם גזרת גירוש על יהודי תימן. הם הוגלו למדבר מוזע שבמערב תימן, ועד שהגזרה בוטלה, שנתיים לאחר מכן, אלפים רבים מיהודי תימן קיפחו חייהם. רש"ש היה בין הגולים, והוא קונן על קשיי הגלות ומכאוביה. לא ידוע על שירים שכתב לאחר שנת 1680, ונראה שנפטר בגלות מוזע או מעט אחריה.

כאמור, הצלחתו האדירה של שבזי בקרב יהודי תימן עשתה אותו לדמות אגדית. עוד בחייו יוחסו לו תכונות פלאיות – כגון היכולת לעלות בשבתות לארץ ישראל ולרפא חולים, אך לאחר מותו הוא נעשה ל"גיבור הלאומי" של יהודי תימן, וסיפורים ואגדות על אודותיו נעשו פופולריים ביותר בסיפורי העם היהודיים בתימן. קברו שבעיר תעז נעשה מוקד לעלייה לרגל עד שהשלטון שעלה בתימן לאחר 1962 מנע את הגישה אליו.

רש"ש שלח ידו בכתיבה מגיל צעיר, והיה משורר פורה במיוחד. לידינו הגיעו עד היום כ-850 שירים שכתב, כמה מהם ארוכים ביותר, ויש להניח ששירים אחרים חבויים בכתבי יד. כן כתב רש"ש בעברית פירוש פילוסופי-קבלי לתורה על פי סדר הפרשיות (חמדת ימים); פירוש קצר על ההפטרות (שכתבו בשולי ספר הפטרות שהעתיק); ובערבית את כתאב אלרמל (ספר החול) – ספר בעל מגמה שימושית-מעשית שעניינו דרך קביעת גורלות, וכתאב אלזיג – ספר העוסק באסטרולוגיה.

רעיונות מרכזיים

שיריו המוקדמים של רש"ש ליריים ומבטאים מצוקות אישיות: צער הנדודים, קשיי הפרנסה, החיזור אחר פתחי נדיבים ויחסם הרע של אנשים כלפיו. עוד הוא מצר על הקושי ברדיפה אחר החוכמה ועל דלותם הרוחנית של הסובבים אותו, מתגעגע לקרבתם של בני צנעא ומשבח אותם על גדולתם בתורה.

בהדרגה, עם שבגר והחל לעמוד על צרות הכלל, שירתו נעשתה לאומית והחלה לבטא את רחשי בני עמו בגולת תימן. שיריו מיועדים לאירועים במחזור חיי האדם (ברית מילה, חתונה, קינות לנפטרים) והשנה (שבת ומועד). יש בהם פיוטים מסוגים שונים, שירי שבח לאל, שירי מוסר דידקטיים, שירי ויכוח (בין גוף לנפש, לב לעין, צעיר לזקן, נדיב לקמצן וכו'), שירים הפונים לנשמה, חידות, שירים למסיבות חברתיות ואף שירים משעשעים במתכונת שירי החֻמַיני (שירי אזור הייחודיים לשירה המוסלמית בתימן. השירים כתובים בלהג התימני המדובר וסוטים מהשירה הערבית הקלסית, בייחוד במשקל).

בשנים אלו הפרנסה הייתה דלה וקשה הן מחמת שנות בצורת, הן מחמת גזרות נגד היהודים, ורש"ש בטא בנאמנות את קשיי הקיום בחיי היום-יום: הוא קבל על הרעב ועל העוני וביקש מהאל פרנסה (כגון בשיר "אם ננעלו דלתי נדיבים"). כן קבל רש"ש בשירים רבים על גזרות המוסלמים ועל יחסם הרע ליהודים, ושיריו הם מקור היסטורי חשוב לכך. שיר כזה הוא "בהתכ"ז גזרו על העטרות" שכתב על "גזרת העטרות" שהטיל האמאם אלמתוכל אסמאעיל בשנת 1667. הגזרות שללו מהיהודים זכויות אזרחיות, בהן הזכות לעטר ראשם במצנפת שסימלה מעמד חברתי מכובד. בשירים אחרים מחה רש"ש על גלות מוזע, למשל בשיר "מהמון קמי שחתי" ובשיר הידוע: "וצלנא האתף אלאלחאן".

בעיקר חיזק שבזי את רוחם של בני דורו לנוכח הקשיים, בהביעו כיסופים עזים לגאולה. הוא כתב שירים רבים על הגאולה (כגון: "איומה המשי דגלי המוני ממצולה" ו"שמועת דודי זה טהור העיניים"), ובהם תיאר את חזיונות אחרית הימים עת העם יושב לבטח ולומד תורה בארץ ישראל, בית המקדש בנוי, ואהבה והרמוניה שוררים בין העם לאלוהיו. רש"ש אף הביע בכמה משיריו (בהם: "משוך החן להשפיע על הדסה") את האמונה במשיחיותו של שבתי צבי. לאחר שהתגלתה כשקרית הוא ביקש את סליחת האל על כך, אולם שיריו עודם חדורי ביטחון בבוא הגאולה: "יוֹם הַגְּאֻלָּה סָתוּם וְקֵץ לֹא יְגֻלָּה, אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִין וּמְחַכֶּה" (בשיר "לבי ועיני מודים בשירה לקוני").

שבזי התכתב בשיריו עם ספרות ישראל לדורותיה, ובעיקר עם שירת ספרד. שבזי כתב את שיריו בכל הסוגות המקובלות בשירת תימן: נשיד, שירה, זפה, הלל וקציד. כתיבתו ברורה מבחינת הלשון, ומשולבת בה השפה המדוברת. שירתו כתובה בעברית, בערבית, בארמית ואף בשילוב השפות (שירים מקרוניים). שיריו הכתובים בארמית יוצאי דופן בשירת יהודי תימן, מקום שהשימוש בארמית היה מצומצם ביותר.

השפעה והתקבלות

שיריו של שבזי התקבלו בקרב יהודי תימן עוד בזמנו, ועד ימינו הם האהובים והמשפיעים ביותר בשירת תימן. השירים הועתקו בכתבי יד באלפי דיואנים, והיקפם – כחצי מכל דיואן – זיכה אותם בכינויים "שבזייה" ו"שבזייאת". בשל הצלחתו של שבזי ייחסו לו שירים רבים שכתבו אחרים – פעמים דיואנים שלמים, ולפי מסורת עממית – 15 אלף שירים. אף על פי כן, רוב שירת שבזי נותרה גנוזה בכתבי יד משום שהדיואנים כללו בתוכם רק שירים המתמקדים במועדים במחזור החיים והשנה, ולא בנושאים אחרים.

שמעו של שבזי יצא לראשונה אל מחוץ לתימן רק במאה ה-19 – ר' יעקב ספיר פרסם כמה משיריו. אחריו נודע לחוקרים על אודותיו רק מכתבי היד שהביאו עמם העולים מתימן, עמם נמנים שני דיואנים שכתב המשורר בכתב ידו, ובהם 154 שירים שרובם לא נודעו מכל מקור אחר. שיריו של שבזי השפיעו בסגנון, בתכנים ובצורה על משוררי תימן שבאו אחריו, כגון על ר' שמואל צ'אהרי (א"י, תחילת המאה ה-20) והוא חיבר כ-150 שירים במתכונתם. עם חוקרי שבזי אפשר למנות את אברהם נדאף, יהודה רצהבי, רצון הלוי ויוסף טובי. גם חכמי תימן בדורות האחרונים – בהם ר' יחיא קרח ובנו ועמרם קרח – כתבו פירושים לכמה משיריו.

שיריו של שבזי מולחנים ומושרים עד היום. בערים רבות בישראל נקראו רחובות על שמו, וכך גם "שכונת שבזי" בתל אביב ומושב "טירת שלום", שהיה לימים לשכונה בנס ציונה.

לקריאה נוספת