שירי החול / אברהם אבן עזרא
הַקַּנְקָן רֵיקָן
הַקַּנְקָן רֵיקָן בְּלִי יַיִן,
וְהַגְּבִינָה גְּנוּבָה בְּלִי זַיִן
וְהַגְּבֶרֶת עִוֶּרֶת בְּלִי עַיִן,
חִגֶּרֶת וְנִשְׁבֶּרֶת צָעֲדָה עֲלֵי עַיִן;
וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֲחֵי קַיִן,
וּמוֹתַר הָאָדָם אֲשֶׁר בּוֹ אַיִן –
אִם אֵין אֲנִי דָּר שָׁם
אָשִׂים בְּרֹאשָׁהּ הָעַיִן.
אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר
אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר – אוֹמְרִים: כְּבָר רָכַב!
אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב – אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכַב!
אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב –
אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב!
אִלּוּ בְּיוֹם גֶֹשֶׁם
אִלּוּ בְּיוֹם גֶּשֶׁם בְּיָם גָּדוֹל אֲקַו / לִשְׁאֹב מְעַט מַיִם – הֲלֹא אָז יֶחֱרָב.
לוּ אֵשְׁבָה לִמְכֹּר אֲבוּקַת נֵר – אֲזַי / יִגְמֹר אֱשׁוּן לַיְלָה וְאוֹר לֹא יֶעֱרָב.
לוּ אֶשְׁלְחָה יָדִי בְּכִבְשַׁן אֵשׁ וְאוּר – / כָּבָה וְסָר חֻמּוֹ וְלֹא נִמְצָא צְרָב.
לוּ הַקְּבָרוֹת אֶחְיֶה מֵהֶם – אֲזַי / אָרְכוּ שְׁנוֹת אָדָם לְאֵין מִסְפָּר וְרָב.
לוּ אֶמְצְאָה חֵפֶץ בְּמִלְחָמָה – אֲזַי / כָּל שׂוֹנְאִים שָׁלְמוּ וְלֹא נִמְצָא קְרָב.
אשורר שיר (משחק השחמט)
אֲשׁוֹרֵר שִׁיר בְּמִלְחָמָה עֲרוּכָה / קְדוּמָה מִן יְמֵי קֶדֶם נְסוּכָה.
עֲרָכוּהָ מְתֵי שֵׂכֶל וּבִינָה, / קְבָעוּהָ עֲלֵי טוּרִים שְׁמוֹנָה.
וְעַל כָּל טוּר וְטוּר בָּהֶם חֲקוּקוֹת / עֲלֵי לוּחַ שְׁמוֹנֶה מַחֲלָקוֹת,
וְהַטּוּרִים מְרֻבָּעִים רְצוּפִים / וְשָׁם הַמַּחֲנוֹת עוֹמְדִים צְפוּפִים.
מְלָכִים נִצְּבוּ עִם מַחֲנֵיהֶם / לְהִלָּחֵם, וְרֶוַח בֵּין שְׁנֵיהֶם.
פְּנֵי כֻּלָּם לְהִלָּחֵם נְכוֹנִים / וְהֵמָּה נוֹסְעִים תָּמִיד וְחוֹנִים,
וְאֵין שׁוֹלְפִים בְּמִלְחַמְתָּם חֲרָבוֹת / וּמִלְחַמְתָּם מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבוֹת,
וְנִכָּרִים בְּסִימָנִים וְאוֹתוֹת / בְּפִגְרֵיהֶם רְשׁוּמוֹת וַחֲרוּתוֹת.
וְאָדָם יֶחֱזֶה אוֹתָם רְגוּשִׁים / יְדַמֶּה כִּי אֱדוֹמִים הֵם וְכוּשִׁים.
וְכוּשִׁים בַּקְּרָב פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם, / אֱדוֹמִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם
וְהָרַגְלִים יְבוֹאוּן בַּתְּחִלָּה / לְמִלְחָמָה לְנֹכַח הַמְּסִלָּה.
וְהָרַגְלִי יְהִי הוֹלֵךְ לְנֶגְדּוֹ / וְאֶת אוֹיְבוֹ יְהִי נוֹטֶה לְלָכְדוֹ,
וְלֹא יַטֶּה בְּעֵת לֶכֶת אֲשׁוּרָיו / וְלֹא יָשִׂים פְּעָמָיו לַאֲחוֹרָיו,
וְאִם יִרְצֶה – יְדַלֵּג בַּתְּחִלָּה / לְכָל עֵבֶר שְׁלוֹשָׁה בַּמְּסִלָּה;
וְאִם יִרְחַק וְיָנוּד מִזְּבוּלוֹ / וְעַד טוּר הַשְּׁמִינִי יַעֲלֶה לוֹ –
כְּמוֹ פָּרָז לְכָל פָּנִים יְהִי שָׁב / וּמִלְחַמְתּוֹ כְּמִלְחַמְתּוֹ תְּחֻשַּׁב.
וְהַפָּרָז יְהִי מַטֶּה פְּסָעָיו / וּמַסָּעָיו לְאַרְבַּעַת רְבָעָיו.
וְהַפִּיל בַּקְּרָב הוֹלֵךְ וְקָרֵב / וְהוּא נִצָּב עֲלֵי הַצַּד כְּאוֹרֵב,
כְּמוֹ פָּרָז הֲלִיכָתוֹ – אֲבָל יֵשׁ / לְזֶה יִתְרוֹן לְמַה שֶּׁהוּא מְשַׁלֵּשׁ.
וְהַסּוּס בַּקְּרָב רַגְלוֹ מְאוֹד קַל / וְיִתְהַלֵּךְ עֲלֵי דֶּרֶךְ מְעֻקָּל –
עֲקַלְקַלּוֹת דְּרָכָיו, לֹא סְלוּלוֹת / בְּתוֹךְ בָּתִּים שְׁלוֹשָׁה לוֹ גְּבוּלוֹת
וְהָרוֹךְ יַהֲלֹךְ מִישׁוֹר בְּדַרְכּוֹ / וּבַשָּׂדֶה עֲלֵי רָחְבּוֹ וְאָרְכּוֹ
וְדַרְכֵי עִקְּשִׁים הוּא לֹא יְבַקֵּשׁ, / נְתִיבוֹ מִבְּלִי נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ.
וְהַמֶּלֶךְ מְהַלֵּךְ עַל צְדָדָיו / לְכָל רוּחוֹת וְיַעְזֹר אֶת עֲבָדָיו,
וְיִזָּהֵר בְּעֵת שִׁבְתּוֹ וְצֵאתוֹ / לְהִלָּחֵם וּבִמְקוֹם תַּחֲנוֹתוֹ.
וְאִם אוֹיְבוֹ בְּאֵיבָה יַעֲלֶה לוֹ / וְיִגְעַר בּוֹ – וְיִבְרַח מִגְּבוּלוֹ.
וְאִם הָרוֹךְ בְּאֵימָה יֶהְדְּפֵהוּ / וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר יִרְדְּפֵהוּ –
וְיֵשׁ עִתִּים אֲשֶׁר יִבְרַח לְפָנָיו / וְעִתִּים יֵשׁ לְסִתְרוֹ לוֹ הֲמוֹנָיו.
וְכֻלָּם הוֹרְגִים אֵלֶּה לְאֵלֶּה, / וְזֶה אֶת זֶה בְּרֹב חֵמָה מְכַלֶּה,
וְגִבּוֹרֵי שְׁנַיִם הַמְּלָכִים / חֲלָלִים מִבְּלִי דָּמִים שְׁפוּכִים.
וְעִתִּים יִגְבְּרוּ כּוּשִׁים עֲלֵיהֶם – / וְיָנוּסוּ אֱדוֹמִים מִפְּנֵיהֶם,
וְעִתִּים כִּי אֱדוֹם יִגְבַּר – וְכוּשִׁים / וּמַלְכָּם בַּקְּרָב הֵם נֶחֱלָשִׁים.
וְהַמֶּלֶךְ יְהִי נִתְפָּשׂ בְּשַׁחְתָּם / בְּלִי חֶמְלָה וְיִלָּכֵד בְּרִשְׁתָּם,
וְאֵין מָנוֹס לְהִנָּצֵל וּמִפְלָט / וְאֵין מִבְרָח לְעִיר מִבְצָר וּמִקְלָט,
וְעַל יַד צַר יְהִי נִשְׁפָּט וְנִשְׁמָט, / וְאֵין מַצִּיל – וְלַהֶרֶג יְהִי מָט –
וְחֵילוֹ בַּעֲדוֹ כֻּלָּם יְמוּתוּן / וְאֶת נַפְשָׁם פְּדוּת נַפְשׁוֹ יְשִׁיתוּן,
וְתִפְאַרְתָּם כְּבָר נָסְעָה וְאֵינָם / בְּשׁוּרָם שֶׁכְּבָר נִגַּף אֲדוֹנָם,
וְיוֹסִיפוּ לְהִלָּחֵם שְׁנִיָּה – / וְיֵשׁ עוֹד לַהֲרוּגֵיהֶם תְּחִיָּה!
אברהם אבן עזרא (ראב"ע) היה מהפוריים שביוצרים העבריים ב"תור הזהב", ואחרון משורריה הגדולים של האסכולה הקלסית בשירת ספרד. בנדודיו נטל ראב"ע לעצמו את הכינוי "אברהם הספרדי", ולכל מקום שהגיע ראה שליחות לעצמו להביא עמו את חוכמת הספרדים בתורת השיר, בלשון ובמדע – מעין "שגריר" לתרבות ספרד היהודית המפוארת מחוץ לגבולותיה אשר עליו להנציחה לאחר שהשמידוה המֻוַאחִידוּן.
רקע
"ואני אברהם בר מאיר מארץ מרחקים/ הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקים./ וספרי אלו בגלותי – היו בידי מחזיקים/ יורוני לבאר ספרים, בטעמים מנופת מתוקים." (מתוך הפתיחה לפירושו למגילת "איכה")
באגרת מוסר הרמב"ם לבנו רבי אברהם מפנה האב את בנו לכתבי אברהם אבן עזרא, ומורה לו:
ואתה בני הנאמן לי אני מצווה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים ולא תטרוד שכלך אלא בפירושיו ובחבוריו וספריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל זך ובעיון דק. ושהם אינם כשאר החיבורים. כי הוא היה כמו אברהם אבינו ע"ה ברוח, וכל מה שתקרא מדבריו וברמזים אשר ידבר בהם עיין בהם עיון יפה והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי. כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה.
אכן, אברהם אבן עזרא (ראב"ע) היה חכם, שנון, חריף לשון ודעת, לעתים בוטה בביקורת שמתח על אחרים ונטול פחד מהחדש. ראב"ע היה מהפוריים שביוצרים העבריים ב"תור הזהב", ואחרון משורריה הגדולים של האסכולה הקלסית בשירת ספרד. בנדודיו נטל ראב"ע לעצמו את הכינוי "אברהם הספרדי", ולכל מקום שהגיע ראה שליחות לעצמו להביא עמו את חוכמת הספרדים בתורת השיר, בלשון ובמדע – מעין "שגריר" לתרבות ספרד היהודית המפוארת מחוץ לגבולותיה אשר עליו להנציחה לאחר שהשמידוה המֻוַאחִידוּן (כת מוסלמית קיצונית שביקשה להשליט בכוח הזרוע ובכפייה את תפיסותיה הדתיות, והביאה לתום תור הזהב של התרבות היהודית בספרד).
בד בבד מרד ראב"ע במורשת התרבותית-הערבית ובביטויה בשירה העברית שהפיץ. הוא הכניס לשירתו תכנים חדשים, נימות חדשות (של הומור וסרקזם, שירי לעג והיתול עצמי) וצורות חדשות, ואף כתב שירים מנייריסטים. אפשר לומר אפוא שיצירתו של ראב"ע מגלמת את ירידתה של השירה העברית הספרדית. אחריה ירד קרנה של השירה לתקופה של כמאה שנה, ואת מקומה תפסה סוגה חדשה – המקאמה והפרוזה החרוזה.
ההקשר ההיסטורי
אברהם אבן עזרא נולד בשנת 1089 למשפחה משכילה בטודלה. בשנות העשרים שלו עזב את עיר הולדתו, התגורר בכמה מקומות ברחבי ספרד הנוצרית והמוסלמית, ואף ביקר כמה פעמים בצפון אפריקה. סמוך לשנת 1140 עזב אבן עזרא את ספרד לצמיתות מיראת המואחידון. מאז נדד ללא הרף ברחבי איטליה, צרפת ואנגליה, עד מותו בלונדון בשנת 1167 לערך.
משעה שעזב ראב"ע את ספרד הוא חווה על בשרו את מצוקותיה הפיזיות והנפשיות של גלות מאונס. הוא התפרנס בדוחק מכתיבת שירים מוזמנים לנדיבים, מהוראת עברית ומתרגום מהערבית לעברית, וחש זר בסביבתו. בדידותו גדלה כששמע על מותו של יצחק אבן עזרא, אחד מבניו, שעזב אף הוא את ספרד ב-1140, נדד לארצות המזרח, והתאסלם בעירק. ואולם גם בעתות מצוקה לא חדל ראב"ע ליצור ולחקור, והיה פורה בכתיבתו. הוא פירש כנראה את כל ספרי המקרא (אף שלא כל פירושיו הגיעו לידינו); חקר את הלשון העברית ואת דקדוקה (ספריו בנושא: ספר מאזנים, ספר היסוד, ספר שפת יתר, ספר צחות, שפה ברורה, ספר יסוד מספר); עסק בפילוסופיה (יסוד מורא), במתמטיקה (ספר האחד, ספר המספר), באסטרולוגיה ובאסטרונומיה (ספר הלוחות, ספר טעמי הלוחות, ספר העִבור); ובנושאים אחרים (ספר השם, אגרת השבת). כן תרגם הראב"ע מערבית לעברית את ספרי הדקדוק של יהודה אבן חיוג' ואת טעמי הלוחות לאסטרונום הערבי מחמד אבן ג'אבר אלבתאני, ואף תרגם-עיבד את רסאלה חי בנ יקטאן לפילוסוף אבן סינא לכדי יצירה חדשה, וכינה אותה אגרת חי בן מקיץ.
רעיונות מרכזיים
כיתר משוררי ספרד בתור הזהב אף אברהם אבן עזרא כתב שירה חצרנית: שירי שבח וידידות, חשק וקינה, מקושטים ובנויים על פי מיטב כללי השירה הערבית הקלסית. אולם משיצא את ספרד הוא הרבה לחדש בשירתו, הן בצורה, הן בתוכן. שיריו הושפעו מהקורות אותו, סגנונם ראליסטי ורבים בהם אזכורי שמות, מקומות ואף תאריכים.
ראב"ע ביטא בכמה משירי החול שכתב את פגעי זמנו, והוא קונן על מצבם הקשה של היהודים נוכח עליית המואחידון, מסע הצלב השני, עלילות דם, פרעות וטבח (כגון בשירו "אהה ירד על ספרד רע מן השמים"). נוסף על מצוקות הכלל, חשף ראב"ע בשיריו פרטים אוטוביוגרפיים על חיי הנדודים, העוני, הבדידות והכלימה שידע (למשל בשיר "נדוד הסיר אוני"). שיריו מפוכחים ושנונים: למשל הוא הכיר בערכו (כגון בשיר "כבודי במקומי"), וירה חצי ביקורת סטירית בפוגעים בו. שירו "הקנקן ריקן", לדוגמה, הוא שיר גנאי לבני העיר "מורה" שככל הנראה לא כיבדוהו כראוי, לדעתו. הוא ביקר בשיר את קמצנותם בהגישם מעט גבינה זולה ומים (במקום בשר ויין), לעג למראה המארחת הסכלה שאין עיניה בראשה, רמז כי כל בני המקום הם "בהמות", "הבלים" קלי ערך, רעים כקין רוצח הבל – חטאים כה רבים, עד כי אלמלא הוא עצמו היה דר שם (כצדיק אחד ביישוב) – הוא היה שם "בראשה העין" – ובכך הופך שם המקום מ"מורה" ל"עמורה", ומזמן את העונש הראוי ליושביו.
בשירים אחרים הביט ראב"ע במצבו הבזוי מתוך אירוניה והומור עצמי. הוא תלה את מזלו הרע של העני בכוכבים, ועל כן לעולם לא תהיה השעה כשרה לכך שעני ייפגש עם העשיר היכול להקל על סבלו (ושמא: חב לו כסף ומתחמק מכך – "אשכים לבית השר"), ואף שכל עיסוק שייטול לידיו נדון לכישלון מראש, גם אם יהיה הדבר כרוך בשינוי סדרי אדם ועולם ("לוּ אֶמְצְאָה חֵפֶץ בְּמִלְחָמָה – אֲזַי / כָּל שֹוֹנְאִים ֹשָלְמוּ וְלֹא נִמְצָא קְרָב"; "לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי – / לֹא יֶחֱֹשַךְ ֹשמֶֹש עֲדֵי מוֹתִי", ואפילו: "לוּ אֶהֱיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכִין – / לֹא יִגְוְעוּן אִיֹשִים בְּכָל יָמַי").
העיסוק בחומרי המציאות זימן למשורר נושאים נמוכים ונטולי ערך, והוא פרץ את מוסכמות הנושאים המקובלים בשירה הקלסית בהחליפו תיאורי תרבות חצרנית מעודנת ב"שירי עוני". כך כתב ראב"ע, ספק בצחוק ספק ברצינות, על מעילו הבלוי, המנוקב והקרוע ("מעיל יש לי") כמטונימיה לעוניו הרב, ועל זבובים טורדניים שהציקו לו בשעת האוכל בהגזמה כה רבה, עד שהוא קץ בחייו והודה לאל על בוא החורף הגובר עליהם ("למי אנוס לעזרה").
ראב"ע חידש גם בהכניסו צורות חדשות לשירה החצרנית עצמה. למשל הוא היה המשורר הספרדי-היהודי הראשון שכתב שירי "ויכוח על הבכורה" בין ניגודים (קיץ וחורף, שבת וחג, הים והשט על גביו) ושיר על משחק השחמט שהכלים הלבנים מסמלים בו את צבאות הנוצרים-האירופים, והשחורים את צבאות המוסלמים הצפון-אפריקאים ("אשורר שיר במלחמה ערוכה"). כן הוא חיבב חידות ואף פלינדרומים (מילה או משפט שאפשר לקרוא מימין לשמאל ולהפך), כגון: "דעו מאביכם כי לא בוש אבוש, שוב אשוב אליכם כי בא מועד" או "פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף" – שמשמעו: הדבש מאכֵּל חרק הטובע בתוכו ועל כן אפשר להמשיך לאכול ממנו בלי שתיטמא כל הכמות. הוא סטה ממוסכמות השירה הקלסית בכך שהחליף בשירים רבים את החרוז המבריח בחריזה זוגית; העדיף את משקל ההברות (המתאים יותר לעברית והמקובל בשירת הקודש) על פני המשקל הכמותי; וביכר את שיר האזור (מוושח) על פני צורות המקטועה והקאצידה הקלסיות. עוד השתעשע ראב"ע שעשוע מנייריסטי וכתב, לראשונה בעברית, שיר בצורת עץ.
לצד שירי החול כתב ראב"ע מאות פיוטים. ברבים מהם הוא הכניס תכנים הלקוחים ממציאות החיים הקשה אז, ובהם תינוי מצוקות הגלות ובקשות לנקם ולגאולה. כן הוא הכניס לשירי הקודש תכנים מהפילוסופיה (כגון נצחיות הנשמה וסיבות כליאתה בגוף הכלה עד שיבתה לצור מחצבתה), ואף מהאסטרונומיה והאסטרולוגיה (כגון השפעות הכוכבים על העולם).
השפעה והתקבלות
ראב"ע התפרסם והיה אהוד על בני דורו בספרד וגם מחוץ לה. בנדודיו הוא נשא עמו את חוכמת בני ספרד, והשפעות יצירתו ניכרו על כן במקומות שונים, כגון בשירים שכתב רבנו תם הצרפתי, נכדו של רש"י, לפי כללי השיר הספרדי שלמד מראב"ע; בשירים בצורת עץ שכתב בעקבותיו המשורר טדרוס אבולעאפיה, ואף בכך שמשוררי איטליה כתבו במשך כ-150 שנה שירים במשקל היתדות והתנועות, כפי שלמדו מהסבריו בספר צחות. שירי קודש שכתב התחבבו ומצאו את דרכם לסידורי התפילה ולמחזורים. שיריו של ראב"ע עודם מולחנים ומושרים עד היום, כגון בידי לקהת המדרגות" בדיסק "ר' אברהם אבן עזרא – הלב, הרוח והנשמה" (2012). על שמו קרויים רחובות בערים רבות בארץ.
לקריאה נוספת
אבן עזרא, א' (תשל"ו). שירי הקודש של אברהם אבן עזרא (כרכים א–ב), י' לוין (מהדיר). ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
אבן עזרא, א' (תשע"א). שירים. שירת תור הזהב: ספר שביעי. י' לוין (ערך, הוסיף הקדמות והערות). תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב. מתוך הספר.
אבן עזרא, א'. בתוך פרויקט בן יהודה.
שירמן, ח' (1997). אברהם אבן עזרא. בתוך ע' פליישר (ערך, השלים וליווה בהערות), תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת (עמ' 13–92). ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.