שירים שונים / נתן זך

< 1 דקות

מאת:

רגע אחד

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי

רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ

וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי

אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה

לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי.

 

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ

הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן

לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה

לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה

רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.

 

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים

אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם

בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר

לִי בְּנִי.

בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.

משנה לשנה זה

מִשָּׁנָה לְשָׁנָה זֶה נַעֲשֶׂה יוֹתֵר מְעֻדָּן,

זֶה יִהְיֶה כָּל כָּךְ מְעֻדָּן בַּסּוֹף, –

הִיא אָמְרָה וְהִתְכַּוְּנָה לָזֶה.

 

אֲבָל  לִי יֵשׁ לִפְעָמִים הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ בַּזְּמַן,

יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי טוֹבֵעַ מִזְּמַן,

הִסֵּס.

 

זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, הֵשִׁיבָה.

זֶה הַכֹּל מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ, אַתָּה יוֹדֵעַ.

 

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ. לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֹּחִי שׁוּב לֹא אִתִּי.

מְעֻדָּן, אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.

 

אֲנִי יוֹדַעַת וַאֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל גִּלּוּיֶךָ,

אֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ עַל צֶבַע עֵינֶיךָ,

שׁוּם דָּבָר אֵינְךָ מַשְׁאִיר אַחֲרֶיךָ.

 

וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מַה שֶּׁמַּדְאִיג אוֹתִי,

וּבְכֵן זֶהוּ בְּדִיּוּק מִי שֶׁמַּסְפִּיד אוֹתִי,

וּבְכֵן זֶהוּ מַה שֶּׁאֲנִי מַרְגִּישׁ.

 

שׁוּב אַתָּה טוֹעֶה: אַתָּה מַרְגִּישׁ בְּטוֹב וְהַטּוֹב מַקִּיף אוֹתְךָ.

הוּא כְּבָר מִסָּבִיב, עַל כְּתֵפָיו הוּא מַרְכִּיב אוֹתְךָ,

אִם תִּהְיֶה סַבְלָנִי, הוּא עוֹד יְחַבֵּק אוֹתְךָ,

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא חַיָּב לְנַשֵּׁק לְךָ.

אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים.

כשהלכה ממני נערתי

כְּשֶׁהָלְכָה מִמֶּנִּי נַעֲרָתִי,

כָּתַבְתִּי פַּעַם,

הָלַכְתִּי לְבֵית-הַקָּפֶה

וְהָיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים:

גָּבֹהַ, שָׁמֵן וְרָזֶה

וְלַשָּׁמֵן הָיוּ שְׁנֵי פְּרָחִים אֲדֻמִּים עַל הֶחָזֶה

 

שֶׁל הַשָּׁמֵן (אַךְ לֹא

שֶׁל הָרָזֶה).

לְמַעֲשֶׁה,

כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.

יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה:

 

אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב

וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב

שֶׁרַק רוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת

 

אוֹ  אֲפִלּוּ לֹא זֶה.

לא כך תארתי לי

לֹא כָּךְ תֵּאַרְתִּי לִי אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים.

זֶה אֵינוֹ מַה שֶּׁהֶעֱלֵיתִי בְּדַעְתִּי. חָשַׁבְתִּי

שֶׁהַהִתְפַּתְּחוּת תִּהְיֶה אַחֶרֶת לְגַמְרֵי.

 

הוּא הֶחֱרִישׁ רֶגַע וְהֶרְאָה לְעֵבֶר הַיָּם:

דּוּגִיּוֹת זָהָב בְּחוֹל נִרְדַּם לִפְנֵי הִתְעוֹרֵר

לַיְלָה בְּתוֹךְ מִפְרָשִׂים. שָׁם, מֵעַל הָאֹפֶק,

 

שָׁט עוֹף בַּעַל אֲבָרִים דִּמְיוֹנִיִּים כְּשֶׁמַּקּוֹרוֹ

מַזֶּה בְּכִי, עֵינָיו הַסְּגֻלּוֹת עֲגֻלּוֹת כְּמוֹ

גַּלְגַּלִּים דּוֹעֲכִים. הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לִצְעֹק. הוּא לֹא מִכָּאן,

 

בָּאֲוִיר הַזֶּה אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם. הוּא

זָקוּק לְיָם. הַדָּגִים הָעַרְמוּמִיִּים שׁוֹמְעִים

אֶת קוֹלוֹ הַמְגַשֵּׁשׁ בִּשְׁנָתָם כְּמוֹ יָד בְּרֶשֶׁת. כְּשֶׁאִיִּים

 

נֶעֱלָמִים אַחַר כָּךְ בַּמַּיִם, מוֹצְאִים אֶת פִּגְּרוֹ, עוֹף עָצוּב, מַרְקִיב

בְּדַרְכּוֹ לַשָּׁמַיִם. מְסִירִים מֵעָלָיו בִּזְהִירוּת

אֶת חוֹתַם הַמָּקוֹם, כְּדֵי לְקָבְרוֹ בְּלִי חֶלְקֵי מַתֶּכֶת. מִתַּחַת

 

לָעֵץ פּוֹקֶדֶת אוֹתוֹ הַשַּׁלֶּכֶת הָאַחֲרוֹנָה: לְאַט לְאַט הוּא נוֹשֵׁר

מִתּוֹךְ מַסְעוֹתָיו כְּמוֹ חֲפָצִים מִכִּיסוֹ שֶׁל מֵת,

הוּא מִתְהַפֵּך עוֹד פַּעַם עַל גַּבּוֹ כְּדֵי לְהֵיטִיב לִרְאוֹת

 

אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת. עוֹפוֹת

קְטַנִּים יוֹתֵר בָּאִים לְלַקֵּט, בְּתוֹךְ נוֹצוֹתֵיהֶם

תְּחוּבָה כְּבָר הָרוּחַ, שֶׁעוֹד תִּגְדַּל עַל מִדּוֹת שֶׁל כְּנָפַיִם,

 

כְּמוֹ הַבְטָחָה לֶעָתִיד. בַּשָּׁמַיִם, מַדְלִיקוֹת צִפֳּרוֹת זְקֵנוֹת

אֲבוּקוֹת דּוֹלְפוֹת מַיִם, הָאֲוִיר

כְּבָר רוֹעֵד מִמַּגַּע מַקּוֹרִים נִרְגָּשִׁים, בְּשַׂר הַמַּסָּע  מִצְטַמְרֵר,

הַיָּם שׁוּב מְנַפֵּחַ גּוּפוֹת צִפֳּרִים בְּטִיסָה.

עכו לחוף ים

עִיר קְסָמִים, אֲבָנִים שֶׁל מַיִם וַאֲוִיר קָשֶׁה.

הַיַּמַּאי בַּחֻלְצָה הַשְּׁחוֹרָה הִגִּיד לִי

מַה שֶּׁלֹּא אָמְרָה הַמַּנְגִּינָה וְלֹא

תַּגִּיד לִי.

 

מַה נֹּאמַר וּמַה נְּדַבֵּר בְּטֶרֶם

יָבוֹא אַחֵר וְיֹאמַר, גַּם יְדַבֵּר.

מְנוֹרוֹת הַנְּיָר הַמְרַשְׁרְשׁוֹת, הַנְּעָרוֹת בְּשִׂמְלוֹת

קְטִיפָה צִבְעוֹנִית, הָרוּחַ בַּמִּשְׂחָק הַפָּתוּחַ, בַּצְּחוֹק

הַכְּלָלִי.

 

עִיר שֶׁל חוֹף, שֶׁל אַהֲבָה לְשֶׁעָבַר, שֶׁל יוֹתֵר

מִיָּמִים טוֹבִים. כֵּיצַד הִיא נִמְשֶׁכֶת וְגוֹלֶשֶׁת

אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם הַצְּלוּלִים לֹא לָנוּ, מֵי דָּגִים בְּיָם שָׁחֹר, חֹק

 

שֶׁהָעוֹלָם חַיָּב לִצְחֹק, לִזְכֹּר. עִיר שֶׁל מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף וְצִפֳּרֵי

אֲדָמָה, מָה רָחוֹק, רָחוֹק מִמֵּךְ הַבְּכִי, קָרוֹב הַיָּם

הָעַתִּיק, עִיר מֶרְחַקִּים צַלְבָּנִית, מַה יָּפִים, כֵּן,

מַה יָּפִים הַיָּמִים הַיָּפִים, מַה מָּתוֹק לַיְלָה מִתּוֹךְ

אוֹר, חַיִּים לְיַד מַיִם.

 

אני אזרח העולם 

 

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

אִם לֹא הָיִיתִי בְּכָל מָקוֹם

אֵין זֹאת אַשְׁמָתִי.

כֹּחִי שׁוּב אֵינֶנּוּ אִתִּי כְּמוֹ

שֶׁהָיָה פַּעַם

 

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

הַסְּפָרִים שֶׁאֲנִי מַזְמִין

מַגִּיעִים דֶּרֶךְ הַיָּם.

הַאִם חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם

עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁעוֹשִׂים סְפָרִים בַּיָּם.

 

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם

וְחֶפְצִי לְהִשָּׁאֵר כָּזֶה.

אֲנִי אוֹהֵב לַחְשֹׁב עַל עַצְמִי בַּלַּיְלָה

וְלֹא בַּיּוֹם.

אֲנִי אוֹהֵב לַחְשֹׁב עַל נְסִיעָה לְכָל מָקוֹם.

אִם לֹא הִגַּעְתִּי לְשָׁם אֶתְמוֹל

אַגִּיעַ הַיּוֹם.

 

אִם לֹא לָקְחוּ אוֹתִי אֶתְמוֹל בְּבֶטֶן אֳנִיָּה

יִקְחוּ אוֹתִי מָחָר.

הַאִם חֲשַׁבְתֶּם פַּעַם אֵיזוֹ תַּאֲנִיָּה

תִּהְיֶה כְּשֶׁיִּקְחוּ אוֹתִי מָחָר

בְּבֶטֶן אֳנִיָּה.

 

בֵּינְתַיִם אֲנִי אוֹהֵב לִנְסֹעַ

לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים מְאֹד.

הַהַרְגָּשָׁה הִיא שֶׁהַמֶּרְחַקִּים הַקְּצָרִים

יִתְמַשְּׁכוּ עוֹד וְעוֹד.

 

הָאָדוֹן הַזֶּה יִהְיֶה מָחָר,

אוֹמְרִים לִי בַּלַּיְלָה עַל יַד הָאוֹר.

אֲנִי מוּכָן. בְּסַבְלָנוּת

אֲנִי עוֹמֵד בְּסוֹף הַתּוֹר.

אֲנִי אֶזְרַח הָעוֹלָם.

 

מתוך: שירים שונים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1974

 

כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם


ספר שיריו השני של נתן זך "שירים שונים" יצא לאור ב-1960. ספר זה הוא המייצג המובהק ביותר של המהפכה השירית שחוללו נתן זך ומשוררים ומבקרים אחרים בני דור המדינה בשירה העברית משנות ה-50. הספר מבטא רגישות שירית חדשה, המבוססת על חיווי שירי מינימליסטי, מתוחכם ומאופק ועל "מיעוט אמצעים" פיגורטיביים, כפי שכינה זאת זך. המוזיקליות שלו דמוית דיבור, והטון השולט בו אירוני.

רקע

ספר שיריו השני של נתן זך שירים שונים יצא לאור ב-1960. ספר זה הוא המייצג המובהק ביותר של המהפכה השירית שחוללו נתן זך ומשוררים ומבקרים אחרים בני דור המדינה בשירה העברית משנות ה-50. הספר מבטא רגישות שירית חדשה, המבוססת על חיווי שירי מינימליסטי, מתוחכם ומאופק ועל "מיעוט אמצעים" פיגורטיביים, כפי שכינה זאת זך. המוזיקליות שלו דמוית דיבור, והטון השולט בו אירוני.

ההקשר ההיסטורי

בסוף שנות ה-50 פרסם נתן זך, משורר צעיר, מאמר שכותרתו: "הרהורים על שירת אלתרמן" (זך, 1959, עמ' 109–123). המאמר תקף חריפות את שירת אלתרמן, וסימן תפנית מכריעה בשירה העברית לקראת המחצית השנייה של המאה ה-20.

זך נולד בברלין ב-1930, ועלה לארץ עם הוריו ב-1935. שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונים יומיים. ב-1955 יצא קובץ שיריו הראשון שירים ראשונים. בשנים אלה ייסד יחד עם יהודה עמיחי, משה דור, דוד אבידן ואחרים את חבורת "לקראת", שכונתה מאוחר יותר "משוררי שנות החמישים" או "דור המדינה בשירה", וחוללה מהפכה בפואטיקה של השירה העברית. עיקרה של המהפכה, שנתן זך היה לדוברה ולמנסחה המרכזי, היה ביטוי לשינוי בתפיסת השירה ויחסה למציאות שהיא נכתבת בה. זך טען כנגד שירת אלתרמן, שלונסקי ובני דורם שהיא שירה ציבורית-קולקטיבית הכרזתית ו"גדולה", לא-אישית ולא-קונקרטית, שלשונה עמוסת מטפוריקה מלאכותית, שהמוזיקליות שלה מבוססת על תבניות סכמטיות של משקל וחריזה, שאין להן כל קשר לחיווי השירי עצמו.

שירים שונים ממחיש את התפיסה הפואטית שהשתמעה מביקורתו של זך על שירת אלתרמן. שירי הקובץ מתאפיינים בלשון דיבור ובריתמוס חופשי. מצב היסוד האופייני לו הוא של אני-שר בודד, מהורהר, מודע לעצמו עד לזרא, מתבונן וספק-מעורב בעולם לא מובן ולא צודק, אך לא נטול יופי.

רעיונות מרכזיים

שירים שונים נפתח במבחר מצומצם של שירים מקובץ השירים הראשון של זך שירים ראשונים, ורובו שירים שמכונסים בשער "שירים שונים". יש לו שתי פתיחות: "שיר ערב" פותח את שערו הראשון, והשיר "רגע אחד" פותח את שערו האחר. כל שער ממחיש באופן אחר את הדיבור השירי האופייני לקובץ – שניהם עוסקים בפרדה, שהיא מנושאיו המרכזיים, ושניהם מצד אחד נוקטים לשון דיבור "רזה" ולכאורה לא שירית, ומהצד האחר – המוזיקליות עשירה, חד-פעמית ולא-צפויה, והיא מדגישה את הטון, את הסיטואציה ואת המתח בין מה שנאמר למה שלא נאמר. בשניהם יש "אני" המודע בחריפות לפעולת הדיבור, מתבונן בעצמו, אירוני, ודמותו נותרת עמומה.

"שיר ערב" מתאר את הפּקעת הפנימית שהאני הדובר מסתבך בה בשיר, לאחר שנפרד מנערתו:

בערב

כשאמרה לי נערתי

לך

ירדתי לרחוב להתהלך

והייתי הולך ומסתבך

מסתבך והולך

והולך והולך ומסתבך

נדמה שהשיר קצר ופשוט, ובעצם הוא ארוך ומסובך. הוא עשוי משפט אחד ארוך שמקוטע בטורים, והוא מלא בפסיחות, חזרות וחריזה פנימית. כל אלה יוצרים פעם אחר פעם שבירה של ציפיות, והריתמוס ממחיש את תחושת הפלונטר שאין לו סוף. השיר מתאר אירוע מצער לכאורה, הרי נערתו אמרה לו ללכת, והשעה שעת ערב, אבל ההתהלכות ברחוב אינה יוצרת רושם מידי של כאב פרדה. ליתר דיוק, כאב הפרדה אינו מוצג בה כרגש, אלא כפעולה קונקרטית – הליכה – שהיא בה בעת מעין המחשה של מצב הפרדה ומשמעותו. החזרות, החריזה והשימוש הדו-משמעי בפועל "הולך" מעוררים תחושת כפילות – האני הדובר הולך ומסתבך, ובה בעת הוא הולך ומתיר את הסיבוך בעצם הליכתו. כלומר השיר נעשה כעין חוט שנפרם ממסרגה. הוא גם איקוני – מעין ציור מילולי של מצב פנימי של פרדה, שהוא בה בעת סופי ונמשך.

השיר "רגע אחד" נפתח במשפט שנעשה תו היכר של המהפכה השירית של זך : "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני / רוצה לומר דבר מה". האני-הדובר פונה בלשון דיבור אל נמען לא מוגדר. הפנייה שלו מקוטעת, חסרה, כמעט מגומגמת, ומוסבת על מעשה הדיבור עצמו. לא ברור למה הוא צריך לבקש שקט, וממי. בהמשך הבית הוא מתאר דמות שעברה על פניו, ואינו אומר מה זיקתו אליה. מצטיירת דמות של נווד, אולי נביא או קדוש – יש לה אדרת כמו לאליהו הנביא, והיא נושאת מאפיינים סותרים של דמות אב סמלי, שהוא גם מלא הוד מקראי או אגדי וגם עלוב וסהרורי.

הדובר לכאורה מסיח לפי תומו. הדיבור שלו מלא חזרות, פסיחות ופערים. כך למשל הוא מאריך ומשתהה בפיסת מידע אחת: יכולתי לגעת… לא נגעתי, אך מדלג ומחסיר מידע חיוני אחר: מי האיש הזה בעבורו? מהו הדבר שלא יכול היה לדעת? למה עולה בו רגש אשם? מי החמיץ את מי? מלאכת הקריאה בשיר היא אפוא ניסיון לפענח את דבריו ואת הקשרם.

על פניו נדמה שהשיר מתאר קשר מוחמץ ופרדה מוחמצת בין אב לבנו או בין מורה לתלמידו. אבל האני-הדובר מפזר כל העת חיווים המערפלים את המצב ואת תפקידו בו, ויוצרים תחושה מטרידה של דו-משמעות. הבית האחרון פותר לכאורה כמה מהשאלות שהעלה השיר: האב פונה לבנו בסיטואציה שהיא דמוית חלום. לכאורה יש בזה משום תיקון של ההחמצה, אלא שאופן המסירה של המפגש מערער את כל מה שהתברר עד לנקודה זו – הבן שביקש לומר דבר-מה, שהתייסר והצטדק, אינו אומר דבר ישיר. אביו פונה אליו ישירות בלשון "בני. /בני…" פנייה זו היא אלוזיה לקינת דוד על מות אבשלום (שמואל ב, יט, א, ה). בה בעת, היא אלוזיה לצעקת אלישע על היעלמות אליהו "אבי אבי" (מלכים ב, ב, יב, יג, יד). כלומר היא מהדהדת מצבים מקראיים של פרדות בין אב לבן או בין מורה רוחני לתלמיד, אבל היא עושה בהן שימוש אירוני. ראשית משום שהפסיחה קוטעת את התנופה הרגשית של "בני בני". שנית בגלל החיווי: "בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, אתי". איזו התגלות שראשיתה בפתוס של הכפלה דמוית קינה תכלול את הצירוף המסייג "במידה כזאת"? ממילא עולה שאלה אם הדובר, שנדמה היה שהתייסר על החמצת המפגש עם אביו, לא עשה כל שביכולתו כדי להחמיצו.

יחסי הדובר-הבן עם האב הסמלי הזה הם אפוא יחסים מעוכבים ומסובכים. לכאורה הם כרוכים בצער הבן על החמצה ועל פרדה, אך למעשה הם דו-ערכיים, ומשתמעת מהם דמות-אני חמקמקה, שהחוויים שלה כוללים את שלילתם, או למצער הם מסויגים במידה זו או אחרת.

שני שירים אלה מדגימים את השירה של זך – מורכבת, קשה, מעכבת רגש, מוזיקלית-דיבורית, בלתי צפויה, ניסיונית ושונה מכל מה שנתפס כשירה לפני שירים שונים.

השפעה והתקבלות

שירים שונים הוא מן המשפיעים והחשובים בשירה העברית המודרנית. הוא קידם מהפכה בכל תחומי השיר ובתפיסת השירה, ועיצב את פניה של השירה העברית שנכתבה אחריו.

לקריאה נוספת

יזלטיר, מ' (1980). "חתך אורך בשירתו של זך". סימן קריאה, 10, עמ' 405–429.

זך, נ' (1959). "הרהורים על שירת אלתרמן". עכשיו, 3–4, עמ' 109–123.

זך, נ' (1974). שירים שונים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מוקד, ג' (2006). ארבעה משוררים: דברים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך. האוניברסיטה המשודרת. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

צמיר, ח' (2003). "הנוף מאבד את שמו: הסובייקט הלאומי הישראלי של נתן זך", מחקרי ירושלים בספרות עברית, י"ט, עמ' 219–244.

קלדרון, נ' (1985). פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.