תיקון אמנותי / רות אלמוג

בספר תיקון אמנותי שישה סיפורים, הנעים על הטווח בין סיפור קצר לנובלה. דומה כי סיפוריה של אלמוג פורשים את "יומן הנפש הפנימית" בכנות ובאינטנסיביות נדירות. בכתיבתה של אלמוג בולטים שני מערכים: "פני השטח" ו"תבנית עומק". המעשה הספרותי מכוון להעמיק את הפער בין השניים ככל האפשר. מתחת לפרוזה הקולחת ולנרטיב הסיפורי הזורם בשלווה, מסתתר עולם גדוש צער וכאב. למשל, "התיקון האמנותי" שבסיפור הוא תיקון הקריעה שקרע הרב בסרפן של גיבורת הסיפור, תלמידת בית ספר צעירה, כשמת עליה אביה. במישור המטפורי מדובר כמובן במעשה הספרותי עצמו כ"תיקון אמנותי" לחיים.

ההקשר היסטורי

רות אלמוג נולדה ב-1936, והחלה לפרסם בסוף שנות ה-60. היא כתבה רבות גם לילדים ולנוער, וכיום היא כותבת טור קבוע בעיתון הארץ, במדור תרבות וספרות. אלמוג נודעת ברוחב השכלתה, גם הפרוזה שלה מתבססת לעתים על ידע נרחב בתחומי הספרות והאמנות.

כשנשאלה איזה ספר שינה את חייה, השיבה רות אלמוג כי זהו הרומן מרים למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שקראה לראשונה בגיל 14. דומה כי רומן זה יכול להיקרא כתשתית ליצירתה של אלמוג. מרים מספר סיפור חניכה והתבגרות בעיירה היהודית במזרח אירופה, אך באופן מוזר, מעניין ומטריד גם יחד, מרים אינה מרכזו הבלעדי של הרומן, והיא "נעלמת" במשך פרקים שלמים. שני אפיונים אלו – סיפור חניכה העוסק ברגעי ההתבגרות ובאלמנטים מובהקים של אוטוביוגרפיה וזיכרון, ו"פיזור" הנרטיב הסיפורי והתבדרותו, הם מאפייני הבסיס של הפרוזה של אלמוג. "שאלה צורנית גדולה" מרחפת מעל כל ספריה של אלמוג: מהן הצורות הספרותיות שבהן מתארגנים סיפורי החיים, הזיכרון, החלום, והאם אפשר להיאבק בהן, או שמא כדאי ורצוי יותר להיכנע להן.

מודוס הכתיבה של אלמוג נינוח מאוד, והיא כמשיחה לנו לפי תומה, משל היינו אנו הקוראים והיא ידידים ותיקים. קו אופייני אחר ביצירותיה הוא הפמיניזם, והוא מצוי בכל יצירותיה.

הנה למשל קטע מ"שריקת האוקרינה" , קטע העומד בספר "בזכות עצמו" וקרוי "ארנק": "מצאתי את ארנקי מוטל על האדמה ואולי היה זה הכביש. בשומקום. הארנק היה ריק מכסף, ריק מתעודות, ריק מכרטיסים. הכול נגנב, רק הארנק עצמו, רק המעטפת שמחזיקה את הזהות, נותרה".(עמ' 134) זהו. נגמר. זה כל הטקסט, כל העמוד. או הנה טקסט אחר הקרוי "הריון": "הייתי בהריון. ההריון היה בלתי צפוי. שהיתי במקום רחוק. אצל ב'. היתה שם תחנת רכבת. לא ראו את קצה המסילה. היא נבלעה באופק הפתוח עד אינסוף. באתי לתחנה עם ב'. הוא הניח את כל החפצים שלי, כולל את תיק היד שלי, על עגלת חפצים של שדה תעופה. החפצים הועלו על הרכבת. כשבאתי לכיכר צפריה, הרכבת שלי כבר נסעה עם התיקים עליה. נשארתי בלי כסף ובלי תעודות. והנה, בגלל שידיד ב' סחב את החפצים שלי, ובגלל שהם היו כבדים, הוא נפגע בגבו. ראיתי שהוא צולע. איכשהו היו לי פתאום עשרים שקלים בכיס כדי לקנות כרטיס. חלפתי על פני נופים זרים". (עמ' 148)

אלו טקסטים זיכרוניים-חלומיים, שפרשנותם כה שקופה עד כי היא מטילה עצמה בכוח על הקורא, ודומה כי אנו מציצים ביומנה הפרטי של הכותבת. השיתוף האינטימי, החודרני, הפולשני-כמעט, הוא חוט השני העובר לאורך כל יצירתה של אלמוג.

רות אלמוג זכתה בפרסים ספרותיים רבים, והביקורת מעריכה אותה, אולם היא לא פרצה לקהלים רחבים. ספרותה נחשבת מתאימה ל"אניני טעם" ול"מביני דבר". עבודה לשם קבלת תואר דוקטור הוקדשה ליצירתה, והרומן שכתבה, שורשי אוויר, הציב אותה בחזית הספרות. כל ספריה זכו לסקירות רבות ותורגמו לכמה שפות. ייתכן כי ההכרה בה נתקפחה משום שהסיפורת שכתבה "הקדימה את זמנה" וייצגה חוויה נשית חודרנית בעידן שקדם לשיח הפמיניסטי בישראל.

בלאט, אברהם (27 במאי, 1994). העקירה והשבר. הצופה, עמ' 6.

בלייר, אסנת (2 ביולי, 1993). פה זה לא וינה – פה זה האוריינט. מעריב, ספרות ואמנות, עמ' 27.

בן-נחום, יונתן (6 באוגוסט, 1993). יערת הדבש. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, עמ' 28.

הולצמן, אבנר (2005). החיים הם גיהנום. בתוך מפת דרכים: סיפורת עברית כיום (עמ' 113–114). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה. (הובא לראשונה ב"מוסף רדיו לספרות", מאי 1993).

יצחקי, רינה (1995). ילדים במקום טוב באמצע. עתון 77, 185, 20–21.

כהן, טובה (1996). בתוך התרבות ומחוצה לה: על ניכוס "שפת האב" כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של האני הנשי. סדן, 2, 69–110.