אבא קובנר

אבא קובנר (Abba Kovner). מפקד מחתרת ופרטיזנים, ממייסדי ה'בריחה', משורר וסופר, פעיל בתחומי תרבות וציבור בישראל.

קובנר נולד בסבסטופול שברוסיה, התחנך בגמנסיה העברית בוילנה ולמד אמנויות פלסטיות. מנעוריו היה חניך ה'שומר הצעיר'. ב-1940-1941, כשהיתה וילנה בירת הרפובליקה הסובייטית הליטאית, היה קובנר פעיל במחתרת. עם כיבוש העיר וילנה בידי הגרמנים בסוף יוני 1941 מצא קובנר מיקלט לזמן מה, עם קבוצה מחבריו, במנזר האחיות הדומיניקניות בפרבר של העיר. לאחר ששב לגטו ונודע לו על רצח המוני יהודים, הגה קובנר את רעיון ההתנגדות ונרתם להקמת כוח יהודי לוחם. בליל 31 בדצמבר 1941-1 בינואר 1942 נקרא באסיפת התנועות החלוציות בוילנה כרוז שחיבר קובנר ובו נאמר:

‘… היטלר זומם להשמיד את כול יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. אל נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנו וחסרי-מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!’

היתה זאת הפעם הראשונה שרצח יהודים בידי האיינזצגרופן הוערך כחלק מתוכנית כללית להכחדת יהודי אירופה ופעם ראשונה שיהודים נקראו להתגונן עם נשק ביד נגד הנאצים.

ב-21 בינואר 1942 נוסד בוילנה 'ארגון הפרטיזנים המאוחד' (פ.פ.או), שהורכב מתנועות נוער ומפלגות מזרמים פוליטיים שונים. קובנר היה חבר מטה הארגון, ואחרי שהמפקד הראשון של פ.פ.או, יצחק ויטנברג, נפל לידי הנאצים ביולי 1943, נהיה קובנר למפקדו (כינויו היה 'אורי'). בימי הגירוש האחרון מוילנה בספטמבר 1943, ניצח קובנר על פעולות הארגון ויציאת הלוחמים מהגטו ליער. ביערות רודניקי (ראו פרטיזנים) פיקד על היחידה היהודית שהורכבה מלוחמי גטו וילנה ועל גדוד 'הנוקם' במחנה היהודי ביער.

אחרי השחרור היה קובנר ממייסדי תנועת ה'בריחה' והרוח החיה של 'חטיבת שרידי מזרח אירופה', התארגנות על-מפלגתית של זרמים ציוניים שונים שקראה לאחדות הכוחות מתוך לקח השואה ונוכח הסכנות שעודן צפויות לעם היהודי. ביולי 1945 הגיע לבסיס של הבריגדה הארץ-ישראלית ('חטיבה יהודית לוחמת' [חי"ל]) בטרוויזו שבאיטליה ונשא בפני החיילים המכונסים דברים נוקבים על החורבן וההתקוממות.

במחצית השנייה של 1945 הגיע קובנר לשהות קצרה בארץ כדי לקבל תימוכין ומשאבים לפעולות נקם באחראים לרצח ובמבצעיו בימי השואה. בדרכו לאירופה נכלא, הוחזר לארץ ואחרי תקופת מאסר שוחרר. ב-1946 הצטרף קובנר, עם אשתו ושותפתו למחתרת וללחימה ויטקה קמפנר, ועם קבוצת פרטיזנים, לקיבוץ עין-החורש. במלחמת השחרור היה קצין תרבות בחטיבת 'גבעתי', והוציא את 'הדף הקרבי' הנודע של החטיבה.

בתום המלחמה חזר קובנר לקיבוצו ואת מרבית זמנו הקדיש לכתיבה. הוא פירסם שני כרכי פרוזה בסדרה 'פנים אל פנים' וקבצי שירה רבים, ביניהם הפואמה הפרטיזנית 'עד לא אור', 'מכל האהבות', והפואמה 'אחותי קטנה'. ב-1970 קיבל את פרס ישראל לספרות. קובנר היה יושב-ראש אגודת הסופרים בישראל, ממייסדי 'מורשת', בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', ועיצב את תוכנו של 'בית התפוצות', על שם נחום גולדמן בתל אביב. דברים שהשמיע בשאלות הזמן החשובות לעם היהודי ולישראל כונסו בחלקם בכרך 'על הגשר הצר', מסות בעל-פה שראה אור ב-1981.