באתי מרצוני החופשי – טייס מצרי עורק לישראל

היה זה בוקר יום מנומנם בבסיס חיל האוויר בדרום. החיילים שיצאו לחופשת השבת איחרו לשוב, ואלה שנשארו לשבת היו כבר עייפים בעמדותיהם. לפתע הבחין אחד החיילים שצפה במכ"ם בעצם לא מזוהה הנע לכיוון הגבול הדרומי של ישראל.

אחרי העצם הבלתי מזוהה דולקים שני עצמים נוספים, מדביקים אותו במהירותם. החייל זינק מכיסאו ורץ למפקדו, וזה הפעיל מיד את הסירנה בבסיס. טייסי הכוננות המריאו מיד, מוכנים לירט כל מטוס שיחדור לשמי ישראל. כשהגיעו לגבול עם מצרים זיהו כי מדובר במטוס מיושן מדגם יאק 11, שמשמש את צבא מצרים לאימונים, ואחריו דולקים שני מטוסי מיג 17 מצריים חדישים.

כשהבחינו מטוסי המיג במטוסי חיל האוויר הם נסוגו וחזרו לאחור. מטוס היאק 11 חדר לישראל בשעה עשר בבוקר. הוא טס בגובה נמוך, וכשהבחין במטוסי חיל האוויר פתח את גלגליו. היה זה סימן בינלאומי מוסכם שברצונו לבקש אישור נחיתה. טייסי חיל האוויר ליוו אותו לבסיס חצור שם נחת בבטחה.

כיתת הכוננות עמדה הכן וקצין המבצעים של הבסיס אף זינק על כנף המטוס בנשק שלוף. אבל מהר מאוד התברר שלא היה צורך בפעולות הקרב הללו. הטייס, לבוש במדי שרד של חיל האוויר המצרי, הרים את ידיו והכריז באנגלית רצוצה, "באתי מרצוני החופשי, אני מבקש מקלט מדיני". לאחר מכן יצא מתא הטייס, יישר את בגדיו, סידר את עניבתו וביקש, אם אפשר, סיגריה.

בחקירתו התברר שמדובר במחמוד עבאס חילמי, טייס מנוסה, בן 26, שתכנן את עריקתו במשך כמה שבועות. לשאלה מדוע ערק, השיב שסירב לקחת חלק בתקיפות חיל האוויר המצרי בתימן, שם נדרשו הוא וחבריו הטייסים להתערב במלחמת האזרחים ולתקוף בלב אוכלוסיה אזרחית. אנשי חיל האוויר התבדחו ואמרו שחבל שלא ערק על גבי מטוס חדיש יותר, כמו מטוס המיג 21 הרוסי, שכבר שנים מנסים צבאות המערב להניח ידם עליו. בעצם, חשבו לפתע בחיל האוויר, למה לא לעשות זאת?! הרעיון להביא לארץ עריק רכוב על מיג 21 נשמע לפתע כתכנית הגיונית.

ואכן, כעבור שנה רקם המוסד קשר עם טייס עיראקי בשם מוניר רדפא. רדפא הנוצרי היה ממורמר על שדתו עומדת למכשול לקידומו, והתנגד להפצצות הכורדים, שבהן השתתף. הוא הסכים לערוק עם מטוס מיג 21 בתמורה למקלט מדיני לו ולמשפחתו וכן סכום כסף מכובד.

לאחר שנעשו ההכנות המתאימות ונקבעו הסידורים לו ולמשפחתו, יצא המבצע לדרך ב-16 באוגוסט 1966. בניגוד למטוס היאק המיושן של חילמי, המיג, שנחת אף הוא בבסיס חיל האוויר בחצור, הפך מיד לאטרקציה בינלאומית. משלחות מחילות האוויר של ארצות-הברית, בריטניה, צרפת ומדינות מערב נוספות, באו לחזות בפלא הרוסי וללמוד אודותיו.

גם בחיל האוויר הישראלי שמחו עד מאוד מה"מתנה" שקיבלו מהמוסד. רדפא סייע לטייסי חיל האוויר ללמוד את צפונות המטוס, והם סיפרו שבדיעבד השיעור שקיבלו על המטוס היה אחד הגורמים לניצחון במלחמת ששת הימים, שנה לאחר מכן.

"עקרון האיכות – פירושו הגברה מכסימלית של כוח המחץ העיקרי שלנו – חיל האוויר. אנחנו מוגבלים ביכולתנו הכספית, ובכל שנה אנו חייבים לבדוק מהו המכסימום שאנו יכולים להפריש לצרכי ביטחון (…) ויש לתת עדיפות, לדעתי, לכוחות המחץ, שבראשם עומד חיל האוויר" – בן גוריון, מערכות 1953

הידעת?

שני הטייסים העריקים לא זכו לחיים שלהם ציפו. חילמי עזב את ישראל כעבור חודשים ספורים וביקש להתחיל את חייו בארגנטינה. ואולם המודיעין המצרי עלה על עקבותיו ואילץ אותו לשוב למדינתו, שם נשפט והוצא להורג. גורלו של מוניר רדפא היה מעט יותר טוב: הוא עבד כטייס מטוסים קלים, אך לא מצא את מקומו בארץ וכעבור שלוש שנים עזב עם משפחתו. הוא הרגיש פגוע מהיחס של ישראל וביקש להתחיל את חייו מחדש במדינה אחרת. גם שם חיה המשפחה בחרדה מתמדת מפני חיסול חשבונות, והייתה מבודדת ומתוסכלת. בשנת 1998 מת מוניר רדפא מהתקף לב. משפחתו עדיין חיה בבידוד, תחת אבטחה כבדה, ומתקיימת מקצבה צנועה של המוסד.

שאלה לדיון

שני העריקים לא היו מרוצים ממעשי השלטון במדינות מהן באו לכן ערקו לישראל. מה דעתכם על המעשה שנקטו? מה יכול לגרום לאדם לעזוב את מדינתו ולערוק למדינת אוייב?