בית ביאליק : "טירתו" של המשורר הלאומי

חיים נחמן ביאליק הגיע לתל-אביב בתקופת הרחבה ושגשוג לעיר, תקופת בניה מואצת. לאחר שהשתקע בעיר, בשנת 1924, החליטה העיריה לקרוא על שמו את הרחוב שבו בחר להתגורר. ביתו נחנך בקיץ תרפ"ו (1926). בסמוך אליו גרו הצייר ראובן רובין, המשורר יעקב כהן, המשוררת אסתר ראב, התעשיין אברהם שנקר ועוד. ביתו של ביאליק היווה מרכז חיי התרבות והאמנות של תל-אביב. זהו בית אירופי בתכניתו, בנוסח שהיה מקובל בתחילת המאה.

אדריכלו, יוסף מינור, ניסה ליצור סגנון מיוחד המבוסס על אדריכלות האסלאם, כשכוונתו להחיות סגנון בעל עבר מפואר, אשר היישוב המתחדש כלל לא חיפש. סגנון בנייתו של מינור היה "מזרח ים תיכוני עבדי" ואפיונו העיקרי – עירוב סגנונות. בתי תל-אביב שנבנו בסגנון זה, מצטיינים בקישוט ובעיטור. הבנין – רחב-ידיים, מוקף חצר גדולה נטועה עצים ושיחים. בקומה הראשונה היה אולם הרצאות וחדר אוכל, ובקומה השניה – חדר עבודתו של המשורר וחדרים נוספים. מדרגות עץ מתפתלות חיברו בין הקומות.

בדרום-מערב הבנין – מגדל. הכיפה שבראש המגדל דומה לזו שבבית-הספר הריאלי בחיפה, אשר תוכנן על-ידי א. ברוולד, מורהו של מינור. הבנין דופן באריחי קרמיקה ועליהם נרשם שם בעל הבית והאדריכל. על האח בחדר המגורים ועל העמודים הפנימיים, שובצו מוטיבים עיטוריים של עצי תמר, שנים-עשר המרגלים, סמלי השבטים, מטבעות עתיקים ועוד. שער הכניסה לחצר הבית הוא מברזל מסוגנן.

הגן בחצר היה מיוחד במינו. הצייר חיים גליקסברג, שליווה את ביאליק לפי בקשתו, במשך חמש שנים, כדי לציירו, תיעד את פגישותיו עם המשורר הלאומי ופירסם את רשימותיו בספר "ביאליק יום יום" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תש"ה/1945). במרס 1934, שמע מפיו על הגן:

"ישיבה בחדרו של ראש העיר בקשר לחגיגות חצי היובל לייסודה של תל-אביב. המוזמנים ישבו בחצי גורן. פתח דיזנגוף שדיבר על ערך המאורע ועל הצורה שיש לתת לחגיגות אלו. יש להאציל על החג צורה וערך של הפגנה ומיפקד להישגי היצירה בעיר העברית הראשונה. אין עניין זה עניין של העיריה בלבד, אלא של כל תושביה, המוזמנים להשתתף בהכנות ובעצה טובה. ביאליק בא באיחור ונתבקש לשבת ע"י דיזנגוף. ישב ברחבות, הרכיב רגל על רגל, הפטיר כמה הלצות, ותחת מבטו החם נמסה בן-רגע הקרירות הרשמית. הכל נעשה פשוט ואינטימי באולם. הוא הציע לצקת מטבע בעל ערך היסטורי ובו סמל העיר ודיוקנו של דיזנגוף ולעשות מזה העתקות בצורת ז'טון."

"את פרשת החגיגות יש לצמצם לשלושה ימים, בכדי שלא תפוג רוח החג ולא תהיה למעמסה. את החגיגות יש לסיים בהנחת אבן הפינה למפעל עירוני חדש, שחסרונו מורגש מאוד בעיר, כמו גן עירוני. ברצוני להביע את משאלתי, הנסתרת מזה זמן-מה, להכריז על התחרות לתלבושת לאומית מגוונת לגברים, נשים וילדים, שיהא בה צירוף של מומנטים לאומיים עם מודרניות אירופית, ואת הבגדים האלה ילבשו אם לא בכל ימות השנה, הרי לפחות בימי חג, בתהלוכה וכד'. אגב, מפחד אני, – העיר מתוך צחוק, – מפני שני צבעים שיתגנבו לתלבושת, האדום והחום, שסכנה כרוכה בהם בהיפגשם."

"יצאנו עם א"ז ב-י וכשעברנו ליד ביתו של ביאליק, אמר: -'רוצה אני לפקוד את גני'. בגן נדף ריח של פריחת הדרים. הוא שהה שעה ארוכה בגן ובעיניים צמאות גמע כל עץ וצמח. -'את הדקלים הבאתי ממקווה ישראל ומפרדס גולדברג. עשר לירות שילמתי בעד ההובלה… כמה גדול הדקל. הוא כאילו נשתל כאן לפני עשרות שנים. הראיתם עץ זית בתל אביב? (ירד במדרגות והראה את הזית) – אתם יודעים, שונא אני מטבעי כל סימטריה, וגם בגני רציתי שהכל יהיה חופשי, טבעי, פראי. הכול יש בגני, נטיעות מכל המינים: הדס, לולב, אתרוג, רימונים, חרובים, תאנה, ואפילו גפן"'. מעניין שהבית הגדול והמפואר, לא נתן השראה לביאליק, כפי שהתוודה בפני הצייר חיים גליקסברג ביוני 1930: "הבוקר בשעה שבע ראיתיו מתהלך על מדרכת שפת הים, צועד בכבדות, ראשו מורד, כובעו שמוט הצידה, שקוע בהירהורים. לא רציתי להפריעו ועליתי אל הגבעה, כדי לשוב, אך הוא הרגיש בי.

"-'שמע נא, שמע נא!' הביט אלי מן הצד בחיוך קל ועצוב. שם את ידו החזקה על כתפי והחל לדבר בקול חלש וצרוד: -'אתה יודע, יש לעתים שהנך מרגיש חולשה פנימית וחיצונית, חולשת הרוח והגוף. רע מאוד סביבנו! הרבה שונאים לנו. כל הנוצרים קמו עלינו. אנו שרויים בסכנה גדולה. ימים כאלה לא היו לנו עוד, כמדומה; העננים השחורים רק באים ומתקרבים. הלוואי שאתבדה'. שהה רגע ואמר: 'אתה יודע, יש רצון להגיד, כי העט נשבר, נייר חסר; אך רע מזה – לא לכתוב כלל. צריך לעבוד ולעבוד. אני יוצא לחו"ל. אין אני אוהב את הנסיעות, אולם דווקא במרחקים מתעורר בי החשק לכתיבה. אתה יודע, רוב הדברים הטובים לא נכתבו על שולחני'. פתאום הסתובב, עמד כנגד פני, הביט עלי בעיניים פקוחות – ובלחש צרוד: -'אתה מבין, כאן אין מניחים לי לכתוב'… ובהמשיכו ללכת: -'לו יכולתי למצוא לי חדר קטן, שאיש לא יידע את מקומי – הייתי מאושר. הייתי סוגר את עצמי ועובד"' ("ביאליק יום-יום", מאת חיים גליקסברג, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תש"ה / 1945).

אחרי פטירתו של ח.נ. ביאליק בשנת 1934, נשאר הבית ברשות אלמנתו מניה. בשנת 1937 העבירה אותו לרשות העיריה. כך נוסדה "אגודת בית ביאליק". במשך שנים שימש הבית את אגודת הסופרים על מפעליה, כינוסים תרבותיים וספרותיים, וכמשכן לספרייתו של המשורר. בבית ביאליק ציורים ופסלים של המשורר הלאומי, שנעשו בידי מיטב האמנים בארץ, חפציו האישיים, כתבי יד של שיריו וארון גדוש במכתבי ילדים שקיבל משך שנים.