ברית הקנאים

בית המשפט המחוזי בירושלים היה מלא מפה לפה. השוטרים אילצו את ארבעת הנאשמים לעמוד בעת כניסת השופט לאולם. לאחר מכן הוכנסו לאולם שלושה ארגזי עץ גדולים ובהם כלי נשק ותחמושת מלוא הטנא. התובע פרש עשרים ושבעה סעיפי אישום, ואת 'הדובדבן' שמר לסוף: קשירת קשר למלחמה כנגד המדינה, וניסיון להטיל פצצה אל מליאת הכנסת – מעשים המוגדרים כבגידה, והדין עליהם הוא עונש מוות.

ב-14 במאי 1951 התקשר ראש שירות הביטחון (לימים השב"כ) איסר הראל לכנסת וביקש לדבר באופן דחוף עם יושב הראש, יוסף שפרינצק. הוא ביקש פגישה שלא מן המניין עימו. שפרינצק היה טרוד בדיון סוער שעמד להתקיים בכנסת באותו יום, דיון נפיץ בנושא חוק גיוס נשים לצה"ל. הוא ידע שהכנסת עומדת לגעוש ולסעור, ושעליו לנווט את הספינה הזו לחוף מבטחים. אבל איסר הראל דרש בתוקף שימצא זמן להיפגש, ועוד לפני הדיון. "במה מדובר?" פתח שפרינצק את הפגישה בחוסר סבלנות. "מחתרת יהודית קנאית", ענה הראל, והסביר שלפי מידע שהגיע אליו, בחורי ישיבה מירושלים מבקשים לפוצץ, פשוטו כמשמעו, את ישיבת הכנסת בנושא גיוס נשים לצבא. שפרינצק נחרד. הוא התכוון בו במקום לבטל את הישיבה, אבל הראל עצר בעדו. הוא ביקש שינהל את הישיבה כרגיל, כי הם רוצים לתפוס את הקנאים 'על חם'. אל דאגה, אמר לשפרינצק, אנשי שירות הביטחון ייבלעו בקהל, וברגע שאנשי המחתרת ינסו לזרוק את הפצצה, הם יעצרו אותם. שפרינצק החוויר, אבל נאלץ להסכים.

כמה שעות לאחר מכן הוא היכה ביד רועדת בפטיש הכנסת ופתח את הישיבה. מיד נשמעו מהיציע קריאות בגנות גיוס נשים, מפי מי שכלל לא ידעו על היוזמה של המחתרת. שפרינצק נבהל והחליט לסיים את הישיבה מוקדם מהמתוכנן. איסר הראל רתח מזעם – הכול היה מוכן, וכעת נטמעו חברי המחתרת בהמון ונעלמו.

לא נותרה ברירה: למרות ש'האקדח המעשן' לא היה בידיהם, החליטו אנשי שירות הביטחון לעצור את חברי המחתרת. עוד באותו הלילה פשטו כוחות גדולים על בתי חברי המחתרת, עצרו ארבעים אנשים והחרימו תחמושת וחומרי חבלה רבים. הציבור נחשף לחומרת ההאשמות רק בבית המשפט: הצתה של עשרות כלי רכב שנחשדו כנוסעים בשבת, הצתת אטליז לא כשר, זריקת בקבוקי תבערה אל מסעדה וגולת הכותרת – ניסיון לפוצץ דיון בכנסת.

אבל לבסוף רק ארבעת המפקדים הועמדו לדין, וגם הם יצאו בעונשים קלים יחסית, של כמה חודשי מאסר בלבד. הסיבה לכך הייתה שהחשודים נעצרו על פי חוקי חירום מתקופת המנדט הבריטי, ובמהלך המעצר התנהגו השוטרים בברוטליות כלפיהם, השפילו והיכו אותם. דעת הציבור הזדעזעה, והוקמה בנושא ועדת חקירה של הכנסת. בנוסף, הייתה הסכמה כי מדובר בצעירים משולהבים, אבל לא ב'טרוריסטים אמיתיים', והפצצה שהתכוונו לזרוק לכנסת הייתה פצצת עשן. הוסכם גם כי הם למדו את הלקח, וכי חבל להכתים את עתידם.

חשיפת המחתרת לימדה את האזרחים כי גירוש הבריטים, הקמת צה"ל ופירוק המחתרות לא סיימו את הפרק המחתרתי בתולדות החברה היהודית. מחתרות שביקשו לכפות את רעיונותיהן בכוח הזרוע המשיכו לקום ולהטריד את מנוחת כוחות הביטחון והאזרחים. לא חלפו שלושים שנה וקמה מחתרת נוספת, 'המחתרת היהודית'. הפעם היו למעשיה גם קורבנות בנפש, אבל זה כבר סיפור לדף אחר.

"אנחנו עומדים בפני מעשים טרוריסטיים, מעשים המחבלים את קיומנו, את ארגוננו, את מלחמתנו, את מדיניותנו, את עתידנו. וכשעומדים בפני מעשים עונים במעשים" בן-גוריון, על מעשי המחתרות בטרם קום המדינה, 'דבר', 22.11.1944

הידעת?

שניים מחברי המחתרת היו לימים למנהיגי ציבור. מרדכי אליהו הפך לאחד הרבנים הבולטים בישראל, ומונה לרב הראשי לישראל,  ראשון לציון. נאשם נוסף, הרב שלמה לורינץ, כיהן במשך שלושים ושלוש שנה כחבר כנסת מטעם אגודת ישראל והיה יו"ר ועדת הכספים של הכנסת.

שאלה לדיון

מה דעתכם על הסלחנות שגילו הרשויות כלפי אנשי המחתרת?