היום בו הושלך רימון בכנסת

מי שידפדף ברשומות הכנסת יגלה כי השבוע לפני 60 שנה התרחש מקרה יוצא דופן. לדוכן הנואמים עלה חבר הכנסת יצחק רפאל, וכדבר שבשגרה דיבר על המצב המדיני. לפתע נקטעו דבריו ובפרוטוקול נכתב "הישיבה נפסקה בשעה 17:18 בגלל הטלת פצצה אל תוך האולם". כעבור שלוש שעות חודשה הישיבה, בפרוטוקול נכתב כי שר הדתות משה שפירא נעדר, וכך גם שרת החוץ גולדה מאיר וראש הממשלה דוד בן-גוריון.

מה קרה לשרים? מי זרק את הפצצה ומה הדאיג במיוחד את הציבור בישראל?

ב-29 באוקטובר 1957 בשעה 15:18 זיהה במהלך נאומו חבר הכנסת רפאל חפץ מתעופף מהיציע ונוחת על שולחן הממשלה. הנואם הספיק לצעוק "פצצה!" ופיצוץ הרעיד את בניין הכנסת הישנה. השר משה שפירא, שהיה הקרוב ביותר לפיצוץ נפצע קשה בבטנו. גולדה מאיר נפצעה קל, וכך גם שר התחבורה משה כרמל. ראש הממשלה דוד בן-גוריון נראה מעט המום, הוא שאל את הנוכחים מיהו הזורק, לאחר מכן קם על רגליו צעד אל מחוץ לאולם ונסע לביתו. קרוביו שהבחינו בפצעים קלים בידיו דרשו ממנו שילך להבדק, ובחוסר רצון פנה לבית החולים.

בכנסת קמה מהומה. שמועות נפוצו שמדובר בערבי שביקש לנקום על טבח כפר קאסם, שהתרחש בדיוק שנה לפני כן. אולם המשטרה מיהרה להפריך את השמועות – הזורק זוהה כמשה דואק, תושב המעברה פרדסיה שעלה לארץ לבדו בגיל 13 .בחקירתו טען כי הוא פגוע מהרשויות ולכן ביקש לנקום בהן. דואק אובחן כחולה נפש אך על פי עדויות הרופאים היה אחראי למעשיו. הוא נידון ל-15 שנות מאסר ובקשותיו לחנינה לא נענו. דאגה מיוחדת הייתה בציבור למצבו של ראש הממשלה. בן-גוריון אושפז אמנם רק לצורך השגחה, אבל חדר הדואר בבית החולים הדסה התפקע מאלפי מברקי החלמה מהירה של אזרחים מודאגים. הדאגה לראש הממשלה הייתה מעבר לדאגה רגילה לאישיות ציבורית, הייתה זו חרדה לשלומו של "אבי האומה".

טרגדיה נוספת

אלוף משנה נחמיה ארגוב היה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. בימים לאחר פציעתו של בן-גוריון, הוא נסע בין ירושלים לתל אביב, מביא לבן-גוריון ספרים ופריטים אחרים מביתו. במהלך אחת הנסיעות הוסחה לרגע דעתו והוא פגע ברוכב אופניים שרכב בצד הדרך. ארגוב פינה אותו ברכבו לבית החולים והמשיך משם לביתו. הוא כתב למשפחתו של הפצוע מכתב, ועוד אחד נוסף לבן-גוריון. לאחר מכן התאבד.

קרוביו של בן-גוריון חששו למסור לו את הידיעה על התאבדות מזכירו אליו היה מקורב מאוד. הם חששו כי הדבר יתגלה לבן-גוריון – מהעיתונים אותם נהג לקרוא, ובהם כבר הודפסה הידיעה על ההתאבדות. בצעד חסר תקדים החליטו עורכי העיתונים, להוציא מהדורה מיוחדת של כל עיתון, כזו שתגיע למיטת חוליו של בן-גוריון בלבד, וממנה תישמט הידיעה על התאבדותו של המזכיר הצבאי. כך, קיוו, יוכל להחלים בשקט מפציעתו. ואכן, רק לאחר שהתחזק קיבל בן-גוריון את הבשורה.

"להורי משה דווייק – שלום רב. אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאוילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעשים טובים ולאהבת ישראל." – ד. בן -גוריון 30.10.57, מכתב שכתב בן גוריון בוקר למחרת נסיון ההתנקשות להוריו של משה דואק

שאלות

• למה החליט דואק להתקיף את הכנסת דווקא?
מה החשיבות של התקפה על הכנסת?
• על מה לדעתכם מעידה ההתגייסות כה גדולה
לדאגה לראש הממשלה? מה המשמעות של
התגייסות כזו?

נקודה למחשבה

האירוע הביא לחשיבה מחודשת על ביטחון הכנסת וביטחון מנהיגי המדינה. כך הוקמו בשנת 1958' יחידת הליוווי של ראש הממשלה' (היום היחידה לאבטחת אישים ומשלחות) ומשמר הכנסת.