הכור הגרעיני של ישראל

בקיץ 1960 יצא השגריר האמריקאי בישראל לסיור במסוק בשמי הנגב. לפתע הבחין השגריר בעבודות עפר שנעשות סמוך ליישוב קטן וצעיר בשם דימונה. כששאל את מארחו לפשר העבודות, נענה בשתיקה רועמת. לאחר שניות מורטות עצבים ענה המארח: "זה מפעל טקסטיל". ארבעה חודשים וכותרת בשער עיתון הניו-יורק טיימס אחר כך, נאלץ בן-גוריון להודות – ישראל בונה כור גרעיני.

ב-16 בדצמבר 1960 זעקה כתבת השער בניו-יורק טיימס כי ישראל בונה כור גרעיני בנגב. במשך שלוש שנים הצליחה ישראל להסתיר את ייעודו של המוסד הקטן והשמור היטב שמוקם בלב המדבר. לראש הממשלה בן-גוריון לא נותרה ברירה: הוא אישר כי ישראל בונה כור אטומי, אך ציין כי זהו כור למטרות מחקר.

הנשיא ג'ון קנדי לא קנה את ההסבר, ודרש מישראל לחדול מבניית הכור. הוא חשש כי נשק גרעיני בידי ישראל יביא למרוץ חימוש גרעיני באזור שהוא כה נפיץ ממילא. לא רק בממשל האמריקאי ביקרו את הקמת הכור; גם בתוך ישראל היו קולות שטענו שאל לה לישראל להיות הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון. הטענה המרכזית של המבקרים הייתה כי לישראל עדיף מצב שבו לאף אחד מהצדדים אין נשק גרעיני, על מצב שבו שני הצדדים מחומשים –משום שתקיפה גרעינית כנגד מדינה בגודלה של ישראל יכולה להביא להשמדתה. לעומתם ניצבו בן-גוריון ומנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, שחשבו כי על ישראל להצטייד בפצצה שיכולה "לאיים בהירושימה" על שכנותיה. עם זאת, הם טענו כי על ישראל להישאר מדינת "סף גרעיני" – זאת אומרת בעלת יכולת ליצור נשק גרעיני, שעדיין לא יצרה נשק מסוג זה – ולא לחצות אותו.

לוי אשכול, מחליפו של בן-גוריון בתפקיד ראש הממשלה, המשיך להתלבט ממושכות האם על ישראל להיות המדינה הגרעינית הראשונה באזור. ככל הנראה הייתה זו תקופת ההמתנה מורטת העצבים שקדמה למלחמת ששת הימים, שהטתה את הכף. באותה עת נדמה היה שישראל נמצאת תחת איום קיומי, ולפי פרסומים זרים בנקודה זו ישראל חצתה את אותו סף גרעיני. ואולם מאז ועד היום ישראל שבה ומדגישה שהיא "לא תהיה הראשונה להציג נשק גרעיני למזרח התיכון". מאז אותם ימים ישראל דוגלת במדיניות של עמימות גרעינית, דהיינו לא מאשרת או מכחישה את יכולותיה בתחום האטום, מדיניות המוכרת בביטוי שכבר הפך למושא ללעג: "לפי מקורות זרים".

מדיניות זו ספגה מהלומה רצינית בשנת 1986 ,אז פרסם עיתון הסאנדיי טיימס תמונות ראשונות מתוך הכור בדימונה. לא זו בלבד שהייתה זו הוכחה פומבית ראשונה כי לישראל יש יכולת גרעינית – לפי המידע שפורסם לישראל יש מאות ראשי נפץ גרעיניים.

מקור המידע הזה היה מרדכי ואנונו, מהנדס לשעבר בכור בדימונה. לאחר שעזב את עבודתו נסע לחו"ל, התמקם באוסטרליה ומסר את המידע לעיתונאי. כשהעיתון החל לאמת את המידע שהגיע מואנונו באמצעות מומחים, עלה 'המוסד' על עקבותיו של ואנונו ובמבצע סודי העביר אותו במרמה לרומא, חטף אותו והביאו למשפט בישראל. במשפטו טען ואנונו כי העביר את המידע ממניעים אידאולוגיים וכי הוא מתנגד לקיומו של נשק אטומי במזרח התיכון ובכלל. הוא הורשע בריגול חמור ונשפט ל-18 שנות מאסר.

"לעת עתה, המטרה היחידה של הכור היא שלום… אך נראה מה יקרה במזרח התיכון. זה לא תלוי בנו". – פרוטוקול שיחה בין דוד בן-גוריון לג' פ. קנדי, נשיא ארצות הברית, 1961 במאי 3

הידעת?

בשנת 2004 החלה ממשלת ישראל בחלוקת טבליות כדורי לוגול לכל התושבים הגרים במרחק 30 ק"מ מהכור האטומי. לוגול זהו חומר שהתגלה כמסייע במניעת חלק מהנזקים שעלולים להיגרם מדליפה רדיואקטיבית. תושבים רבים דווקא התנגדו לחלוקה של הטבליות בטענה שהדבר זורע חרדה ומוריד את ערך הדירות באזור הקרוב לכור.

שאלה לדיון

למרות כל הגילויים ישראל ממשיכה לדבוק במדיניות "העמימות הגרעינית", שיש הטוענים כי היא מסבה נזק רב מתועלת. מה דעתכם?