הפרטת החברות הממשלתיות

"גבירותיי ורבותיי, מהפך", כך הכריז חיים יבין במאי 1977 .שלושים שנות שלטון תנועת העבודה הסתיימו באחת, והחל עידן שלטון הימין בישראל. בהמשך, יצאה לדרך תכנית כלכלית שאפתנית במיוחד, שעד היום נותנת את אותותיה במשק הישראלי.

לסאטיריקן אפרים קישון היה אויב אחד גדול במיוחד. לא היה זה נאצר נשיא מצרים וגם לא ערפאת מנהיג הפת"ח, אפילו לא מנהיגי תנועת העבודה, שמהם סלד לאורך הקריירה שלו. האויב שהופיע כמעט בכל יצירותיו, שאליו כיוון את כל חיציו המחודדים, היה הבירוקרטיה והתגלמותה בפקיד הממשלתי הנאלח. כמעט בכל יצירותיו, בסרטיו ואפילו במשחק הקופסה לילדים שיצר, מופיעה אותה דמות מסואבת וחסרת רגש, פקיד שבכל רגע נתון יעדיף את הדאגה לכוס התה שלו על פני טובתו של האזרח הקטן. הפקיד הממשלתי זכה ליחס כזה לא רק מקישון. משנות השבעים הוא אף כיכב על המסך הקטן כשהוצג בכל קלונו בתכניות מצליחות כ'ניקוי ראש', 'קרובים קרובים' ואפילו 'זהו זה'.

מדוע זכו הפקידים הממשלתיים ליחס מבזה בהיקף שהלך וגדל מאז שנות השבעים? כדי לענות על כך יש לחזור אל ימי ראשית המדינה. בתקופה זו בעולם כולו "המדינה" נתפסה כזו שצריכה לספק שירותים ולנהל נכסים לאומיים. כך נתפסה גם המדינה היהודית בראשית דרכה. האזרחים (היהודים) האמינו שהיא זו שתשמור עליהם ועל האינטרסים שלהם באופן הטוב ביותר, שהיא זו שתספק את השירותים הכי טובים ושתדע לנהל את אוצרות הטבע. שלושים שנה חלפו, והמגמה השתנתה – המדינה נתפסה כמסואבת, בירוקרטית, ודואגת קודם כול למקורביה. יתר על כן, אחרי מלחמת יום הכיפורים, ולנוכח אירועי טרור בתוך מדינת ישראל, כבר היה קשה יותר לומר שהמדינה שומרת על ביטחון אזרחיה.

בכל העולם החלה עולה הבטחה חדשה-ישנה – בעלות פרטית. כלומר, במקום שהמדינה תנהל את המשאבים ותספק את השירותים, גופים פרטיים יעשו זאת. בבסיס רעיון זה עמדה הטענה כי שוק חופשי (כלומר, בעלות פרטית) הוא הדרך היחידה לנהל כל דבר ולשמור על זכויות האדם מפני התעמרות המדינה בו. מדוע? משום שבעלים פרטי, המצוי בתחרות, לא ייתן לפקיד למרר את חיי האזרח, ולא ייתן למפעל מפסיד להמשיך ולגרום נזק.

במילים אחרות, בעלות פרטית שווה התייעלות, כך טענו מומחי הכלכלה החדשה, שצמחה בשנות השישים. מבחינת הדוגלים בגישה זו (ניאו-ליברליזם), המהפך הפוליטי של שנת 1977 בא בדיוק בזמן. הליכוד, שמיצב את עצמו כנציג הכלכלה הליברלית בישראל, מיהר לממש את הבטחותיו ל'כלכלה חופשית', ותוך פחות משנה ממועד הבחירות (מרס 1978) אישרה ועדת השרים לענייני כלכלה את התכנית למכירה של 48 חברות ממשלתיות, הווה אומר – הפרטתן. אמנם בפועל נמכרו רק 16 חברות, מן הקטנות שהוצאו למכירה, אבל מרוץ ההפרטה החל. מכאן והלאה לא רק הימין הפריט, וגם אנשי מפלגת העבודה אימצו גישה כלכלית זו כשהיו בממשלה. יתר על כן, דווקא ממשלות בראשות מפלגת העבודה הן אלה שמכרו את הנכסים הגדולים של ישראל.

היום, לאחר ארבעים שנות הפרטה, שואלים רבים האם הגישה הזו מימשה את ההבטחה. ראשית, רבות מההפרטות בארץ ובחו"ל הביאו להרעה בשירות וביעילות. בנוסף – מחקרים עולמיים הראו כי לא השירות הגרוע הוא שהביא להפרטה, אלא לחצים של בעלי הון ותאגידים גדולים למכור לידיהם נתחים מהכלכלה. במקרים רבים, במקום ליצור תחרות – נוצרו מונופולים (שליטה בלעדית של גוף אחד על נתח שוק מסוים), שלא היטיבו עם האזרח הקטן. בנוסף, עלתה השאלה מהי אותה יעילות מובטחת. בעוד תומכי ההפרטה רואים בדרך כלל רווח כלכלי כמדד ליעילות, המתנגדים טוענים שיש לקחת בחשבון מדדים אחרים, כמו נגישות, מוסריות ושוויון הזדמנויות. אז האם האזרח הקטן מקבל שירות טוב יותר?

"שלטונה של מדינה יהודית שומה עליו להיות שלטון חיובי ודינמי: שלטון יוזם, מפקח, מעודד, מתכנן, מכוון ומקדם בכל שטחי החיים הכלכליים." בן-גוריון, 1.1.1969

הידעת?

בשנת 2004 אישרה הכנסת הקמת בתי כלא פרטיים בישראל. בג"צ פסל את ההחלטה בטענה כי היא תפגע בזכויות האדם של האסירים וקבע כי יש שירותים שאסור למדינה להפריט.

שאלה לדיון

מה לדעתכם צריך להיות היחס בין בעלות פרטית לציבורית?