הרכבת לירושלים

"יום אחד עלה כומר לרכבת לירושלים. במהלך הנסיעה חש ברע, בטנו רמזה לו שעליו להתפנות במהרה, אבל בית כיסא לא נמצא ברכבת. מה עשה? ירד, עשה את צרכיו בשדה, והדביק את הרכבת בהליכה מהירה." סיפורים מעין אלה רווחו בשנותיה הראשונות של הרכבת לירושלים, שנודעה כאיטית במיוחד. עבור הירושלמים, לעומת זאת, היא הייתה "תרועת הקיטור של המודרנה", כפי שכינה אותה תושב העיר, אליעזר בן-יהודה. היא שימשה את התושבים נאמנה עד מלחמת העצמאות, ובזמן המצור חדלה לפעול. השבוע לפני כמה עשרות שנים שבה להעמיס על גבה נוסעים ומשאות (באיטיות אופיינית), עד להפוגה הבאה בפעילותה. זהו סיפורה של הרכבת לירושלים.

"כדורי אש ומשואות עשן ורעש אופן על מטילי הברזל, וקול אנחות עמוקות, וקול בעבוע מים, וקול צפירה וקול תרועת העם", כך תיאר אליעזר בן-יהודה בעיתונו את הגעתה של הרכבת הראשונה לירושלים. היא הגיעה לעיר ב-1892, לאחר ארבע שנים של בנייה במסגרת אחד הפרויקטים ההנדסיים הגדולים של אותם ימים. ההתרגשות הייתה רבה, אבל טרם נמצא שם עברי למכונה האדירה הזו. בן-יהודה, לא אחד שיכתוב על מכונה כזו בשמה הלועזי, מצא בעזרת ידידו יחיאל מיכל פינס כי בתלמוד שיירת גמלים נקראת גמלת, שיירת חמורים נקראת חמרת, ומכאן היה קצר המרחק לקרוא לשיירת הרכבים – רכבת.

תקוות רבות תלו הירושלמים ברכבת החדשה לעיר. כשלושים שנה קודם עוד היו מגיעים העירה על גבי פרדות, וב-1860 נחנכה דרך רעועה לעגלות. כעת "כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה," המשיך בן-יהודה בהתרגשות. "הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קדמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור."

כשבן-יהודה כתב "חיים מהירים" זה היה כמובן יחסי. למי שזמן לא רב לפני כן ארכה דרכו ליפו אפילו יומיים, נסיעה במהירות של כעשרים וחמישה קמ"ש נראתה כמו טיסת סילון. הרכבת שינתה את חייהם של תושבים רבים. הנסיעה ליפו ארכה כעת חמש שעות בלבד, והישבן נהנה ממושב רך ונוח יחסית. הרכבת המשיכה לעבוד כעשרים וחמש שנה, ואז הושבתה לראשונה במלחמת העולם הראשונה. הבריטים, שכבשו את ארץ ישראל ב-1917 ,החזירו אותה לפעולה, שידרגו את הקו, ואף חיברו אותו לקו הרכבת שפעל בין ביירות לקהיר. כך, בחלוף דור אחד, מצאו עצמם הירושלמים מחוברים למזרח התיכון כולו.

בשל חשיבותה משכה המסילה לירושלים גם לא מעט מעשי חבלה. בין השנים 1946-1947 התבצעו כמה מעשי חבלה של ארגונים פלסטינים וגם של תנועת המרי העברי במסילה, כולם במטרה להקשות את החיים על השלטון הבריטי. לאחר שעזבו הבריטים את הארץ והשאירו את המסילה לחסדי הצדדים הלוחמים, היא חדלה לפעול משום שנמצאה בחלקה בצד הישראלי ובחלקה בצד הירדני של הגבול. רק לאחר הסכמי שביתת הנשק (הסכמי רודוס) והעברת המסילה כולה לידי ישראל, יכלה הרכבת לשוב ולפעול מחדש, הפעם בהפעלתה של חברת 'רכבת ישראל'.

אבל הרכבת לא הצליחה להגיע למהירויות גבוהות, בשל הנתיב הפתלתל שבו נבנתה, ולאורך השנים רוב הישראלים העדיפו להגיע לירושלים בדרכים אחרות. בשנת 1998 הודיעה רכבת ישראל על סגירת הקו לירושלים, עקב חוסר כדאיות כלכלית. ואולם גם כיום ברור לכול שאין כלי תחבורה יבשתי שיכול להחליף את הרכבת, ולא ניתן להמשיך ולהרחיב את כבישי ישראל לעד. שנים אחדות אחרי סגירת הקו שופצה המסילה, והרכבת בין לוד לירושלים חזרה לפעול ואף הוקמו שתי תחנות חדשות.

אבל זה היה רק השלב הראשון. בימים אלו שוב מצפים הירושלמים לפתיחת נתיב הרכבת החדש לעיר. גם הפעם מדובר בפרויקט בקנה מידה אדיר, שאמור לקצר את זמן הנסיעה בין תל אביב לירושלים, הפעם לחצי שעה. הרכבת החדשה לירושלים הייתה מתוכננת להתחיל לפעול ב-2018 ,אבל כפי שהירושלמים כבר רגילים, נסיעה רצופה וחלקה כנראה תתעכב מעט…

"היהודים שבו להיות עם עובד ברובו הגדול, עובד בשדה, במלאכה, במכרות, ברכבות – ככל עם העומד ברשות עצמו." בן-גוריון, 1.6.1953

הידעת?

קו הרכבת הראשון בעולם נחנך ב-1829 בין מנצ'סטר לליברפול באנגליה. המצאת הרכבת נחשבת לחלק חשוב מהמהפכה התעשייתית.

שאלה לדיון

מהי חשיבותה של הרכבת בכלל ומהי חשיבותה של רכבת לירושלים בפרט?