ז'אן ז'אק רוסו

סופר והוגה-דעות צרפתי. את מרבית חייו בילה בנדודים מארץ לארץ, מאמונה לאמונה, מעיסוק לעיסוק וממאהבת למאהבת. לעיתים קרובות היה חולה ותמיד נפל קרבן למזגו הרגיש והרגשני יתר על המידה.

במאמריו הראשונים הוא מתאר את האדם הטבעי כיצור בעל אינסטינקטים בריאים וטעם פשוט, שהציביליזציה השחיתה אותו ושללה ממנו את אושרו, בייחוד על ידי החיים העירוניים, הבדלי-המעמדות ורודנות-השלטון. סיפורו La nouvelle Heloise מפאר ומרומם את הרגש והרגשנות כנגד התביעות לתבונה והתאפקות שרווחו בעת ההיא. פירסומו והשפעתו היו מיידיים ועצומים. סיפרו הבא, "אמיל" (Emile), הגדול מכל החיבורים שנכתבו אי-פעם בתחום החינוך, היה בעל השפעה גדולה עוד יותר. רוסו טען בספר זה שהחינוך איננו צריך לשעבד את נטיותיו הטבעיות של הילד ולהשתלט עליהן, אלא אדרבה, הוא צריך לעודדן ולטפחן כדי שישגשגו. ההוראה איננה צריכה להיעשות מתוך ספרים ובדרך מילולית, אלא על-ידי דוגמה אישית והתנסות ישירה בבני-אדם ובעולם. המשפחה, ולא בית הספר, היא המסגרת הנאותה לחינוך כזה; אהבה ואהדה, ולא כללים ועונשים, הם הכלים להשגת משימה זו. הדת איננה צריכה להיות עניין לאמונות ולדוגמות, לכתבים ולטקסים חיצוניים; היא צריכה להחדיר לתוך הלב רגשות-יראה, רגשות המגלים את האל המצוי מעבר לגבולות תבונתנו. בספר שפורסם לאחר מותו, "וידויים" (Confessions), נתן רוסו לעולם, זו הפעם הראשונה, תמונה מושלמת ונטולת כל מעצורים של נפש-אדם לכל גווניה – זוהרים ואפלים כאחד. יצירתו של רוסו היתה בעלת חשיבות היסטורית מרובה, בשל היותה ההתקפה הראשונה מצד התנועה הרומנטית על הרציונליסם הקלסי, הנוקשה, ששלט בכיפה במאה הי"ח. ברם, היצירות שצויינו לעיל אינן פילוסופיות במובן הצר של המילה וטענתו לתואר פילוסוף חייבת להתבסס על תורותיו המדיניות. רעיונות אלה מצויים ביצירתו הדגולה ביותר, "האמנה החברתית" (Contrat Social), ובחיבורו "מחשבות על השלטון בפולין" (Considerations on the Government of Poland). רוסו לא היה הוגה-דעות שיטתי, אף לא בעל הגות מלוכדת וסדורה. כתיבתו היא רגשנית ורטורית, הוא ראה את החברה כפי שקרליל (Carlyle) ראה את ההיסטוריה – לאורן של הבזקות-ברקים.

ב"אמנה החברתית" טוען רוסו, שהממשל מוצדק רק במידה שהריבונות נשארת בידי העם. כל חוק חייב להתקבל על-ידי הצבעה ישירה של כל האזרחים. הוא שולל שלילה גמורה את הדמוקרטיה הייצוגית. הוא הבין ששיטת ההצבעה הישירה מעניקה שלטון מוחלט לרוב, ולכן עשה ניסיונות שונים, לרוב בלתי-משכנעים, כדי להסביר מדוע חייב המיעוט לקבל את הדין. הוא דחה כל הגבלה של הרוב וכל מושג של זכויות הפרט. רוסו הבין אל נכון ששיטה כזאת יכולה להצליח רק במדינות קטנות מאוד (הוא הושפע על-ידי דוגמת עיר-המדינה היוונית ועל-ידי הקנטונים השוויצריים). כדי לרפא את חולשתן של מדינות כאלה, הציע את הפדרציה בתורת פתרון, אך מעולם לא עיבד הצעה זו לפרטיה.

החלתם של חוקים על מקרים פרטיים מיוחדים הוטלה על גוף הקרוי בפי רוסו "ממשלה"; מבנה הממשלה ישתנה בהתאם לגודל המדינה והתנאים המקומיים. כל ההתאגדויות בתוך המדינה חייבות להתבטל, כדי שהפרט לא יהיה נתון לנאמנויות המתחרות באזרחותו.

בנקודה זו היתה לרוסו השפעה גדולה על ההיסטוריה האירופית ובמיוחד על המהפכה הצרפתית. סיפרו קיים ועומד לדורות בתורת ההגנה הקלסית על הדימוקרטיה. עם זאת הכיר גם רוסו עצמו את הטענות שאפשר להעלות כנגד הדמוקרטיה הישירה וניסה להתמודד איתן. הדמוקרטיה הישירה איננה מסוגלת למלאכת חקיקה רציפה; דומה כי רוסו האמין שהתגבר על קושי זה, בהעלותו את ההצעה שהחוקים צריכים להיות כלליים ומעטים במספר ואילו את החקיקה השוטפת אפשר להשאיר בידי "הממשלה". טענה אחרת כנגד הדמוקרטיה הישירה היא, שהעם עלול להיות קצר-ראות, אירציונלי ונטול אינפורמציה מדוייקת. כאן רואה רוסו את הפתרון בקיומו של "מחוקק" – אינדיווידואום חצי-אלוהי, אשר יכין את ראשי הפרקים של החקיקה וישכנע את האסיפה הכללית לסמוך את ידיה עליה.

במהלך ניסוחן של הבעיות האלה הגיע רוסו אל מושג המפתח של תורתו – "הרצת הכללי" כנגד "רצון הכלל". ה"רצון הכללי" הוא רצונה של חבורת בני אדם המכוונים את מעשיהם לקראת השגת מטרות משותפות, ואילו "רצון הכלל" הוא מצבור בלתי-סדור של רצונות פרטיים, אנוכיים. להשקפה זו היו שתי בחינות נפרדות, שלכל אחת מהן היתה השפעה מעודנת וארוכת טווח יותר מאשר המשמעויות המהפכניות הגלויות-לעין של התיאוריה בדבר ריבונות עממית ישירה.

ראשית, מוצע כאן הרעיון שהמדינה היא אישיות בעלת רצון משלה, שונה ומובחן מן הרצון של הפרטים החיים בתוכה, רצון הרשאי להתנגד לרצונות הפרטיים ולגבור עליהם. דבר זה מבשר עבודה סבוכה ורבת-ויכוחים על אישיותה של החברה ועל יסודות הפסיכולוגיה החברתית, והוא עלול להוליך ללאומנות מיסטית בעלת תביעות בלתי-מוגבלות לגבי נאמנותו של היחיד.

שנית, רוסו העלה את הרעיון שהרצון הכללי איננו יכול לטעות. אין אנו יכולים להגדיר כל חוק שהוא כביטוי לרצון זה, אלא אם כן זהו חוק מובהק לטובת האינטרסים של הציבור. באופן כזה הופך הרצון הכללי למושג אידיאלי, אשר החוקים הממשיים יכולים להזדהות עמו רק בקירוב. הדמוקרטיה הישירה מוצדקת על-ידי הטיעון האומר, שאם בני-האדם מחוקקים בעצמם את החוקים אשר הם כפופים להם, הרי שאין הם מאבדים מאומה מחירותם. ברם, הציות לרצון הכללי מוצדק בכך שרצון זה מכוון אל הטוב הכללי שהוא גם הטוב שלי כפרט (או לפחות הטוב שאליו אני מחוייב לשאוף מבחינה מוסרית). החוק איננו צו חיצוני המוטל עלי בכוח, אלא קול האני שלי – המוסרי, האמיתי, הנעלה. יוצא איפוא שההתחייבות המדינית מסוגלת להיות (כמו עבודת-האלוהים) בבחינת "חירות שלמה". ברם, בשלב זה של הדיון אין זה ברור עדיין מדוע אנו זקוקים לדמוקרטיה. כבר שפינוזה (Spinoza) אמר, כי "בתנאי שהחוקים טובים, אין זה חשוב כלל מי מחוקק אותם". מגמה זו בישרה את תורותיהם של קנט(Kant), והגל (Hegel), אשר זיהו את החובה עם החירות, את המדינה עם האידיאל המוסרי האת החוקים עם הצודק והצדק. כל זה הוליך בסופו של דבר להאלהת המדינה, עד כדי הפיכתה לביטויה העליון של המוסריות.

רוסו עצמו לא הבחין מעולם בבירור בין מגמות מנוגדות אלה בתורתו ואף לא עלה בידו להעלותן בקנה אחד.
יצירתו חשובה איפוא כמקור של רעיונות ולא כמערכת של טיעונים.