כיצד השפיעה הנאורות על החברה היהודית באירופה?

התקופה המודרנית הביאה עמה תמורות כלכליות, פוליטיות ואינטלקטואליות מרחיקות לכת, ששינו מעיקרן את אורחות החיים של היהודים באירופה. למטרתנו ניתן לראות באמצע המאה ה-18 את ראשית המודרניזציה.
עצם תהליכיה, ומועדיהם, השתנו בהתאם למקום הגיאוגרפי, לרמת העיור ולשיוך המעמדי והמגדרי.
בכללה נעה המודרניזציה מהמערב למזרח ונשתרשה בערים יותר מאשר בכפרים, וצורת ההתנסות בה היתה שונה בגברים מזו שבנשים, ובפועלים מזו שבקרב חברי מעמדות הביניים.
תהליכי המודרניזציה גם לא היו שווים באותו מקום. אפילו בגרמניה של שלהי המאה ה-19, שבה החלה המודרנה לבצבץ יותר ממאה שנים קודם לכן, מעריכים כי 10%- 15% של האוכלוסייה היהודית המשיכו לדבוק באדיקות במסורת בזמן שהרוב המכריע של היהודים זנחו את היהדות המסורתית למען צורות ליברליות יותר של פולחן דתי, או למען חילוניות גמורה.
בפולין ובגליציה כמעט שליש, ואולי יותר, של יהודי המקום עדיין היו שומרי מסורת ערב מלחמת העולם השנייה, בזמן שיהודים חילוניים כבר יצרו ספרות מודרנית בעברית וביידיש והשתתפו בלהיטות בחיים התרבותיים והפוליטיים של החברה הסובבת אותם.

ניסיונם של היהודים הורה כי המודרניות מבטיחה להם הזדמנויות להצלחה כלכלית ולהתקבלות בחברה הסובבת. האמנסיפציה, השגת שוויון הזכויות האזרחי, היתה אידיאל רב עוצמה, אף כי הושגה רק בהדרגה במדינות המערב , ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה הגיעה למזרח אירופה.
מבחינת היהודים פירושה של המודרניות היה שבר האוטוריטה הרבנית בתוך קיצוץ בסמכויות הקהילה הקורפורטיבית, דבר שהביא לבסוף לחילונם של רוב היהודים.
במערב אירופה ובמרכזה ביטלו השלטונות בסוף המאה ה-18 את ההיתר שניתן לשליטתה של ההלכה ביחסיהם של היהודים בינם לבין עצמם, והרפורמות ביהדות הביאו לצורות שונות של ביטוי דתי. המצב היה בולט אף יותר באמריקה הקולוניאלית ובארצות הברית, שבהן לא היו מעולם קהילות יהודיות קורפורטיביות והחלוקה לכיתות דתיות שונות נעשתה בסופו של דבר לדפוס השולט כמעט בכל יישובי היהודים שם. במזרח אירופה, לעומת זאת, השחיקה בסמכותה של ההלכה היתה הדרגתית יותר ומלווה בדרך כלל לא ברפורמה דתית כי אם בשקיעת עניינם של יהודים בפעילות דתית. אידיאולוגיות חילוניות, ובכללן הציונות והסוציאליזם היהודי, החלו להופיע בעשורים האחרונים של המאה ה-19 וסיפקו בסיס להזדהות יהודית שאינה דתית.

1880-1780

שינוי חברתי מתחולל כאשר כמה כוחות שונים פועלים בצוותא ומחזקים זה את זה. הרבע האחרון של המאה ה-18 היה תקופה שבה הצטרפו יחד רעיונות חדשים ואפשרויות כלכליות חדשות לכלל השלכות מרחיקות לכת על יהודי אירופה. יהודים מעטים במערב, בעיקר בארצות הגרמניות, ניצלו את ניסיונם בסחר ובכספים לצבירת הון רב. הם הכירו בכוחה המושך של החברה הגדולה יותר (לפחות בקרב האליטות ) וגם בגישה החדשה כלפי יהודים שהוגי הנאורות החלו לפתח. בשורותיהם צמחה התמיכה בסדר חדש של ערכים ושל סטנדרטים הנוגעים בחיי היהודים ; העשירים הם שמימנו את הפרסומים ואת המוסדות שסייעו להפצתם של הרעיונות האלה. גישה חדשה זו נודעה בקרב היהודים בשם "השכלה". פעיליה של ההשכלה טענו כי היהודים חייבים לסגל להם ידע חילוני ולהיות שותפים בחברה הסובבת. מבחינה סוציולוגית היתה קבוצת ההתייחסות שלהם המעמד העירוני המכובד, ולא האליטות הלמדניות של החברה היהודית המסורתית. מאז כתב הסובלנות של הקיסר ההאבסבורגי יוזף השני  (1781) הם תמכו בתחיקה הממשלתית, שהרחיבה את זכויות היהודים, אבל גם דרשה מהם להתערות בתרבות הרוב, במונחים של שפה, חינוך והתנהגות ציבורית. תנועת ההשכלה היתה תנועה של אליטות, ולא תנועת המונים, אבל היא סיפקה הנהגה חלופית לקהילה היהודית וחזון חדש בנוגע לאופן שעל היהודים לראות את זהותם שלהם ואת יחסיהם עם שכניהם. מנהיגים קהילתיים חילוניים, שסמכותם נבעה מהצלחתם בחברה הכללית או מהישגיהם בהשגת רמה אישית גבוהה של תרבות חילונית, נעשו למנהיגים שהציבו אתגר לסמכותם המסורתית של הרבנים. ההשכלה החלה בגרמניה, אבל עצם הצלחתה הביאה עד העשור הראשון של המאה ה-19 לאיבוד זהותה הייחודית. במזרח אירופה תנועת ההשכלה, ככל שהיו שורותיה אמורפיות, היתה בין שנות ה-20 לשנות ה-70 של המאה ה-19 קול רב השפעה למען מודרניזציה. הספרים, המאמרים, כתבי העת ובתי הספר של המשכילים עמדו בחזית "מלחמת התרבות" בין המסורתיות למודרנה. ההבטחה לשוויון פוליטי מלא נתממשה באירופה באטיות. רק כארבעים אלף יהודי צרפת נעשו אזרחים מלאים בזמן הלהט השוויוני של השנים הראשונות למהפכה הצרפתית. במרכז אירופה הושג שוויון הזכויות הפוליטי רק בדילוגים. ליהודים ניתן באימפריה האוסטרו–הונגרית שוויון זכויות אזרחי בשנת 1867, באיטליה המאוחדת ב-1870 (התהליך עצמו החל בשנת 1848) ובגרמניה המאוחדת ב 1871. מקובל שהאמנסיפציה של היהודים באנגליה החלה בשנת 1858 כשהותר להם לשבת בפרלמנט בלי להישבע "באמונת האמת של נוצרי". ליהודים הותר להתקבל ללימודים באוניברסיטאות של אוקספורד וקיימברידג' רק בשנות ה-70. מכל מקום, רוב היהודים כבר הוטמעו לגמרי בתרבות האנגלית וזכו לזכויות כלכליות עשורים אחדים קודם לכן. באימפריה הרוסית נעשתה התפיסה המערבית של שוויון זכויות אזרחי למציאות רק אחרי נפילת המשטר הצארי במהפכה הרוסית הראשונה של פברואר 1917.

השינויים הפוליטיים לא מילאו אפוא תפקיד מכריע בשינויים החברתיים שעברו על היהודים בתקופה המודרנית . המנהיגים הלא דתיים של הקהילות היהודיות ראו את ההיבט החשוב ביותר של השינוי במעמד הפוליטי של היהודים בהסרת ההגבלות על פעילותם הכלכלית . רוב יהודי צרפת בזמן המהפכה, למשל, ראו בהסרת המיסוי המפלה ובזכות לנוע לכל מקום בחופשיות בחיפוש סיכויים כלכליים משופרים את האמנסיפציה האמיתית. בדומה לכך, במרכז אירופה, שעה שהאינטלקטואלים והפעילים המשיכו לתבוע אמנסיפציה של היהודים, נתן להם הגידול בהזדמנויות הכלכליות פיצוי נאות על השתמרות מעמדם כאזרחים ממדרגה שנייה. גם באימפריה הרוסית העריכו את מדיניות הממשלה כלפי היהודים לא במונחים של אידיאלים מופשטים, אלא במידה שיהודי "תחום המושב" אותם עשרה מחוזות במערבה של רוסיה, הורשו לקיים ולהרחיב את פעולותיהם הכלכליות ולהמשיך בשגרת חייהם בלא הפרעה מצד הממשלה. ליהודים השאפתנים והעשירים יותר היתה הרשות לצאת מתחום המושב ללימודים או לקידום עיסוקיהם המקצועיים מודד עיקרי להערכת מדיניות הממשלה. ההגירה, תחילה לערים שבתוך אזורי הארץ , ואחר כך אל מחוץ לארץ, תרמה בעצם לשחיקתה של המסורת אצל היהודים המודרניים. הקשרים העדינים בין קרובי משפחה, והלכידות של מקומות המושב ששמרו על דפוסי ההתנהגות המקובלים, נקרעו מעצם עזיבת הבית. בראשיתה של התקופה המודרנית במערב היו רוב היהודים מוצאים את פרנסתם הזעומה בעיקר בצורה כלשהי של מסחר זעיר. רבים מהגברים היו רוכלים נודדים שנשאו את סחורתם בשקים על גבם. הם נעדרו מן הבית לעתים קרובות במרבית ימי השבוע, כשהם נודדים בטריטוריה שלהם וחוזרים הביתה לשבת. היו סוחרים יהודיים שנעדרו מהבית תקופות ממושכות יותר והניחו לנשיהם לקיים את כלכלת המשפחה בתקופת העדרם. יהודים שהתגוררו באזורי הכפר היו מעורבים עמוק בסחר הבקר ובמידה פחותה מכך בסחר המכניס יותר בסוסים ובמוצרים חקלאיים. היו רוכלים וסוחרי בהמות ששילבו בסחרם גם עסקי הלוואת כספים, ולעתים קרובות שימשו מקור מימון יחיד ללקוחותיהם האיכרים. גם נשים הלוו כספים בריבית. חלק קטן יותר של האוכלוסייה היהודית היו בעלי מלאכה – חייטים, סנדלרים, פחחים. וכמו ברוב החברות הטרום תעשייתיות, תרמו נשים לכלכלת המשפחה בסיוע לעסק המשפחתי, גם כשלא נעדרו בעליהם מהבית, יחד עם ניהול משק הבית . הרוכלות המשיכה לשמש התעסוקה העיקרית של יהודי מחצית המאה ה-19, בארצות הברית כבמערב אירופה ומרכזה. אבל יהודים רבים הצליחו בכל אופן לצבור הון מספיק לפתוח חנויות קמעונאיות, והיו שהקימו עסקים גדולים של מסחר קמעונאי וסיטונאי.

היהודים היו בנויים היטב להפיק יתרון מן התנאים של הקפיטליזם המוקדם: הם לא היו קשורים לאדמה ולא לחוקים המגבילים של הגילדות ; הם הבינו כיצד פועלת כלכלת הכסף ; והם היו מוכנים ליטול סיכונים. היהודים בגרמניה למשל, שבראשית המאה שילמו פחות מסים משכניהם הלא יהודים מחמת עוניים היחסי, שילמו ברבע האחרון של המאה יותר מסים לעומת שכניהם הלא יהודים. האימפריה הרוסית הדביקה באיחור את ההתפתחות הקפיטליסטית של אירופה המודרנית . בתוך תחום המושב, עד לשחרור הצמיתים בשנת 1861 שימשו היהודים מתווכים בין הצמיתים לבין הצרכנים העירוניים, כשהיו מביאים את התוצרים החקלאיים של הצמיתים אל השוק ומוכרים להם עצמם מוצרים תעשייתיים. בכפרים שימשו היהודים ברובה של התקופה בעלי מסבאות והחזיקו במונופול של מכירת האלכוהול. מסחר זעיר ומלאכה היו העיסוק הרווח ביותר בין היהודים באימפריה הרוסית וגם בגליציה. רובם המכריע של היהודים מצאו פרנסתם בדוחק בשטח הכלכלי המוגבל של תחום המושב. נדרשה פעילותם של הבעל והאישה גם יחד כדי לקיים את המשפחה, שנותרה טרום–מודרנית במבנה הכלכלי. הגבלות ממשלתיות הוסיפו לקיפאון הכלכלי.  אף כי יהודים עברו תהליך של עיור באותן שנים, ונעשו בערים רבות של תחום המושב למרכיב הדומיננטי, הם לא זכו לניידות הכלכלית שאפיינה את חייהם של היהודים במערב אירופה ובארצות הברית. רק אחוז זעיר של יהודי רוסיה, שזכו למה שאחד מן ההיסטוריונים כינה מדיניות של "אינטגרציה סלקטיבית", הצליחו להגיע למעמד מיוחד, שכלל גם את הזכות לדור מחוץ לתחום המושב, כסוחרים מן המדרגה הראשונה או כבעלי מקצועות חופשיים. השינוי בעיסוקיהם הכלכליים של גברים יהודיים במערב והצלחתם הכלכלית הגדלה והולכת חוללו שינויים במשקי הבית ובמשפחות של היהודים.
יהודים  ששאפו להשיג מעמד בורגני, אימצו להם את החלוקה המגדרית שהיתה אופיינית למעמדות הביניים במאה ה 19. על פי הפרדיגמה הבורגנית, היו הגברים אחראים למחיית המשפחה ולהתמודדות עם העניינים הפוליטיים הציבוריים ; הם בילו את יומם מחוץ לבית בעיסוקיהם המסחריים ואת ערביהם מדי פעם בפעם במועדוניהם.
נשותיהם היו אחראיות לתפקודו היעיל של משק הבית ולחינוך האופי של הילדים. האם, אף שהיה עליה לפעמים לקרוא לעזרה את האוטוריטה הסופית של האב, היא שהפעילה את המשמעת הקפדנית כלפי הילדים, שציפו מהם להתנהג היטב כסימן למכובדותו של הבית הבורגני.
הגישה המקובלת היתה שנשים וגברים נבדלים זה מזה בעצם טבעם, ולפיכך מוטלים עליהם תפקידים חברתיים שונים. הגברים חזקים גופנית ונחושים נפשית שעה שהנשים חלשות גופנית ורגשניות, אך הן היו מקור של כוח רוחני.

ספרי תפילה יהודיים מודרניים, שנכתבו בלשון הדיבור לשימוש ביתי והיו די פופולריים באירופה מאמצע המאה ה- 19 עד לראשית המאה ה-20 הבהירו היטב את ההבדל בין המינים. שוב לא שאבו הגברים את סמכותם מגישתם הבלבדית לטקסטים היהודיים ; שוב לא הוכרו הנשים כשותפות חיוניות לעסקים. ואכן, אחד ממאפייניו של הבית הבורגני הוא שנשיו אינן משתתפות בעבודת הבעלים ובעולם העסקים שלהם. אמנם החלוקה בין הפרטי לציבורי לא היתה ברורה וחותכת כמו שהדברים מוצגים תיאורטית. הגברים שמרו בידיהם את השליטה באמצעות חוכמתם העדיפה לכאורה, הרציונליות שלהם והתלות הכלכלית של כל בני המשפחה בהם, הנשים נכנסו למעגל הציבורי באמצעות הצדקה המאורגנת ודאגתן לענייני החינוך. יתר על כן, מחקרים היסטוריים הראו כי משפחות שהיו להוטות לעמוד בסטנדרטים הבורגניים, אבל היו נתונות בקשיים כספיים, הסוו את נוכחותן המתמדת של נשים כ"עוזרות משפחה" בעסקי בעליהן.

במחצית השנייה של המאה ה-19 נעשתה המשפחה הבורגנית דגם לכל היהודים כמעט במערב אירופה ובמרכזה וגם בארצות הברית, ומציאות חיים למספר גדל והולך שלהם. כבר בשלהי המאה ה – 18 נזנח דפוס הנישואים המוקדמים כלא מציאותי בשל התנאים הכלכליים והמגבלות הפוליטיות ; בתקופה המודרנית המשיכו יהודים להינשא באיחור (כלומר, הנשים באמצע שנות העשרים שלהן, והגברים לקראת סוף שנות העשרים) מחמת שאיפותיהם הבורגניות שהכירו ביציבות הכספית כדרישה מוקדמת לנישואים. שיקולים כלכליים המשיכו למלא תפקיד בנישואים, אבל קיומו של קשר לפני החתונה בין הנישאים נעשה לנורמה, וציפו שאהבה תמלא תפקיד כלשהו בזיווג. סיומן, או צמצומן, של המגבלות על יהודים לא רק אפשר להם להגר אל הערים, אלא סייע בידם במציאת מקומות מגורים נוחים יותר. בתקופה המודרנית נעשתה המשפחה הגרעינית לדפוס העיקרי של החיים היהודיים. יתרה מזאת, נעשה סביר יותר שמתבגרים ימשיכו לגור בבית הוריהם, ולא יישלחו למקום אחר, ללמוד מקצוע או להיעשות למשרתים, כמו בזמנים הטרום–מודרניים. משקי הבית היהודיים, מכל מקום, קטנו רק בהדרגה במאה ה-19 לעומת המאה ה 18.
אף כי היהודים החלו לפקח על הילודה מוקדם יותר מעירוניים אחרים בגרמניה, וצעדו בד בבד עם שכניהם הצרפתים שמשפחותיהם היו קטנות משל כל תושבי מערב אירופה בראשית המאה ה-19, נותרו המשפחות היהודיות גדולות עד סמוך למאה ה 20.
ניהול משק הבית גזל הרבה מזמנה של אישה יהודייה ממעמד הביניים. בצד מחויבותה להבטיח את הניקיון והסדר היה עליה לתכנן את כל התפריטים לשלוש ארוחות לפחות ביום ולהשגיח על ביצועם. נשים היו צריכות גם לפקח על המשרתים והמשרתות, לפחות שרת אחד נחשב חיוני לכל מי שהיו לו יומרות בורגניות. האמהות לימדו את הילדים להתפלל והשגיחו על לימודי הקריאה שלהם, והיו אחראיות לנימה המוסרית והתרבותית של הבית. עליהן הוטל גם לשמור על הקשרים עם קרובי המשפחה, ולארגן ביקורים הדדיים בין האחים והאחיות ובני הדודים.  כשיצאו משפחות לחוף הים או למקום נופש – סימן מובהק לסטטוס הבורגני – הנשים הן שקיבלו עליהן אחריות לפעילות. ואכן, ארגון הפנאי, ובכלל זה אירוח נשיהם של עמיתיהם לעסקים של בעליהן במפגשים פורמליים בשעות אחר הצהריים, נעשה אחד מתפקידיה של אישה ממעמד הביניים .
בילוי שעות הפנאי, בדומה לשעות העבודה, היה מובדל על פי המעמד או המוצא האתני ( או הדתי). חרף הרטוריקה של האינטגרציה , שביקשה לקדם קשרים קרובים בין יהודים לבין לא יהודים, היו גברים יהודיים באים במגע בעיקר עם גברים יהודיים אחרים הקשורים עמם בקשרי עסקים או בחברות במועדונים. מאליו מסתבר שנשים יהודיות היו מתחברות בעיקר עם נשים יהודיות. רק במקומות דוברי גרמנית כפראג, שבה היו הגרמנים מיעוט, קיבלו בברכה את התחברותם של יהודים עם בני מעמדם הלא יהודיים בכמה מועדונים חברתיים ופוליטיים.

ירידתה של האדיקות הדתית שנתלוותה למודרנה התבטאה במערב בהעברה גוברת והולכת של הביטויים הדתיים אל הבית , וכמו כן גם בהקלה בכללי הכשרות ושמירת השבת. נשים יהודיות בורגניות שמרו על יסודות ממה שניתן לכנות יהדות ביתית, שכללה טקסים דתיים שלא הפריעו לחיים החילוניים, כמו שהתפילה בציבור ולימוד התורה הפריעו לכאורה לרוב הגברים היהודיים. ארוחת ליל שבת נותרה מנהג גם בין יהודים שהתערו בתרבות המערב, אף שהיתה מנותקת לגמרי מהתפיסה המסורתית של השבת. שמירת הדת הביתית בידי נשים יהודיות מבליטה את האקולטורציה שלהן בנורמות הבורגניות ; נשים לא יהודיות בנות מעמדן נטו גם הן להיות דתיות יותר מבעליהן. כך היה גם באמריקה של המאה ה-19: הדת נעשתה יותר ויותר עניין לנשים . ובניגוד לנשים היהודיות במערב אירופה ובמרכזה, שביטאו את דתיותן בעיקר בבית, עלה מספרן של הנשים היהודיות באמריקה , כמו שכנותיהן הנוצריות שמילאו את ספסלי הכנסיות, יותר ויותר על מספר הגברים שהשתתפו בתפילות בבתי כנסת רפורמיים. החיים בבתי היהודים באימפריה הרוסית היו שונים במידה ניכרת מדפוס החיים הבורגני במערב. .

מספרה העצום יחסית של האוכלוסייה היהודית, וגם ההבדלים האזוריים בדפוסים הדמוגרפיים, עושים כל הכללה למסוכנת. על פי ממצאי מפקדי האוכלוסין  היו באימפריה הרוסית בשנת 1795 יותר ממיליון יהודים, ובשנת 1880 הגיע מספרם ליותר מ- 4 מיליונים. מה שניתן לומר הוא שהדגם הבורגני של חיי המשפחה השפיע רק על חלק מזערי של יהודי רוסיה. אף כי נישואים בגיל מוקדם התמעטו והלכו במרוצת המאה ה- 19 בין יהודי רוסיה , היה גיל הנישואים הממוצע שלהם נמוך בחמש שנים מזה של יהודי מערב אירופה ומרכזה. נישואים באמצעות שידוך נשארו דרך מקובלת. לפחות עד המחצית השנייה של המאה עלה פריונן של משפחות יהודיות על זה של כל קבוצת אוכלוסין אחרת ברוסיה האירופית. משפחות יהודי רוסיה היו גדולות ועניות. הנשים חלקו עם הגברים בחובה לתמוך במשפחותיהן הגדולות. היו ש"עזרו" בעסק המשפחתי , שעה שאחרות הועסקו כמוכרות בחנויות או החזיקו דוכני מכירה בשוק. ניהול משק הבית היה רק אחד מתפקידיהן. הדעה שהנשים הן שבירות פשוט לא הלמה את תפקידיהן המעשיים של הנשים היהודיות . במשפחות המסורתיות המשיכו הבעלים לייצג את הסמכות הדתית ואת הפולחן. אף שהנשים היו חיוניות לשמירה על אורח החיים הדתי היומיומי הנוגע לשבתות ולחגים, הן לא נחשבו לאחראיות לאופיו הרוחני של הבית. חוץ מהבית , וחשוב לא פחות ממנו, הכוח החזק ביותר שהשפיע על החברות של הילדים היהודיים ועל הרגשתם בנוח בתרבות המקיפה אותם היה בית הספר .
משנת 1780 ואילך התחוללה מהפכה באופי החינוך היהודי. המנהיגות היהודית שנעשתה מודרנית יותר ויותר עודדה שינוי בעצם התפיסה של מה כל יהודי חייב לדעת כדי לפלס לו דרך בעולם ולהיחשב לבעל השכלה. חינוך חילוני, שהוצע במסגרות חינוכיות שונות, החליף את לימוד העברית והטקסטים הדתיים המסורתיים. יהודים רכשו להם בהדרגה מיומנות בגרמנית, צרפתית, אנגלית. הבנים היו מגיעים לידיעת קרוא וכתוב מהר יותר מן הבנות. ה"חדר" המסורתי נכנע לפיתוייו של הלימוד החילוני ולהופעתם של חוקי חינוך החובה במדינות המערב במרוצת המאה ה-19. מנהיגים יהודיים שעברו תהליך של מודרניזציה שיתפו פעולה עם המדינות. במקרים של צרפת ושל המדינות הגרמניות, למשל, דרשה המדינה שהמורים יהיו מורשים, וה"מלמדים" המסורתיים לא עמדו בסטנדרטים הממשלתיים. בצרפת היו ה"קונסיסטוארים" הקהילות היהודיות שזכו להכרת הממשלה, מונעים סעד ממשפחות ששלחו את ילדיהן לבתי ספר שמוריהם המסורתיים היו בהכרח לא מוסמכים. הורים עשירים סיפקו לילדיהם חינוך פרטי, אבל יהודים נטו יותר ויותר לרשום את ילדיהם לבתי ספר יהודיים מודרניים, שהדגישו נושאים חילוניים, או לבתי ספר ציבוריים. במשך עשורים אחדים היו הורים יהודיים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר קהילתיים מודרניים או לבתי ספר פרטיים, כדי למנוע את האפליה שהם חשו לפעמים בבתי הספר הציבוריים. במחצית השנייה של המאה ה- 19 כבר היו יהודים מיוצגים ייצוג גבוה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה בבתי הספר התיכונים ובאוניברסיטאות בגרמניה: אף כי רק חלק קטן מן הגברים הצעירים היהודיים זכו להשכלה גבוהה, אחוז קטן יותר מן הלא יהודים נרשמו למוסדות חינוך שמעל לבית הספר היסודי. בנות, גם יהודיות וגם נוצריות, לא קיבלו בגרמניה חינוך תיכוני ולא הותר להן להירשם לאוניברסיטאות רגילות עד לראשית המאה ה – 20. באימפריה הרוסית ובגליציה המשיכו יהודים רבים לתת לילדיהם חינוך מסורתי . לחינוך אידיאלי לבנים נחשב הלימוד בחדר ואחריו ב"ישיבה". הבנות שזכו לחינוך כלשהו למדו רק את יסודות הקריאה בעברית וביידיש. אף שהדפוסים האלה נשמרו במשפחות רבות, צצו במהלך המאה ה-19 הזדמנויות לימוד רבות. ליהודי גליציה היתה גישה לבתי הספר של המדינה כבר בסופה של המאה ה-18, ואילו המשטר הצארי הקים בתי ספר חילוניים לבנים יהודיים כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19. הסמינרים להכשרת מורים ובתי הספר הממלכתיים לרבנים סיפקו לצעירים בני משפחות עניות הזדמנות להימלט מהחיים הקשים שנכונו להם. תנועת ההשכלה היתה חלוצה באמצע המאה בהקמת בתי ספר לבנות יהודיות, מתוך הבנה שהאליטות המסורתיות ישימו לב אליהם הרבה פחות מאשר לבתי ספר לבנים. רק למיעוט הקטן של משפחות יהודיות עשירות היתה גישה לחינוך תיכוני וגבוה לבניהן, ובמידה פחותה גם לבנותיהן. מחמת כוחה של המסורת הדתית והאופי המגדרי של הלימודים בקהילות דתיות מסורתיות החל להסתמן ברבע האחרון של המאה דפוס של נשים העומדות בחזית המאבק לחילונן של משפחות יהודיות. יש די עדות, גם אנקדוטלית וגם סטטיסטית , על משפחות שהיו שולחות את בניהן לחדר ואת בנותיהן לבתי ספר חילוניים מודרניים, גם ממשלתיים וגם פרטיים, או שהביאו הביתה מורים פרטיים לבנותיהם . הפער המגדרי הזה צוין בעיתונות היהודית מן הרבע האחרון של המאה ה-19,  וכותבי מאמרים הטילו ספק במחויבותן של נשים שעברו חינוך חילוני בהעברת הזהות היהודית לצאצאיהן.

1939-1880

תהליך האקולטורציה והחילון נמשך ברחבי העולם היהודי במשך שני דורות לפני מלחמת העולם השנייה. המרכזים העיקריים של החיים היהודיים –מערב אירופה ומרכזה, ארצות הברית ומזרח אירופה – התנסו מכל מקום בתהליך הזה בצורה שאינה אחידה. במערב אירופה ובמרכזה גדל היקפה של הבורגנות וצעירים יהודיים היו מיוצגים כאמור ייצוג לא פרופורציוני בבתי הספר התיכונים ובאוניברסיטאות, ועקב כך – במקצועות החופשיים. גם לגברים היהודיים וגם לנשים היהודיות היתה כעת יותר אינטראקציה עם עמיתיהם הלא יהודיים. גברים פגשו את השווים להם במעמדם בעבודה, ובייחוד בגרמניה, באגודות וולונטאריות ; נשים הצטרפו לאגודות פילנתרופיות לא מפלגתיות. המגמה הזאת הואצה בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובתקופה שבין המלחמות , בתוך שיהודים נעשו פעילים יותר בארגונים אזרחיים ופוליטיים. היחסים עם הלא יהודים נטו להיות פורמליים יותר מאשר עם יהודים, אבל היו יוצאים מן הכלל הזה. אין פלא ששיעור נישואי התערובת עלה, וגברים נטו להינשא ללא יהודיות יותר מאשר נשים ללא–יהודים. רוב היהודים, מכל מקום, ככל שרחקו מן היהדות המסורתית, לא התכחשו למוצאם היהודי. ואכן, ריכוזם בערים, גם באירופה וגם באמריקה, הביא לעתים קרובות לקיומה של זהות משותפת המבוססת על ביטויים פוליטיים ותרבותיים משותפים. יהודים לא צפו את הופעתה של האנטישמיות הפוליטית ברבע האחרון של המאה ה -19,  ומוסדותיהם הקהילתיים נאבקו בנמרצות להגנה על זכויות היהודים. אבל שגרת יומם לא נשתנתה הרבה מחמת האנטישמיות הלא סדירה, שנותרה בעיקרה מילולית. הקשיים של המשברים הכלכליים התקופתיים ושל המלחמות, שבהם היו היהודים שותפים עם שכניהם, נראו בעלי משמעות רבה יותר מאשר הדאגות המיוחדות ליהודים. רק עליית הנאצים לשלטון שיבשה את חיי היהודים בגרמניה, ובמידה פחותה הפריעה את שלוותם של יהודים אחרים באירופה. אצל יהודים אמריקניים ממוצא מרכז אירופי התרחשו האקולטורציה והניידות החברתית כלפי מעלה בדרך דומה לזו של אחיהם באירופה. הם שגשגו והשתתפו באירועים האזרחיים של החברה הסובבת. גם עליהם היה להתמודד עם צורות חדשות של אנטישמיות החל בשנות ה-70 של המאה ה -19,  אבל חוץ מאשר בשנות עליית הלאומנות אחרי מלחמת העולם הראשונה, היא נגעה בעיקרה לאפליה חברתית. יהודים ממעמדות הביניים, שמכבר הרגישו עצמם מסודרים היטב בארצות הברית, היו צריכים גם להתמודד עם הופעתם של שני מיליוני מהגרים יהודיים ממזרח אירופה, שהציבו אתגר לדימוי העצמי שלהם כאמריקנים מעורים בתרבות המקומית הזוכים להצלחה כלכלית. בתוך פחות מדור אחד נעשו המהגרים החדשים לרוב מכריע בין יהודי אמריקה.

אף כי הם שאפו להיעשות בני מעמד הביניים, ובהחלט החדירו בילדיהם שאפתנות ונכונות לעבודה קשה, הם הביאו עמהם את ערכיהם הפוליטיים והתרבותיים שחרגו מן הנורמות הבורגניות של המאה ה 19.
אבל עיקר ההפרעות בחיי היהודים האירופיים התרחשו בשנים 1939-1880 החילון התקדם בצעדים מהירים: בתצלומים מראשית המאה ה -20 נראים הורים קשישים בלבוש מסורתי, שעה שילדיהם ונכדיהם לבושים בסגנון מערבי. יהודים צעירים הקימו, או הצטרפו אל מגוון רחב של קבוצות פוליטיות – בעיקר סוציאליסטיות וציוניות – שביקשו לשנות את החברה הסובבת או את המצב היהודי ולפעמים את שניהם גם יחד. תנועות נוער מיסודן של מפלגות פוליטיות מילאו תפקיד חשוב ביותר בהפצת האידיאולוגיות שלהן לדור הצעיר. חרף האקולטורציה הגוברת והולכת של היהודים בחברה העירונית הסובבת הגביל המשטר הצארי את מדיניות האינטגרציה הסלקטיבית אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני ב 1881.

פוגרומים ואפליה אנטישמית נעשו לקו קבוע בחיים הרוסיים והשפיעו בעיקר על אותם יהודים ששאפו להשכלה גבוהה.  וחשוב יותר, הכלכלות של רוסיה, גליציה ורומניה לא יכלו לקיים את האוכלוסייה היהודית הבורגנית. הרבה יותר משני מיליונים מיהודי מזרח אירופה היגרו והשתקעו בארצות הברית, בצרפת, באנגליה ובאפריקה הדרומית, בבורחם מפני העוני יותר מאשר מפני האנטישמיות. מלחמת העולם הראשונה פגעה ביהודי מזרח אירופה בעיקר משום שהם התגוררו בקרבת קווי החזית.

בשנים 1921-1917 נוסף גם הטבח שנטבחו יהודים במלחמת האזרחים שבאה בעקבות המהפכה הקומוניסטית. עקב המלחמה נחלקה אוכלוסיית היהודים של האימפריה הרוסית בין משטרים שונים בתכלית זה מזה : פולין וברית המועצות. בעקבות מדיניות לאומנית שהגדירה את היהודים כמסוכנים פוטנציאלית וכזרים תרבותית למדינה הפולנית, הפעילה ממשלתה מדיניות של אפליית אזרחיה היהודיים, אף כי רובם כבר היו מעורים במידה כלשהי בתרבותה. מיעוטם עברו תהליך מלא של פולניזציה ו-12% מהם הכריזו במפקד התושבים של 1931 על פולנית כשפת האם שלהם. אבל גם רובם של אותם 80% שהכריזו על יידיש כשפת האם שלהם ידעו פולנית, אפילו בתי ספר יהודיים ששפת ההוראה בהם היתה יידיש או עברית חויבו ללמד פולנית, ו 64% של הילדים היהודיים בפולין למדו בבתי ספר יסודיים ממשלתיים. למעשה היתה התלת–לשוניות (יידיש–פולנית–עברית) מקובלת בין יהודי פולין. רוב יהודי פולין סבלו מקשיים כלכליים, והעוני הוליך בשנים שבין המלחמות לעליית הגיל הממוצע של הנישואים אף יותר מאשר בתקופה כלשהי קודם לכן. צעירים יהודיים בפולין הציגו עצמם לעתים קרובות כדור ללא עתיד. יתר על כן, הפער בין הורים לילדים בכל הנוגע לשמירה על מצוות הדת ולערכים הפוליטיים היה גדול. אף כי לפחות שליש מיהודי פולין היו מסורתיים, נטה הדור צעיר להיות חילוני יותר מדור ההורים. בברית המועצות ניצלו היהודים את הזדמנויות הלימוד ואת הניידות הגיאוגרפית לשיפור מעמדם הכלכלי. יהודים נעו ממקום למקום, השתקעו בערים הגדולות, וקיבלו חינוך חילוני בבתי ספר רגילים ובבתי ספר שבהם לימדו יידיש בפיקוח ממשלתי. אבל רבים מהיהודים שהיו סוחרים זעירים סבלו מאפליה כחברים למעמד מוקע. רבים מהיהודים אימצו בהתלהבות את הקומוניזם, שהכריז על שוויון לכל הקבוצות האתניות, ונעשו פעילי המפלגה ומנהיגיה. העובדה שברית המועצות אסרה לימודי יהדות, יחד עם כל הדתות האחרות, וגם לימוד עברית, נראתה להם כמחיר קטן שיש לשלמו כדי לבנות חברה שוויונית שתיטיב עם בני כל העמים, לרבות היהודים. כשהחלו הטיהורים של סטאלין בשלהי שנות ה-30, הכירו כמה מהיהודים בחסרונותיה של השיטה הסובייטית, אבל נראה כי בדרך כלל ראו היהודים בעצמם בני מזל על היותם אזרחים סובייטיים. התקופה המודרנית היתה עדה לשינוי תרבותי וכלכלי של חיי היהודים.

כל יהודי אירופה ואמריקה, בדומה לרוב יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון (ר' תהליכי חילון ביהדות המזרח במדור זה) ניצבו בפני המודרנה, על הזדמנויותיה הכלכליות ועל אתגרי ההגדרה מחדש של הזהות היהודית והעיצוב מחדש של הפולחן הדתי הכרוכים בה.
יהודים החליטו מגוון רחב של החלטות, שהתבססו על שייכותם המעמדית, הרקע המשפחתי שלהם, עיצובם התרבותי ובייחוד התנאים הפוליטיים והכלכליים של החברות שבהן חיו. מראשית התקופה שנדונה כאן לא היו להם דרכים מקובעות למודרניות. הם הגיבו בדרך יצירתית לתנאים המשתנים והיו בונים כל הזמן מחדש את תשובתם לשאלה מה פירוש יהודיותם בעידן המודרני.