מי מוצא שם למכונית הישראלית הראשונה?

השבוע לפני 58 שנים פורסם השם הזוכה בתחרות בחירת שם עברי למכונית הישראלית הראשונה. יוזמת התחרות, חברת אוטוקרס, בחרה מבין 355,2 הצעות שהוגשו לה את השם 'סוסיתא', משום ששילב בין שמו של אתר היסטורי ברמת הגולן, לבין כוח סוס. עם זאת, כוחות סוס רבים לא היו למכונית הישראלית הזו, ונסיעתה הייתה איטית ומקרטעת. כיצד נולדה המכונית העברית הראשונה? כיצד שרדה בשוק הרכב ומדוע נפוצה השמועה שגמלים אוכלים אותה?

כל אדם שביקר במוסך יודע שמכונית היא מכונה מורכבת, המכילה אינספור חלקים. המכונית הראשונה הייתה למעשה אוגדן של כמה המצאות שונות, של ממציאים שונים, שחיו במאה ה-19 באירופה. בסוף המאה הצליח הגרמני קרל בנץ לשלב המצאות של קודמיו עם המצאות שלו, וייצר את המכונית הראשונה. היא עמדה במחסן הביתי כמה חודשים עד שאשתו, ברטה, ביקשה לנסוע לאמה בעיר הסמוכה, ולקחה את המכונית ללא ידיעתו. הייתה זו הנסיעה הבין-עירונית הראשונה, ובמהלכה נדרשה ברטה לתקן את המכונית לא פעם, למצוא תחליפי דלק, ולפתור באופן יצירתי בעיות רבות. המסע הביא לידיעת הציבור את היכולות הגלומות במכונת המתכת, והיא החלה להימכר בכל רחבי אירופה.

אל ארץ ישראל הגיע האוטומוביל הראשון (כך קראו לו לפני שאיתמר בן אב"י המציא את המילה מכונית) ב-1908 .לאחר קום המדינה עסקו כמה בתי מלאכה מקומיים בהרכבת כלי רכב מיובאים מחו"ל, אבל טרם נבנה רכב כחול-לבן. היה זה יצחק שובינסקי, יבואן של סחורות מטורקיה, שהחליט להיות הראשון שייצר רכב עברי. בשנת 1957 הקים יחד עם שותפים את חברת אוטוקרס, בבית מלאכה קטן בחיפה. בלי הרבה ידע מוקדם הצליחה החברה תוך שנה לייצר מכונית ישראלית ראשונה. המכונית נקראה ריג'נט 4 ,והייתה לא מוצלחת במיוחד. יוצרו רק פריטים ספורים, שנמכרו בעיקר לחו"ל. בקטלוג רכב שהופץ לקהילה היהודית בארצות-הברית לא הופיעה כלל תמונה שלה, אלא מגן דוד והכיתוב "בואו נעזור להקים אומה חדשה".

בדצמבר 1959 יזמה חברת אוטוקרס מהלך שיווקי מבריק, כשהכריזה על תחרות למציאת שם עברי למכונית. בטקס במלון ציון בחיפה נבחר ברוב הוד והדר השם סוסיתא. אבל הדגם סבל מבעיות קשות, ובראשן השלדה. המכונית הורכבה מ-28 חלקי פיברגלס, ולא עברו קילומטרים רבים עד שהחלה להתפרק.

בתחילת שנות השישים ביצעו מהנדסי אוטוקרס מספר שינויים ב'סוסיתא'. הדגם החדש, המרובע, זכה לכינוי "הקובייה" ומחירו (7,000 לירות לסוסיתא סטיישן) היה שווה לכל כיס. כדי לשכנע את הישראלים בדבר אמינות הדגם החדש נשלחו שלושה צעירים רכובים בקובייה לחצות את אפריקה לרוחבה, מהלך של 000,15 קילומטר. הדבר עשה את שלו, ובשנים הבאות נמכרו 670,8 פריטים מהדגם.

אבל סוסיתא לא הצליחה לעמוד בתחרות לאורך זמן. ככל שהרווחה הכלכלית גדלה, כך העדיפו הישראלים את הנוחות והבטיחות של מכוניות זרות. בשנות השבעים המשיך מפעל סוסיתא בחיפה לייצר מכוניות, בעיקר מסחריות, אבל לבסוף נאלץ להיסגר. הסוסיתא האחרונה יצאה את שעריו בשנת 1978.

מכוניות פרטיות השתפרו מאוד מאז העגלה הממונעת של קרל בנץ וגם מאז הסוסיתא עשוית הפיברגלס, אבל הם גם אחראים לשתי סכנות גדולות– זיהום אוויר ותאונות דרכים. מומחים טוענים כי הפתרון אינו טמון בשיפור הכבישים, אלא בתחבורה ציבורית יעילה ומהירה יותר, שתקטין את מספר כלי הרכב.

"לפנים לא היו אנשי הקבוצה נוסעים באבטומובילים… ממקום למקום היינו מעתיקים עצמנו ברגל. איני מצטער על-כך שאנו עכשיו נוסעים במכוניות, אם כי יש לשמור על כושר ההליכה, גם במרחקים גדולים." – בן גוריון, חזון ודרך ד', עמ' 251

הידעת?

אגדה אורבנית גורסת שגמלים נהנו לאכול מכוניות סוסיתא. היסטוריון הרכב בני אביעד טוען שהאגדה הופצה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהסוסיתא לקחה ישראלים רבים אל מדבריות סיני, ושם נתקעו רבים. או אז היו מגיחים הגמלים ומתקרבים לכלי הרכב, לא משום שטעם הפיברגלס ערב לחיכם, אלא בגלל המזון שנשאו המכוניות.

שאלה לדיון

בשנות השמונים ביקשה ישראל לייצר את מטוס "הלביא", אך הייצור הופסק בשלביו המתקדמים. האם לדעתכם המדינה צריכה לעודד ולהשקיע בייצור ישראלי בתחומים אלה, או שמא נכון לתת לכוחות השוק לקבוע את גורלם?