מכתב השמיניסטים

"איננו יודעים אם נהיה מסוגלים לבצע את המוטל עלינו בצבא", כך כתבו 58 שמיניסטים ירושלמים לראש הממשלה גולדה מאיר, במכתב שהסעיר את המדינה. זה היה שלוש שנים לאחר אחד הניצחונות הצבאיים הגדולים במאה העשרים, מלחמת שישה ימים וכמה "צעירים זבי חוטם" כתבו לראש הממשלה שקשה להם להתגייס. בכיינים?

השנה היא 1970. זה יותר משנתיים נטשה מלחמה משני עברי תעלת סואץ – פגזים עפו מכל עבר, לוחמי קומנדו נשלחו לפעולות נועזות, ומטוסים ביצעו גיחות לעומק האויב. "תל אביב מוארת והתעלה בוערת", כך תיאר חיים גורי את שגרת החיים בישראל באותה עת. אורות הכרך לא היו היחידים שהאירו את תל אביב, גם השמש של סוף שנות השישים הייתה אחרת. זו השמש עליה שרו המשתתפים במחזה שיער "in sunshine the let "ובישראל בלהקת הנח"ל "תנו לשמש לעלות". זו הייתה השמש של דור הפרחים, דור הבייבי-בום, שנולד באירופה ובארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, והתבגר תוך כדי המלחמה הקרה. הם היו צעירים עמוסי אהבה וגם לא מעט חומרים פסיכודאלים, שלא היו מעוניינים לעבור את טקס החניכה שעבר הדור של הוריהם. הם ביקשו לשיר "שיר לאהבה ולא למלחמות".

השמש הזו האירה גם על ישראל שהייתה כאמור נתונה במלחמת התשה שסופה לא נראה באופק. והנה באפריל 1970 התברר כי יש תקווה – נחום גולדמן, נשיא הקונגרס הציוני העולמי, הוזמן לפגישה אישית עם לא אחר מאשר נשיא מצרים, נאצר. גולדמן, אזרח ישראל, ביקש את אישורה של הממשלה לשאת ולתת מטעמה, הממשלה בראשות גולדה מאיר סירבה. "פשע כלפי השלום" הייתה הכותרת בעיתון העולם הזה.

באותה עת היה שמוליק שם-טוב תלמיד שמינית בירושלים. העובדה שאביו היה שר הבריאות וחבר ממשלה, לא מנעה ממנו לאגד סביבו 55 שמיניסטים נוספים (43 בנים ו־12 בנות) ולכתוב מכתב מחאה לראש הממשלה. "עד עתה האמנו שאנחנו הולכים להילחם ולשרת כיוון שאין לנו ברירה." הם כתבו "לאחר פרשה זו הוכח שגם כאשר יש ברירה, מתעלמים ממנה". הם האמינו שכמי שעומדים להתגייס יש לעמדתם משקל מיוחד. רעיון עליו חזרו גם מחזורים נוספים, אחריהם. המכתב התפרסם בכלי התקשורת ועורר תגובות נזעמות. הצעירים הואשמו שהם שמאל קיצוני, אנטי ציונים וקוראים לסרבנות. כיצד זה מעזים תיכוניסטים שטרם לבשו מדים ועוד לא טעמו את טעם ה"לוף" הצבאי לצאת כנגד הממשלה? גל של מכתבי נגד הגיע אל שולחן הממשלה "בשבילנו זו לא חובה אלא זכות!" כתבו לגולדה צעירים מראשון לציון "מחשבות מעין אלה, מעוררות בנו חרדה עמוקה" כתבו תלמידים מבית ספר בליך ברמת גן.

לנוכח המהומה שהתרגשה עליהם חזרו שלושה מהחותמים מחתימתם, אחת מהם התחננה לראש הממשלה שתאשר לה לבוא למשרדה ולמחוק את שמה מהמכתב. אחרים נאלצו להסביר את דבריהם ולהתנער מתווית הבוגדים שדבקה בהם. בראיונות שנערכו איתם הדגישו כולם כי יתגייסו והם מתכוונים לשרת ביחידות הקרביות ביותר, אבל גם כי הם מודאגים מגרירת הרגלים של ישראל בסוגית השלום. לאה קראי, אחת מיוזמות המכתב, אמרה ל"הארץ": "המצב של אי נכונות לשלום ישתנה, לצערי, שכן לא תהיה משפחה שלא תיפגע תוך השנים הקרובות".

זה היה משפט כמעט נבואי. שלוש שנים לאחר מכן, בדיוק כשחותמי המכתב היו על סף השחרור מהצבא, הם נקראו בבהלה חזרה לבסיסם. מלחמת יום הכיפורים פרצה. העמדה של כותבי המכתב כי המדיניות הסרבנית של הממשלה מביאה לאסון, הפכה לעמדה רווחת יותר בציבור בישראל.

"מאמצי השלום שלנו יביאו פרי רק אם נשמור על כוחנו הצבאי ונשכלל אותו." בן-גוריון, המבחן העליון 1954

הידעת?

השיר "נתתי לה חיי" התמודד מטעם ישראל באירוויזיון הראשון לאחר מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1974 .יש הטוענים כי השיר הצפין בתוכו ביקורת מרומזת על מדיניות הממשלה בראשות גולדה.

שאלה לדיון

מה דעתכם על מכתב השמיניסטים? האם הוא מחאה לגיטימית?