מעורבות מוסדות המדינה שבדרך בהקמת שכונות אחוזת בית, הדר הכרמל ונחלת בנימין

בניגוד למקובל כי התנועה הציונית שללה או לא ראתה בעין יפה את ההתיישבות העירונית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ושמה את הדגש רק על ההתיישבות החקלאית, הרי המחקר מגלה כי התנועה הציונות ומוסדותיה ראו כבר אז חשיבות רבה להתיישבות העירונית, וזאת מאחר שהתברר כי אין אפשרות להעביר את כל העם היהודי לתעסוקות חקלאיות בארץ-ישראל, מה גם שרוב רובם של העולים לארץ-ישראל הגיעו לערים – ליפו, לירושלים; לחיפה, לצפת ולטבריה – ועל-כן יש לפתח חברה לאומית ציונית בריאה גם בעיר ולטפח שם את הערכים הלאומיים, כמו דיבור בשפה עברית, פתיחת מוסדות חינוך ותרבות עבריים, חיי ציבור לאומיים וכדומה.

טועני התמיכה בהתיישבות העירונית אמרו גם, כי לא ייתכן להפקיר את העיר וכל מה שקשור בה, דהיינו מסחר, שיווק ותעשיה, לאוכלוסיה הלא-יהודית. יש צורך לפתח חברה יהודית-לאומית בעיר שתעסוק בתעסוקות עירוניות ושעל-ידי כך תקטן התלות באוכלוסיה הלא-יהודית, שריכזה את ענפי המסחר והשיווק בידיה.

כבר בחוברת "הפרוגרמה שלנו" שיצאה לאור ב-1903 ציין מנחם אוסישקין את העובדה שאין אפשרות לדבר על מדינה יהודית, אוטונומיה או כל הגדרה מדינית אחרת, ללא ערים שבהן מרוכזת מרבית האוכלוסיה היהודית.

הלוואות לשכונות

גורם נוסף ליחס החיובי של ההסתדרות הציונית להתיישבות בעיר, היה ההנחה שהתיישבות עירונית מתוקנת תשיג את הקטנת התלות בשכירת דירות מערבים ותמשוך בעלי-הון יהודים ויזמים מחוץ-לארץ. ועוד: בניית ערים בארץ תעלה את קרנם של היהודים כבסיס להעלאת מעמדם הפוליטי.

כמסקנה מההנחות הללו הוקמה חברת הנדל"ן "פלסטינה נכסי דלא ניידי", ביוזמת ההסתדרות הציונית, שתעסוק ברכישת קרקעות עירוניות. אולם הביטוי המרכזי למגמה זו, היה הסיוע של הקרן-הקימת-לישראל להתיישבות העירונית, שהתבטאה בהלוואה גדולה, בסך 250,000 פרנק, למייסדי תל-אביב, שאיפשרה את הקמתה של השכונה. הלוואה נוספת בסך 50,000 פרנק היתה הבסיס להקמתה של הדר-הכרמל בחיפה. הלוואות ניתנו גם לשכונות נוספות, כמו נחלת-בנימין ליד אחוזת-בית. יש לציין כי 250,000 הפרנק, שניתנו לתל-אביב כהלוואה, היוו שישית מהונה של הקרן-הקימת לשנת 1907 והיו שווים לסך כל ההשקעות שהשקיעה הקרן-הקימת בארץ עד לשנת 1907.

"אחוזת בית", שמה הראשון של תל-אביב, הוקמה כשכונה עברית "מודרנית" בסגנון אירופאי. עם החברה נמנו כ- 60 משפחות שאמורות היו להיות מתיישבי השכונה בעתיד, ונוסף להן שש משפחות שלא ביקשו הלוואה מקרן-קיימת. כבר באסיפת-היסוד של החברה בשנת 1906, קבע עקיבא אריה וייס, שעמד בראש המייסדים, כי מכיוון שהחברים אינם מסוגלים לממן את הוצאות הקמת השכונה שיהיו כ-400,000 פרנק, תפעל החברה להשיג 300,000 פרנק בהלוואה לתקופה ארוכה. צריך לזכור שבאותו זמן, לא היה שום גורם בארץ שיכול לממן או לתת משכנתאות ארוכות טווח שכאלה.

בסוף 1906 פנתה אחוזת בית לבנק אפ"ק, הבנק של ההסתדרות הציונית, אך התשובה שקיבלה היתה שלילית. ז.ד. לבונטין שעמד בראש הבנק, הציע לפנות בבקשת הלוואה לקרן-הקימת והצהיר שאפ"ק יהיה מוכן לערוב להחזרת ההלוואה. בתחילת 1907 ביקר דוד וולפסון, נשיא ההסתדרות הציונית, בארץ ובעקבות פגישה עם חברי אחוזת-בית הסכים לפעול למתן ההלוואה. באוגוסט 1907 הובאה ההצעה לדיון באסיפה הכללית של הקרן-הקימת בהאג שאישרה את ההלוואה לאחוזת-בית בסך 300,000 פרנק. הקונגרס השמיני שהתכנס באותו זמן בהאג אישר גם הוא את ההלוואה.

באותו זמן לא היתה לקרן-הקימת אפשרות לקנות קרקעות בארץ-ישראל על שמה אלא על שמות מושאלים בלבד ומבחינה משפטית אלה היו בעלי הקרקעות ולא הקרן-הקימת, והיועצים המשפטיים של הקרן טענו שאסור לקרן ליטול על עצמה את האחריות להשקיע את הכספים ברכישת אדמה. על רקע מציאות זאת התגבשה בקרן-הקימת השקפה שאמרה שאמנם מטרתה של הקרן היא גאולת קרקעות בארץ-ישראל, אך כל עוד הקרן אינה יכולה לפעול בשטח זה בגלל הבעיות המשפטיות, היא תשתמש בכספה לטובת כל מפעל ומעשה העשויים לקדם את בניין הארץ ויישובה, בין השאר, על-ידי הלוואות.

וכך סייעה הקרן-הקימת ב-1907 לרכישת הקרקעות עבור "בצלאל" בירושלים, וסייעה ב-1908, על-ידי הלוואה, להקמת חברת הכשרת-הישוב, שרכשה בה את הקרקע הראשונה בעמק יזרעאל. הקרן-הקימת גם סייעה להקמתה של "הקואופרציה" במרחביה ואף בהלוואות לאיכרי המושבות. על רקע מדיניות זאת וגם בשל העובדה שהמפעל של חברת אחוזת-בית לא היה קשור רק בבניין הארץ אלא גם ברכישת קרקעות, החליטה הקרן-הקימת לעזור לבוני תל-אביב בהלוואות גדולות.

גם אמדות עירוניות

כאמור, באותם ימים, עד מלחמת העולם הראשונה, לא התנגדה הקרן-הקימת, וכמוה גם שאר מוסדות התנועה הציונית, להתיישבות העירונית. באותם ימים פירסם אחד ממנהיגי התנועה הציונית, צ'לנוב, ספרון ברוסית בשם "הקרן הלאומית העברית, פעולתה בעבר ובעתיד הקרוב", וכתב: "ההתיישבות בפלסטינה הלכה עד עכשיו ובלי ספק גם תלך להבא בשתי דרכים, אירגון של מושבות, התפתחות חקלאית ותעשיה-חקלאית מצד אחד והתפתחות של חיים עירוניים עם כל הקשור בהם, מסחר ותעשיה, מצד שני. קשה להגיד איזה צד יותר חשוב בשבילנו. אם לקחת את כל הבעיה בהיקפה הרחב והמסובך, אם נזכור שאנחנו שואפים להיות בארצנו כמה שיותר מהר לא רק כוח כלכלי אלא גם פוליטי, אין ספק שלא נוכל להיות בעלי הארץ אם לא נהיה בעלי אדמתה ולא רק בעלי אדמתה אלא גם פועלי האומה. זה ברור באופן אלמנטרי, אבל תהליך הקולוניזציה החקלאית יתקדם לאט והוא דורש השקעות ותקציבים גדולים. לעומת זאת, גידול האוכלוסיה היהודית העירונית מתקדם יותר מהר ובקלות יתר. רק ביפו יש היום יותר יהודים מאשר בכל המושבות יחד. השאלה – מה חשוב יותר עיר או כפר, היא לא רלבנטית, נחוצה עבודה בשני הכיוונים. החיים דורשים זאת. ועם הירהורים תיאורטיים לא נשנה הרבה. התפתחות יישוב עירוני יהודי זהו שלב חשוב ביותר בלי שום ספק בדרך להתחזקות עמדותינו בארץ כחלק מחובתנו להשפיע על החיים המתחדשים בארץ-ישראל. עלינו להשפיע כמה שיותר טוב ובריא על היישוב העירוני. חשוב ביותר עכשיו, כי בהתחלה נכונה תלויה ההתפתחות בעתיד". וצ'לנוב הזהיר: "אם לא נתערב למען התיישבות עירונית, החיים העירוניים בפלסטינה החופשית יתפתחו כמו בגיטו".

יש לציין גם, כי הקרן-הקימת ראתה בהלוואה השקעה כלכלית בטוחה וגם רווחית, שכן באותה תקופה היא לא היתה יכולה להוציא את כספה לרכישת קרקעות, ולכן היתה צריכה למצוא סוגי השקעה שבהם תוכל להשקיע את כספה באופן בטוח ורווחי. ההלוואה לאחוזת-בית היתה אחת הדרכים לכך. בודנהיימר, מראשי הקרן, אמר: "יודעים אנו יפה כי בפעולה זו אין אנו מוציאים לפועל את מגמתה של הקרן-הקימת אולם עושים אנו זאת אך ורק לשם השקעת כספי הקרן בדרך המביאה תועלת עד שיבוא המועד להגשים את מטרתה האמיתית של הקרן-הקימת. אנו מדגישים שבענין אחוזת-בית היתה הכוונה להשקיע את כספי הקרן בדרך המועילה ביותר ולטובת התנועה כולה כמקום לשמור על הכסף בקופות".

בודנהיימר התכוון גם בין השאר להבדל בגובה הריבית שהיתה משולמת לקרן-הקיימת בעבור פקדונותיה בבנקים – באותו הזמן בין 2.5% ל-3%, לעומת הריבית שאמורה היתה להתקבל מאחוזת-בית שהיתה 4.5%. ואמנם, ראשי אחוזת-בית טענו לא פעם, כי: "הנשיונל פונד אינו עושה אתנו שום חסד, כי הקופה לוקחת מאתנו ריבית הגונה". אולם צריך לזכור, שהיו מתנגדים בתוך הקרן-הקימת למתן ההלוואה. בין השאר אמרו, כי חברי אחוזת-בית הם אנשים אמידים שיוכלו להשיג את האשראי גם במקומות אחרים ואין זה מתפקידה של הקרן-הקימת לסייע לאמידים. אחרים אמרו, כי הסיוע לאחוזת-בית ולתוכניות אחרות, שאינן רכישת קרקעות, נוגד את מטרתה של הקרן-הקימת, שהיא גאולת קרקעות בלבד. למרות טענות הנגד אושרה ההחלטה למתן הלוואות לאחוזת-בית, אולם הסכום הוקטן ל-250,000 לאחר שחברת "אגודת אחים" בחיפה ביקשה גם היא הלוואה בעבור שכונת "הרצליה" שהוקמה במקביל לאחוזת-בית. ל"אגודת אחים" הוקצבו 50,000 הפרנק הנותרים.

בעקבות האישורים נחתמו החוזים בין הקרן-הקימת לאפ"ק ובין אפ"ק לבין כל חבר באחוזת-בית. אך בכך לא הסתיים הסיוע של הקרן-הקימת לאחוזת-בית, שכן אחד מסעיפי החוזים שבין הקרן-הקימת לבין אפ"ק קבע שההלוואה תינתן רק לאחר שהקרן-הקימת תיתן את הסכמתה לשטח שיבחר ולתוכנית השכונה.

השגחה על התכנון

הכנסת סעיף זה על ידי הקרן-הקימת באה בעקבות פניה של ארתור רופין, ששימש בין השאר נציג הקרן-הקימת בארץ, שטען כי אמנם אנשי אחוזת-בית הינם אנשים הגונים, אך הם אינם יודעים כיצד להקים רובע עיר חדש על הצד הטוב ביותר וקיים חשש שמתוך כוונה לנצל את מלוא השטח לבניה, "תקל האגודה במצוות ההיגיינה ולא תיתן דעתה כל הצורך ליחד מקום למטע נטיעות ומגרשים להקמת בניינים ציבוריים".

רופין תבע על-כן להתנות את מתן ההלוואה בהסכמת חברת אחוזת-בית, שתוכנית הבניה תיבדק ותאושר על-ידי מומחה מטעם הקרן-הקימת. אנשי אחוזת-בית הסכימו לתנאי זה והציעו לרופין עצמו לחבר את תקנות השכונה והוא היה שותף מרכזי בהכנת התוכנית. באופן זה הובטח התיכנון המודרני וההקפדה על איכות החיים בשכונה החדשה.

עקרונות התיכנון שאותם תבע רופין ושנתקבלו כתקנות הראשונות של אחוזת-בית, התבססו על ספרות בניין-ערים שאותה הוא הזמין מחוץ-לארץ. התקנות כללו את הסעיפים הבאים: כל חבר יוכל לגשת לבניית ביתו רק אם הוועד הסכים לתוכנית הבית שתוכנן על-ידי אדריכל ומהנדס; שטח הבית לא יעלה על שלוש-עשיריות משטח המגרש; בחזית הבית תינטע גינה שרוחבה שני מטרים לפחות והיא תגודר בגדר.

במרס 1909 אישרה הקרן-הקימת את תוכנית השכונה ובאותו זמן גם אושרה התוכנית לשכונת "הרצליה" בחיפה. יש לציין כי בשל היעדר נסיון מצד הקרן-הקימת ומצד אפ"ק, לא נכללו בחוזים הראשונים סעיפים ברורים שימנעו ספסרות בקרקעות בעתיד, ואכן כבר ב-1912 אירעו מקרי ספסרות שונים והעתונות של אותה תקופה סיפרה עליהם. אולם הקרן-הקימת למדה מהר מאוד את הלקח, וכאשר ניתנה הלוואה לשכונת נחלת-בנימין ליד תל-אביב ולשכונות נוספות בחיפה, התנתה הקרן את מתן הכספים רק בתנאי שהחברות יעבירו את הקרקעות לרשותה והקרן-הקימת תחכיר להם אותה בחכירה העוברת בירושה.

ההלוואות של הקרן-הקימת לשכונות החדשות מציינות את ראשית מעורבותה בהתיישבות העירונית. מעורבות זו הלכה והתרחבה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה וגם לאחר מכן, אם-כי בשנות העשרים פרץ ויכוח אם כספה של הקרן יופנה לקניית קרקעות בירושלים או בעמק יזרעאל. אחר-כך, במשך שנים רבות, התעוררו מדי פעם ויכוחים בקרן-קיימת, אם להקדיש גם כספים לערים, אולם אז גברה דעתם של אלו שטענו, כי בערים יימצאו אנשים ויזמים פרטיים שירכשו קרקע ואת כספי הקרן-הקימת, כספי הלאום, יש להקדיש לגאולת אדמה במרחבי הארץ.