מקימים את צה"ל

"צו החיים לקיומה של המדינה", כך כינה בן-גוריון את הפקודה שהוציא תחת ידיו ב-26 במאי 1948 .לא הייתה זו עוד פקודה להחזיק במשלטי הדרום, או ליבא רובים נוספים מארה"ב, אלא הפקודה להקמת צה"ל. בן-גוריון דרש לאשר ללא דיחוי את הקמת צה"ל, וראה בפקודה תנאי להמשך קיומה של המדינה בת 12 הימים.
בשבועיים הראשונים לקיומה של המדינה, כשבחוץ משתוללים קרבות עזים, התפנה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון מענייניו לצורך עניין לכאורה פורמלי – כתיבת הפקודה להקמת צה"ל. הוא דרש מהממשלה הזמנית לאשר ללא שהות את הפקודה. הסיבה לדחיפות הייתה ארבעת הסעיפים הראשונים.

הסעיף הראשון התייחס למבנה צה"ל וקבע כי יכלול שלושה חילות – אוויר, יבשה וים. הכוחות הלוחמים פעלו בשלוש הגזרות הללו גם קודם, אבל הבלגאן חגג: באוויר טסו מטוסים שטייסיהם עברו הכשרה במקומות שונים בעולם, בים שלטו חילוקי הדעות בין אנשי הפלי"ם (הזרוע הימית של הפלמ"ח) לבין מלחים שחזרו משירות ממושך בצבא הבריטי, ואפילו ביבשה הכוחות הורכבו ממגוון יחידות ומחיילים חסרי הכשרה. לצבא חסר היה מבנה סדיר ומאורגן, כשל צבאות אחרים בעולם.

הסעיף השני התייחס לגיוס החובה. הוא קבע כי בשעת חירום (ובודאי שהשעה היא שעת חירום) יונהג גיוס חובה. למי שגדל במדינת ישראל נראה גיוס החובה כמובן מאליו, אבל עד למתן הפקודה הגיוס היה תנדבותי. אף שיצאו צווי גיוס, לא היתה דרך לכפות אותם ולהעניש את מי שלא התגייס. יתרה מכך, כל עוד הייתה הארץ נתונה תחת השלטון הבריטי, אסר החוק על התארגנות של כוח מזוין, ולכן גיוס לכוח המגן העברי היה מנוגד לחוק. מעתה, קבעה הפקודה, הצבא יוכל לגייס את כל מי שימצא לנכון. חובת הגיוס לא חלה רק על אנשים: מעתה ואילך יכול היה הצבא לגייס גם ציוד פרטי כמו כלי תחבורה.

הסעיף השלישי מתייחס לשבועה שצריכים להישבע המשרתים בצה"ל. כאן לא היה חידוש גדול – היה זה נוסח השבועה של ההגנה, בשינויים קלים. עם זאת, היה חשוב לבן-גוריון ליצור נוסח שבועה אחיד. בנושא זה התגלעה בעיה הקשורה באנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), שהתנדבו למלחמה והתכוונו בסופה לחזור לארצם. חלקם טענו כי יקשה עליהם להתקבל חזרה במדינות מוצאם לאחר שנשבעו "לשמור אמונים למדינת ישראל", ובן-גוריון, שהבין את מצוקתם, ביקש להכין שבועה נפרדת בעבורם.

טקס ההשבעה התקיים כחודש לאחר מתן הפקודה, ב-27 ביוני. בן-גוריון קרא אליו את כל המפקדים הבכירים בצה"ל והשביע אותם אמונים. הוא הקריא את נוסח השבועה, שלישו קרא בשמות המפקדים, וכל אחד בתורו אמר, "אני נשבע". בבוקר שלמחרת השביעו המפקדים את חייליהם בגזרות השונות, במרכז – דוד ופולה בן-גוריון (ארכיון צה"ל ומעהב"ט). מפקדי צה"ל מיד לאחר ההשבעה. וכך תוך יומיים כל הצבא נשבע אמונים.

הסעיף הרביעי, ויש האומרים החשוב ביותר, התייחס לאיסור לקיים כוח צבאי אחר זולת צה"ל. סעיף זה פנה בעיקר לארגוני המחתרת ודרש מהם להתפרק מנשקם. חיילי הלח"י התגייסו ברובם לצבא עוד קודם לכן. עם האצ"ל התקיים משא ומתן על הדרך שבה ישולבו אנשיו בצבא. בן-גוריון עיכב את פרסום הפקודה ביומיים כדי לאפשר לדיונים להבשיל, ואכן במקביל לפרסום הפקודה נחתם ההסכם.

ההסכם החתום והסעיף בפקודה לא מנעו את מצב הביש שנוצר כעבור שלושה שבועות: הספינה 'אלטלנה', שעליה נשק ועולים שהאצ"ל גייס בטרם ניתנה הפקודה להקמת צה"ל, הגיעה לחופי הארץ. בן-גוריון סירב להידבר עם אנשיה, שביקשו להעביר חלק מהתחמושת לכוחות האצ"ל שפעלו בירושלים וטרם פורקו מנשקם. בצהרי היום נתן בן-גוריון את הפקודה לירות על האונייה, והיא טבעה מול חופי תל-אביב.

"נגד אויב חיצוני אפשר לעמוד רק בכוח צבא אחיד, המציית לממשלה אחת ולפיקוד עליון אחד." דוד בן-גוריון, בישיבת מועצת המדינה הזמנית, 23.6.1948

הידעת?

הפקודה להקמת צה"ל ניתנה בניגוד לחוק. היא ניתנה על ידי הרשות המבצעת, למרות שהייתה חייבת לעבור תהליך חקיקה של הרשות המחוקקת. רק בדיעבד אישררה מועצת המדינה הזמנית (הרשות המחוקקת בטרם נוסדה הכנסת) את הפקודה.

שאלה לדיון:

כיום הדעות בישראל חלוקות בשאלה האם צה"ל צריך להיות צבא העם או צבא מקצועי. האם גיוס החובה ראוי בעיניכם להיות בסיס קבוע של צה"ל, או שניתן לשנות את הסעיף? מדוע?