עצמותיה של חנה סנש בארץ

השבוע לפני 68 שנה נשמעה בנמל חיפה צפירה מחרישת אוזניים. אוניות הנמל פינו דרך לאוניית חיל הים, שהתקרבה באיטיות לרציף המרכזי, שם חיכו שישה חיילים במדי שרד. מהאונייה הורד ארון קבורה עטוף בדגל ישראל, ויריית תותח הרעידה את המפרץ. שיירה בת עשרות מכוניות יצאה לדרכה, באחד ממסעות הקבורה הגדולים שידעה ישראל עד אז. המסע הסתיים בחלקת הצנחנים בהר הרצל. מעטים הם הגיבורים הישראלים שזכו למעמד דומה לזה שזכתה לו חנה סנש. מדוע דווקא עולה בת 23 ,שלא הצליחה להיטמע בחברה, הפכה לגיבורה כה גדולה של החברה הישראלית?

אנה סנש נולדה בבודפשט למשפחה יהודית הונגרית, בת למשורר בלה סנש. ערב מלחמת העולם השנייה היא עלתה ארצה לבדה. היא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל, שאותו ניהלה חנה מייזל, המורה האגדית ששלושים שנים קודם לכן הכשירה לעבודת האדמה גיבורת תרבות אחרת – רחל המשוררת.
אנה, שהפכה בארץ לחנה, כתבה ביומנה שמעתה תכתוב בו רק בעברית. אבל בימים קשים של עבודה במכבסה או ברפת עברה להונגרית: "לפעמים אני מרגישה כאילו שגיתי במעשיי. אילו הייתי יושבת לכתוב ברגעים כאלה היו האותיות בוודאי נשטפות ונמחות על ידי הדמעות. אבל לרוב ברגעים כאלה אני לא כותבת אלא מכבסת, ומטאטאה".

ב-1941 היא סיימה את לימודיה בנהלל והצטרפה לקיבוץ שדות ים, שהיה מורכב ברובו מבני הארץ, וגם שם הרגישה לא שייכת. באותה עת החלו להגיע שמועות על המתרחש באירופה. ב-1943 כתבה חנה ביומנה: "קם בי רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, לעזור בארגון עליית הנוער ולהביא גם את אמא".

ב-1944 הרעיון אכן התממש, כשחנה, ואיתה עוד 37 יהודים מארץ ישראל, התארגנו לצניחה באירופה כקצינים בצבא הבריטי. מטרתם הרשמית הייתה לעזור לאוכלוסייה המקומית במאבקם בנאצים. 26 מהם צנחו בפועל באירופה. חנה צנחה על גבול הונגריה והצטרפה לקבוצת פרטיזנים מקומית, ואולם זמן קצר לאחר שעברה את הגבול נתפסה ועמדה למשפט בבודפשט, עיר הולדתה. היא הורשעה בריגול ובבגידה במולדת (שכן הייתה במקור אזרחית הונגרית) והוצאה להורג בנובמבר אותה שנה.

כמעט בן לילה הפכו צנחני הישוב למיתוס של גבורה ישראלית. משימתם הייתה חסרת סיכוי, אבל דווקא משום כך נתפסה ככזו שהשיבה מעט מהכבוד היהודי. מתוכם דרך כוכבה של חנה סנש, שסיפורה ושיריה שנמצאו לאחר מותה נישאו בכל פה ודמותה זכתה למעמד מיוחד. הסברים שונים נתנו למעמדה זה בהיסטוריה הציונית. אולי היו אלה השירים שכתבה ("הליכה לקיסריה", "אשרי הגפרור") והפכו לנכסי צאן ברזל. אולי העובדה שבניגוד לצנחנים אחרים עמדה למשפט בעיר מולדתה, ונשאה נאום אמיץ בטרם הוקרא גזר דינה. בוודאי תרמה לכך העובדה שקיבוצה הקים לזכרה מפעל הנצחה ושאמה, שאכן עלתה לארץ לאחר המלחמה, לקחה חלק פעיל בו. כחלק ממפעל ההנצחה גם הוחלט בשנת 1950 להעלות את עצמותיה לארץ.

על משימת שליחותם של צנחני הישוב היו מי ששאלו "האם זה היה כדאי?". האם היה כדאי להצניח צנחנים באירופה, בידיעה ברורה שמשימתם חסרת סיכוי? נכון, ההיסטוריה היהודית מלאה מקרים של כישלונות צורבים בקרב שהפכו לניצחון מוסרי על דפי ההיסטוריה, אבל האם היה נכון לשלוח צעירים למשימה כזו, משימה שתכליתה העיקרית היא "שלוש שורות בספרי ההיסטוריה"?

"לא יתכן לתאר את דמותו של "השומר" ואת דמותה של "ההגנה" ללא הבחורות. לא יתכן שוויון אמיתי, שוויון זכויות, ללא שוויון חובות." – בן-גוריון, 'דבר', 4.3.1958

הידעת?

בסדרת טלוויזיה שנעשתה על משפט קסטנר (1994) נטען שסנש הסגירה את חבריה בחקירתה. הדבר עורר מהומה, ומשפחת סנש פנתה לבית המשפט בדרישה למחוק את הדברים. היוצר טען שהחירות האמנותית מעניקה לו רשות לטעון דברים גם אם לא קרו מעולם. השופטים אפשרו את הקרנת הסדרה. השופט חשין, בדעת מיעוט, חשב שיש לתקן את המחזה ולמחוק את האשמת השווא.

שאלה לדיון

מה דעתכם, האם היה צריך לשלוח את הצנחנים לאירופה מתוך ידיעה ששליחותם היא בעיקר סמל עבור דפי ההיסטוריה?