קונגרס ציוני

המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית, שציריו נבחרים על-ידי חברי ההסתדרות הציונית, מבני 18 ומעלה, ורוכשים את השקל הציוני. הזכות להיבחר כציר לקונגרס ניתנת רק לבעל זכות בחירה, שמלאו לו 21 שנה.

מתפקידי הקונגרס – קבלת דו"חות הנהלת ההסתדרות הציונית ומוסדות התנועה: דיון והחלטות על ההצעות השונות המובאות לפני הקונגרס, קביעת המדיניות הכספית; בחירת מוסדות וכיו"ב. עד כינון מדינת ישראל נתכנסו הקונגרסים בערים שונות באירופה. משנת 1951 ואילך – בירושלים. תחילה היה הקונגרס מתכנס אחת לשנה, אחר-כך אחת לשנתיים, ובאחרונה אחת לשלוש שנים.

קונגרס 1

הקונגרס העולמי הציוני הראשון נתכנס בעיר באזל שבשוויץ (31-29 באוגוסט 1897) וציין את המפנה שבמעבר מחיבת ציון לתנועה ציונית ומדינית. בקונגרס זה, שהרצל קבע את תוכנו כ"אספה הלאומית היהודית", נתקבלה התכנית הציונית הראשונה (תכנית הרצל), נבחר ועד פועל גדול בן 15 חבר, ועד פועל מצומצם בן 5 חברים. ביומנו כתב אז הרצל: "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים".

קונגרס 2

נתכנס בבאזל (28- 31 באוגוסט 1898) ודן בעיקר בהחדרת הרעיון הציוני בקהילות היהודים בגולה ובהקמת "אוצר התישבות היהודים", המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית העולמית.

קונגרס 3

נתכנס בבאזל (15-18- באוגוסט 1899) ודן בין היתר בפירוש ל"תכנית באזל".

קונגרס 4

נתכנס בלונדון (16-13 באוגוסט 1900) עמד בסימן הגירושים ההמוניים של יהודי רומניה ודן בבעיית מצוקתם של הפועלים בארץ-ישראל, חוסר העבודה שם ועזיבת הארץ. צ.ה. שפירא העלה בו את ההצעה לייסד "קרן קיימת לישראל".

קונגרס 5

נתכנס בבאזל (30-26 בדצמבר 1901) והחליט על הקמת הקרן הקיימת לישראל. בקונגרס הופיעה לראשונה "הפראקציה הדמוקראטית" בהנהגת מוצקין, בובר ווייצמן.

קונגרס 6

נתכנס בבאזל (28-23 באוגוסט 1903) והיה מן הנסערים ביותר. בימים ההם נתפרסמה "תכנית אוגנדה" על-ידי בריטניה, והרצל נאחז בתכנית כב"מקלט לילה לעת צרה". 295 מצירי הקונגרס חייבו את הצעת בריטניה. 178 צירים דחוה בתוקף. הקונגרס החליט לשגר לאוגנדה משלחת חקירה. במושב הסיום קרא הרצל ברגש: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!" (תהילים קל"ז).

קונגרס 7

נתכנס בבאזל (27 ביולי – 2 באוגוסט 1905) קונגרס ראשון לאחר מותו של הרצל. לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית נבחר דויד וולפסון. הוחלט כי "תכנית באזל" שרירה וקיימת ואין לעסוק בשום פעולת התיישבות מחוץ לתחומי ארץ-ישראל. חברי התנועה הטריטוריאליסטית, אשר חייבו את תכנית אוגנדה, עזבו את ההסתדרות הציונית וייסדו איגוד משלהם.

קונגרס 8

נתכנס בהאג שבהולנד (14 – 21 באוגוסט 1907 ) ובו תבע ד"ר ח. ויצמן שילוב הציונות המדינית עם המעשה הציוני ההתישבותי בארץ-ישראל. הועלתה לדיון גם בעיית הפועל העברי בארץ-ישראל. הוחלט על הקמת "המשרד הארצ-ישראלי" ביפו בראשות ד"ר ארתור רופין, שחלקו רב בהנחת היסודות להתישבות העובדת.

קונגרס 9

נתכנס בהמבורג שבגרמניה (30-26 בדצמבר 1909) ובו השתתפו לראשונה נציגי מפלגות הפועלים בארץ-ישראל.

קונגרס 10

נתכנס בבאזל (15-9 באוגוסט 1911) ודן בעבודה המעשית בארץ-ישראל, בבעיה הערבית ובצורך להסביר את דבר הציונות בקרב הערבים.

קונגרס 11

נתכנס בווינה (9-2 בספטמבר 1913) ודן בבעיות ההתיישבות העובדת בארץ-ישראל. וייצמן ואוסישקין העלו הצעה לאוניברסיטה עברית בירושלים.

קונגרס 12

נתכנס בקרלסבד, צ'כוסלובקיה (1-14 בספטמבר 1921) קונגרס ראשון לאחר מלחמת-העולם, הצהרת בלפור, כיבוש ארץ-ישראל על-ידי הבריטים וסילוק התורכים, הפרעות ביהודים במזרח אירופה ועוד. הדיון נתרכז בהקמת מפעלים בעלי ערך לאומי והרחבת ההתישבות בארץ-ישראל. אושרה ההחלטה על הקמת קרן היסוד, כהחלטת הוועידה הציונית בלונדון, ביולי 1920. הקונגרס אישר גם את רכישת אדמות עמק יזרעאל וההיאחזות בהן.

קונגרס 13

נתכנס בקרלסבד (18-6 באוגוסט 1923). ד"ר וייצמן העלה בו הצעה להרחיב את "הסוכנות היהודית", אך זו נדחתה מחשש לטשטוש האופי הדמוקראטי-העממי של התנועה הציונית על-ידי צירוף נדבנים ואילי-הון. בקונגרס זה הוחלט על פתיחת האוניברסיטה בירושלים.

קונגרס 14

נתכנס בווינה (18- 31 באוגוסט 1925). עמד בסימן העליה הרביעית והתנהל בו ויכוח על יזמה פרטית והתישבות לאומית עובדת. הוחלט לבטל את השקלים המיוחדים של המפלגות ולאשר את "השקל המאוחד".

קונגרס 15

נתכנס בבאזל (30 באוגוסט – 11 בספטמבר 1927) ועמד בצל הקודר של משבר העליה הרביעית וחוסר העבודה הקשה ששרר בארץ-ישראל.

קונגרס 16

נתכנס בציריך שבשוויץ (29 ביולי – 10 באוגוסט 1929), ועמד בסימן העליה החמישית ושיפור המצב הכלכלי בארץ-ישראל. במעמד חגיגי נתקיים, בתום ישיבות הקונגרס, כנס ראשון של "הסוכנות היהודית המורחבת".

קונגרס 17

נתכנס בבאזל (30 ביוני – 15 ביולי 1931), לאחר הזעזוע בעולם היהודי ובתנועה הציונית בעקבות מהומות-הדמים בארץ-ישראל באב תרפ"ט; וכן בעקבות ועדת החקירה ו"הספר הלבן" של פאספילד. הקונגרס התנגד לניסוח "המטרה הסופית" של הציונות, כפי שהוגש על-ידי הציונים הרביזיוניטים בראשות זאב ז'בוטינסקי. אלה קרעו אז את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו באורח הפגנתי את הקונגרס. במקום ד"ר וייצמן, שהתפטר במחאה נגד ממשלת בריטניה על גזרות העליה והמדיניות האנטי-ציונית, נבחר כנשיא ההסתדרות העולמית, נחום סוקולוב.

קונגרס 18

נתכנס בפראג (21 באוגוסט – 4 בספטמבר 1933) ועמד בצל המאיים של עליית היטלר לשלטון בגרמניה ורדיפות היהודים.

קונגרס 19

נתכנס בלוצרן שבשוייץ (20 באוגוסט – 4 בספטמבר 1935) ועמד בצל רדיפות יהודי גרמניה. ד"ר וייצמן נבחר שוב לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

קונגרס 20

נתכנס בציריך (16-3 באוגוסט 1937), ודן בהצעת הוועדה המלכותית הבריטית ("ועדת פיל") בדבר חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ.

קונגרס 21

נתכנס בז'נבה שבשווייץ (25-16 באוגוסט 1939) ודן במאבק נגד "הספר הלבן". כעבור מספר ימים פרצה מלחמת-העולם השניה והשואה פקדה את יהדות אירופה.

קונגרס 22

נתכנס בבאזל (24-9 בדצמבר 1946), ונדונו בו ענייני העליה הבלתי ליגאלית, והמאבק המדיני והצבאי בשלטון הבריטי. הקונגרס החליט על הקמת מדינה יהודית ודחה את תכנית מוריסון-גריידי, על חלוקת ארץ-ישראל לשלושה חלקים – יהודי, ערבי ובריטי, שיהיו נתונים לממשל בריטי עליון. אישר מחדש את "תכנית בילטמור". ד"ר חיים וייצמן התפטר מהנשיאות והקואליציה הוקמה בלי "השומר הצעיר" ו"אחדות העבודה", שהתנגדו ל"תכנית בילטמור".

קונגרס 23

נתכנס לראשונה בירושלים (30-14 באוגוסט 1951), לאחר כינון מדינת ישראל. דן במעמדה של ההסתדרות הציונית העולמית ועל היחסים ההדדיים בינה ובין מדינת ישראל, על חובת עליית יהודים ועוד. מאחר ש"תכנית באזל" כבר לא תאמה למצב החדש, נתקבלה "תכנית ירושלים" שסעיפה הראשי היה: ביצור מדינת ישראל, קיבוץ גלויות העם בארץ-ישראל והבטחת אחדותו של עם ישראל.

קונגרס 24

נתכנס בירושלים (24 באפריל – 7 במאי 1956) ועמד בצל החרדה והדאגה לבטחון מדינת ישראל בעקבות ההכנות הצבאיות של מדינות ערב נגד ישראל וזרימת נשק רב אליהן ממדינות הגוש הקומוניסטי. הקונגרס החליט על ריכוז המגביות ב"קרן היסוד" – המגבית היהודית המאוחדת.

קונגרס 25

נתכנס בירושלים (27 בדצמבר 1960 – 11 בינואר 1961 ) ודן בסכנות הטמיעה וקליטה, תרבות וחינוך עברי בגולה וביחסים בין ממשלת ישראל וההסתדרות הציונית העולמית.

קונגרס 26

נתכנס בירושלים (30 בדצמבר 1964 – 11 בינואר 1965) ודן בסכנות הטמיעה בתפוצות ובצורך להגביר את התודעה היהודית והציונית ואת הפעולה להפצת הלשון והתרבות העברית.

קונגרס 27

נתכנס בירושלים המאוחדת (19-9 ביוני 1968). אישר ניסוח מחודש של "תכנית ירושלים", שנתקבלה בקונגרס ה-23 והדגיש חשיבות שיתוף-הפעולה בין המדינה ובין התנועה.

קונגרס 28

נתכנס בירושלים (28-18 בינואר 1972) ודן בבעיות העם היהודי והתנועה הציונית במדינת ישראל ובעיות החברה, עלייה וקליטה, חינוך ותרבות בגולה ועוד.

קונגרס 29

נתכנס בירושלים (28-20 בפברואר 1978) ודן במשמעותה של הציונות בימינו ובבעיות החינוך היהודי בגולה. לראשונה נדונו גם בעיות הפעולה הציונית בישראל.

אספה לאומית יהודית

כבר בראשית פעולתו הגה הרצל את הרעיון של כינוס קונגרס ציוני, בו ביקש ליצור לעם ישראל מוסד של אספה לאומית יהודית לפי דוגמת הפרלמנטים. עד קום המדינה התקיימו הקונגרסים בבאזל, לונדון, המבורג, וינה, קרלסבד, ציריך, לוצרן, ג'נבה.

בתקופת השלטון התורכי בארץ-ישראל היה ברור, שתורכיה לא תתיר לכנס בארץ-ישראל כינוס יהודי-ציוני. בימי המנדט הבריטי, לא היתה אפשרות לכנס קונגרס ציוני בארץ-ישראל. הבריטים לא היו מתירים לכנס את הקונגרס מחשש מחאות מצד הערבים והתנגשויות עמם. גם מבחינה יהודית-ציונית לא יכול היה הקונגרס בארץ-ישראל להיות חופשי בפעולותיו ובהחלטותיו. רק עם קום מדינת ישראל יכול היה הקונגרס לעבור לבירת מולדתו ההיסטורית של העם – לירושלים.

כל קונגרס היה אספקלריה נאמנה וביטוי מרוכז לפרק בתולדותיה של יהדות זמננו. על במתו ובדיוני ועדותיו השונות הועלו עיקרי בעיותיה, נסקרו חשובי מאורעות שעברו עליה והותוו תכניות, אשר שינו את מסלוליה לעתיד. שבעים השנים האחרונות, שבהן פעלו הקונגרסים, היו המטולטלות וזריזות הקצב ביותר בחיי עמנו בזמן החדש, ולפיכך אפשר לציין קונגרסים רבים כתחנות חשובות.
הקונגרסים הציוניים מצאו הד חזק בציבור ובעיתונות היהודית והלא יהודית.

צירי הקונגרס

הקונגרס הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית. לפי החוקה של ההסתדרות הציונית, מספר צירי הקונגרס הוא 500, ואלה נבחרים כדלהלן: 38% – בישראל; 29% – בארצות-הברית; ו-33% ביתר ארצות התפוצה היהודית.

הצירים לקונגרס נבחרים על-ידי יהודים, בני שמונה-עשרה שנה ומעלה, שהביעו את הזדהותם עם התכנית הציונית ומטרותיה על-ידי רכישת השקל הציוני. כל מי שניתנה לו הזכות לבחור לקונגרס הציוני, הוא גם בעל זכות להיבחר כציר לקונגרס, בתנאי שמלאו לו עשרים ואחת שנה לפחות. בחירת הצירים לקונגרס הציוני טעונה אישור בית-דין הקונגרס, הבודק את אופן ניהול הבחירות בכל אזור.

תפקידי הקונגרס

תפקידי הקונגרס הם: קבלת הדין-וחשבון של ההנהלה ומוסדות ההסתדרות הציונית העולמית, והדיון בו: דיון והחלטה על ההצעות המובאות לפניו; התוויית המדיניות הכספית והתקציבית וקביעת התקציב לשנה שלאחר שנת הקונגרס; קבלת הדין-וחשבון של המבקר והחלטה בו; בחירת הנשיא של ההסתדרות הציונית העולמית, יושב-ראש ההנהלה, חברי ההנהלה, מבקר הסוכנות היהודית, אב-בית-דין הקונגרס, שופטי בית-הדין הקונגרס, פרקליטי ההסתדרות הציונית העולמית.

מהלך הקונגרס

לאחר סיום התהליכים הקודמים לקונגרס: בחירת הצירים ברחבי העולם ואישורם הסופי על-ידי בית-דין הקונגרס, קובעת ההנהלה הציונית את סדר יומו ומודיעה עליו לכל סניפי התנועה לא יאוחר משלושה שבועות לפני פתיחתו. הקונגרס עצמו רשאי לשנות סדר יום זה.

ניהול הקונגרס הוא בידי נשיאות הקונגרס. הקונגרס נפתח, על-פי הנוהג, על-ידי נשיא ההסתדרות הציונית, המכהן כנשיא-הקונגרס עד לכינונה המלא של הנשיאות, שנבחרת בהתאם ליחסי-הכוחות של הסיעות השונות בקונגרס.

שנים-עשר צירים לפחות יכולים להוות סיעה מוכרת בקונגרס.

בישיבה השניה מגיש בית הקונגרס דין-וחשבון על הבחירות לקונגרס ועל הרכבו. מרגע זה רשאים להשתתף ולהצביע בקונגרס רק הצירים, אשר בחירתם אושרה על-ידי בית-דין הקונגרס. ישיבות מליאת הקונגרס פתוחות לקהל, אלא-אם-כן מחליטה הנשיאות אחרת.

נשיאות הקונגרס קובעת את הזמנים לישיבות המליאה ולפעילות הוועדות. בדרך כלל מתחילות הוועדות בפעולתן עם סיום הוויכוחים על הרצאות ההנהלה והן פועלות במשך שניים-שלושה ימים, שבהם אין מתקיימות ישיבות המליאה. ראשי המחלקות מוסרים בוועדות המתאימות דינים-וחשבונות על פעולות מחלקותיהם ומציעים תכניות לעתיד. בסיום עבודת הוועדות מתחדשים דיוני המליאה בשמיעת דינים-וחשבונות מטעם הוועדות, קבלת החלטות ובחירת מוסדות ההסתדרות הציונית העולמית.

הוועדות השונות, שהקונגרס נוהג להקים, הן:
הוועדה המתמדת, שתפקידה להכין בחירת מוסדות התנועה; הוועדה לארגון; הוועדה המדינית; הוועדה להתישבות; הוועדה לכספים ולתקציב; הוועדה לעליה ולקליטה; הוועדה להסברה; הוועדה לחינוך ולתרבות בגולה.
הקונגרס רשאי למנות גם ועדות אחרות, לפי הצורך.
בדרך כלל ישיבות הוועדות הן סגורות.

כל ועדה רשאית להזמין מומחים לנושאים הנדונים בה. היא בוחרת ביו"ר ולפעמים בסגן יו"ר ומדווח. המדווחים מביאים לפני מליאת הקונגרס הצעת מיעוט ("ווטום-ספאראטום") בתנאי שהודעה על כך נמסרה בוועדה.

שלבים בתולדות הקונגרסים

תקופת הרצל

בימי ד"ר הרצל היה הקונגרס במה פרלמנטרית, בה דנו בבעיות יסודיות של יצירת הארגון הלאומי והקמת המוסדות הראשונים.

הקונגרסים עסקו בדיונים אידיאולוגיים ובבירורים על הארגון ומסגרתו, בתקנון, בקביעת ההנהלה ובעיצוב דמותה של ההסתדרות הציונית. סביב בעיות אלה נדונו גם שאלות הקשורות בארץ-ישראל, בענייני תרבות ועבודת הווה בגולה. בתקופה ההיא, שמו לב במיוחד לצורה החיצונית ולהכרזות הפוליטיות.
עם שלב זה נמנים חמשת הקונגרסים הראשונים.

הציונות המעשית

אחרי מותו של הרצל הדגישה התנועה הציונית את הפעולה המעשית בארץ-ישראל ובתחום התרבות היהודית בארצות הגולה. לפיכך שינה גם הקונגרס את אופיו. דיוניו והכרעותיו היו פונים יותר כלפי פנים ונושאיו שיקפו יותר ענייני מעשה ומציאות. בקונגרסים התנהלו הוויכוחים בין הציונים המדיניים והמעשיים, ויכוחים שהביאו לציונות "סינתטית", הממזגת את הציונות המדינית והציונות המעשית.
עם שלב זה נמנים הקונגרסים מה-6 עד ל- 11.

מהצהרת בלפור עד להקמת המדינה

השלב השלישי נפתח עם הצהרת בלפור בשנת 1917, שהפכה את התנועה הציונית לגורם פוליטי בין לאומי. בהתאם לכך השתנה המבנה הארגוני של ההסתדרות הציונית. הקונגרס היה עתה לבמה פרלמנטרית במלוא מובן המלה.
לקונגרס הציוני הועברה הסמכות להחליט ולאשר את התקציב הציוני, שהתחיל, בשנת 1921 בסכום של 250,000 לא"י (לירות ארצישראליות).

מן הקונגרס ה-12 ואילך פעלו המפלגות הציוניות באופן בולט בקונגרסים.
עם שלב זה נימנים הקונגרסים מן ה-12 עד ל-22.

למן קום המדינה

השלב הרביעי נפתח למן תקומת מדינת ישראל העצמאית, כאשר התנועה הציונית החלה לפעול בתנאים חדשים. מעתה נערכו הקונגרסים בירושלים. בקונגרס ה-23, הראשון לאחר קום המדינה, ניתן ביטוי לתמורות בניסוח החדש של התכנית הציונית. במקומה של "תכנית באזל" באה "תכנית ירושלים".

בקונגרס זה הוחלט לתבוע, שמדינת ישראל תעניק מעמד רשמי להסתדרות הציונית בפעולותיה במדינת ישראל. תביעה זו נתקבלה על-ידי ממשלת ישראל והכנסת ובשנת 1962 אישרה הכנסת את "חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית".

בקונגרס ה-27 שנתקיים בירושלים ב-1968 נתקבלה "תכנית ירושלים" החדשה.
בתקופה זו נערכו חמישה קונגרסים, מן ה-23 עד ה-28 (הקונגרס הכ"ח, ינואר 1972).