שריפה במגדל שלום

לפני 47 שנה פרצה שריפה בגורד השחקים הראשון בישראל. השריפה החלה במחסן הבגדים של חנות הכל-בו הגדולה בישראל, וטיפסה לכיוון הדרגנוע הראשון במדינה. הציבור עקב בדאגה אחר האש שטיפסה על הבניין הגבוה במזרח התיכון, ואחד הגבוהים בעולם מחוץ ליבשת אמריקה. עבור רבים חנות הכל-בו הגדולה, הדרגנוע, המעליות המהירות והמיזוג המרכזי, היו ההוכחה שתל-אביב היא היא "ניו-יורק של המזרח התיכון".

מגדל שלום קם במקומה של 'הגימנסיה העברית הרצליה', שהייתה בניין מפואר שנבנה ב-1909 והיה למרכז תל-אביב הקטנה. ההשקעה הגדולה בבניין הגימנסיה העברית הראשונה בארץ ישראל סימלה את החשיבות שייחסה התנועה הציונית להשכלה ולחינוך. אבל בשנות הארבעים נדחק סמל החינוך הציוני מפני סמלי צרכנות ומודרנה: כיוון שהגימנסיה עצרה את התנועה ברחוב הרצל, הוחלט במועצת העיר שיש להרוס את הבניין ולהקים במקומו בניין רב קומות.

בשנת 1959 ניתן האות לדחפורים להתחיל במלאכת ההריסה. היזמים האמונים על הפרויקט השאפתני היו האחים מאיר: שני בעלי הון שתכננו להקים במקום את גורד השחקים הראשון בישראל. בשל היותם בוגרי בית הספר, התבדחו שהאחים מאיר הגשימו את חלומו של כל תלמיד – להרוס את בית הספר. ותיקי תל-אביב התנגדו: הם ראו בהרס הגימנסיה את הרס כל מה שהייתה תל-אביב עד אז.

'מגדל שלום מאיר' נחנך בשנת 1965 ,ברוב פאר והדר. האחים קראו לו על שם אביהם המנוח. מכל קצוות הארץ באו ישראלים לראות את חנות הכל-בו הגדולה בישראל, וגם את הדרגנוע. בחניון התת-קרקעי אפילו נבנתה הכנה לתחנת רכבת תחתית, שתגיע, כך האמינו המתכננים, בקרוב מאוד. אבל הדבר המלהיב ביותר במגדל היה גובהו: גורד השחקים הראשון בישראל התנשא לגובה של 34 קומות, 123 מטרים מעל הרחוב, ובראשו נבנתה מרפסת תצפית עם טלסקופים אוכלי מטבעות, שביום טוב, כך התבדחו, אפשר לראות בהם את ניו-יורק. כשש שנים לאחר הקמת המגדל פרצה השריפה. כוח כיבוי גדול שהגיע למקום נאבק שלוש שעות באש. לרווחת כולם הנזק שנגרם לא היה כבד, וכבר באותו השבוע נפתח הבניין מחדש לקהל הרחב.

המגדל נשאר גורד השחקים היחיד בתל-אביב במשך שלושים שנה, ורק בסוף שנות התשעים נבנו בה מגדלים נוספים. במהרה התמלא קו הרקיע של תל-אביב בגורדי שחקים גבוהים וחדשניים ממנו. מגדל שלום כבר לא היה "גוליבר מזרח תיכוני", אלא מבנה מיושן, שנראה כמו קופסת גפרורים העומדת על צדה. חנות הכל-בו המפורסמת התרוקנה מקונים, שהעדיפו את הקניונים הממורקים, ומרפסת התצפית נסגרה בשל מיעוט מבקרים.

אבל חלק מסיפורו של מגדל שלום רלוונטי גם כיום: ההתנגדות להקמתו, והמאבק לשימור הגימנסיה הרצליה, הולידו את המועצה לשימור אתרים. המועצה שמה לה למטרה למנוע הישנות של מקרים שבהם מבנה בעל חשיבות היסטורית נהרס בלי מחשבה מספקת. איור של חזית בניין הגימנסיה הרצליה נקבע כסמלה של המועצה. "שימור מבנים ואתרים היסטוריים", נכתב באתר המועצה, "בא להבטיח את שרידי העבר המבטאים הישגים של תרבויות וטכנולוגיות קודמות. המבנים השמורים מצביעים על המשכיות מבנית ובין-דורית ועל יחס של כבוד לבונים".

ייתכן שלא ירחק היום שבו יזמים יבקשו להרוס את מגדל שלום ולבנות במקומו מגדל חדיש וגבוה ממנו. אולי אז תתגייס למענו המועצה לשימור אתרים, ואולי היא זו שתמנע את הריסתו של גורד השחקים הראשון בישראל.

"עיר זו – על רחובותיה, כבישיה, מוסדותיה ומפעליה, נבנתה ונבנית בעמלו וזיעתו של הפועל העברי. זוהי זכותה הגדולה של תל-אביב בתולדות הישוב והציונות." – בן גוריון, 'דבר', 1928

הידעת?

בשעת חנוכתו היה מגדל שלום הגבוה באסיה ואחד הגבוהים בעולם מחוץ ליבשת אמריקה. את התואר באסיה איבד כעבור שלוש שנים למגדל ביפן, וב-1979 איבד את תוארו המזרח-תיכוני למרכז הסחר העולמי בדובאי. בישראל המשיך להחזיק בתואר הבניין הגבוה ביותר למעלה משלושים שנה, עד שבשנת 1999 מגדלי עזריאלי לקחו ממנו את הבכורה.

שאלה לדיון

שימור מבנה היסטורי בא לרוב על חשבון ניצול שטחי נדל"ן יקרים, ומונע בנייה לגובה, שהכרחית לנוכח צפיפות האוכלוסייה הגוברת בישראל. ויכוחים רבים ניטשים בדבר האופן שבו יש לאזן בין צורכי פיתוח ושימור. מה צריכים להיות לדעתכם הקריטריונים שיש לקבוע לשימור מבנים היסטוריים? האם מגדל שלום יעמוד בקריטריונים הללו?