תורה
המידע בדף זה עוסק בתורה ובשימוש שלה במסורת ישראל
בתורה יש חמישה ספרים – חמישה חומשים. כל חומש נקרא על-פי מילה המופיעה בפסוק הראשון או באחד הפסוקים הראשונים של הספר.
וזה התוכן של כל חומש:
א. בראשית – הספר הראשון בתורה, המתאר אירועים מבריאת העולם ועד מותו של יוסף במצרים. בספר שלושה חלקים: בריאת העולם ותחילת ההיסטוריה האנושית, סיפורי אבות (אברהם, יצחק ויעקב), סיפורי יוסף.
ב. שמות – הספר השני, מתאר את קורות בני ישראל בתקופת השעבוד במצרים ובזמן הנדודים במדבר – לאחר יציאת מצרים, במעמד הר סיני ומתן תורה, בחטא העגל ובבניית המשכן.
ג. ויקרא – הספר השלישי, שנקרא בפי חז"ל "תורת כוהנים". בספר – דיני קורבנות ועבודת הכוהנים בבית המקדש, וכן דינים הקשורים למאכלות אסורים, לשבת ולמועדים, לקדושה וטומאה ועוד.
ד. במדבר – הספר הרביעי, שהוא המשכו של סיפור ספר שמות. הספר מתאר את נדודי בני ישראל במדבר עד הכניסה לארץ כנען. בספר גם חוקים ודינים הקשורים לקורבנות, לירושת בנות ועוד.
ה. דברים – האחרון בספרי התורה. בספר חוזר משה ומספר את קורות בני ישראל במדבר. והוא כולל חזרה על החוקים שמסר משה לעם מפי ה'. בסוף הספר מסופר על מות משה.
לוחות הברית
לוחות האבן שעליהם נחקקו עשרת הדיברות, כפי שמסופר בספר שמות פרק כד.
לוחות הברית ניתנו למשה על הר סיני – פעמיים: בפעם הראשונה ניתנו הלוחות במעמד הר סיני, כאשר בני ישראל קיבלו את התורה. אבל כאשר ירד משה מן ההר וראה את עגל הזהב שעשו בני ישראל, כעס כל-כך עד שניתץ את הלוחות. אחרי כן שוב עלה משה להר סיני כדי להביא משם את הלוחות השניים. לוחות אלו נשמרו בארון הברית (ספר דברים פרק י), שעמד תחילה באוהל המשכן, והועבר אחר-כך לבית המקדש (הראשון).
על-פי המסורת נשמרו בארון הברית גם שבריהם של הלוחות הראשונים.
עשרת הדיברות
עשרה דברים – עשר מצוות – שנאמרו בדיבור.
על-פי המסופר בספר שמות (פרקים יט-כ) התגלה ה' לעם ישראל בהר סיני בזמן נדודיהם במדבר לאחר יציאת מצרים. בהתגלות זו בהר סיני השמיע ה' את עשרת הדיברות, שנכתבו על שני לוחות אבן – לוחות העדות.
עשרת הדיברות מפורטים בתורה פעמיים: בפעם הראשונה בספר שמות (פרק כ פס' ב-יג), ובפעם השנייה – בהבדלים קלים – בספר דברים (פרק ה פס' ו-יח).
עשרת הדיברות מתחלקים למצוות ואיסורים הקשורים לאמונה בה' – ולאלה הקשורים ליחסים שבין אדם לחברו. החלוקה המקובלת של עשרת הדיברות מבוססת על הדיברות שבספר שמות:
1. "אנכי ה' אלהיך": האמונה באל אחד.
2. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה…": האיסור לעבוד אלוהים אחרים או לעשות אלילים.
3. "לא תשא את שם ה' אלהיך לשווא": האיסור להישבע בשמו של ה'.
4. "זכור את יום השבת לקדשו": שמירת השבת.
5. "כבד את אביך ואת אמך": כיבוד הורים.
6. "לא תרצח".
7. "לא תנאף": האיסור לנאוף.
8. "לא תגנב".
9. "לא תענה ברעך עד שקר": האיסור להעיד עדות שקר.
10. "לא תחמד": האיסור לחמוד משהו, לחשוק במשהו השייך לזולת.
פרשת השבוע
החלק מן התורה שקוראים בכל שבת בבוקר בבית הכנסת. חמשת ספרי התורה (=חמישה חומשי תורה) מחולקים ל- 54 פרשות, וקוראים אותן לפי הסדר מדי שבת לאורך השנה. כל שנה בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה (בספר דברים) ואת תחילת ספר בראשית. ובשבת שאחרי שמחת תורה מתחילים לקרוא את התורה מחדש בפרשה הראשונה (בספר בראשית).
מלבד הקריאה בשבת בבוקר, קוראים בבית הכנסת גם בשבת אחרי הצהריים ובימי שני וחמישי את תחילת פרשת השבוע הבאה.
נערים בני מצווה נוהגים לקרוא בבית הכנסת את פרשת השבוע או את ההפטרה הקשורה לפרשה.
טעמי המקרא
לטעמי המקרא – הנקראים בקיצור "טעמים" – יש שלושה תפקידים עיקריים:
1. הם מציינים איזו הברה יש להטעים, להדגיש, בתוך המילה.
2. הם מצביעים על מקום ההפסקה ברצף הקריאה וכן על מקומות שאין לעצור בין המילים. טעמי המקרא משמשים מעין סימני פיסוק, כפי שמשמשים הנקודה, הפסיק או המקף. הטעמים המפסיקים נקראים מלכים, והמחברים – משרתים.
3. יש להם משמעות מוסיקלית – ויש להם מנגינות שונות על-פי מנהגי העדות.
משערים כי רישום טעמי המקרא החל עם רישום הניקוד – במאה ה- 7 לספירה, אך ידוע שתקופה ארוכה לפני שהתחילו לרשום את טעמי המקרא כבר נהגו לקרוא את התורה בטעמים.
"ספר דקדוק הטעמים" של אהרן בן-אשר הוא אחד המקורות העתיקים והמוסמכים לנושא טעמי המקרא. הספר כתוב בחרוזים המסבירים את כללי הדקדוק של בעלי המסורה.
קטע מספר בראשית כ"ה 19-23. טעמי המקרא צבועים לשם הדגשה.© מטח / צילום: יורם וינברג
מסורת ניגון בקריאת התורה
כבר בתקופת המשנה נהוג היה לקרוא בתורה על-פי טעמי המקרא – בניגון: "הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל"ב עמ' א').
כיום קיימות ארבע מסורות קריאה עיקריות:
1. מסורת יהודי איטליה, שמקורה כנראה בניגון של ארץ ישראל.
2. מסורת ספרדית, שמקורה בניגון הבבלי – ואשר הושפעה מן הניגונים המזרחיים האסלאמיים.
3. מסורת תימנית, שגם מקורה בניגון הבבלי. המסורת התימנית, כמו הספרדית, כוללת סלסולים רבים. אבל בשונה מן המסורת הספרדית לא הושפעה המסורת התימנית מניגונים אסלאמיים.
4. המסורת האשכנזית היא המאוחרת ביותר, ונקבעה כנראה בהשפעת סולמות נגינה אירופיים בימי הביניים.
הפטרה
המילה הפטרה מקורה בלשון חז"ל, בתקופת המשנה והתלמוד, ופירושה: דברי סיום.
במושג הפטרה מתכוונים לקטע מספרי הנביאים שאותו קוראים בבית הכנסת בשבת (או בחג) אחרי פרשת השבוע. לכל פרשה בתורה נבחרה הפטרה – קטע מספרי נביאים הקשור על-פי רוב לתוכן הפרשה.
לדוגמה: בשבת שבה קוראים בתורה את פרשת נח מספר בראשית – קוראים בהפטרה חלק מפרק נד מספר ישעיהו, שבו נזכרים המבול והברית שכרת ה' עם העולם לאחר המבול: "כי מֵי נח זאת לי, אשר נשבעתי מֵעֲבֹר מֵי נח עוד על הארץ…" (ישעיהו נד 9).
לשבתות ולחגים במהלך השנה יש כ- 80 הפטרות, מהן 54 לפרשות השבוע, והיתר – הפטרות מיוחדות לחגים או לשבתות מיוחדות, לדוגמה – לשבת שאחרי תשעה באב, שבה קוראים את ההפטרה "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו פרק מ) או לשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבה קוראים את ההפטרה "שובה ישראל" (הושע פרק יד).
כל ההפטרות מבוססות על פרקים מספרי הנביאים, אך לא כל ספרי הנביאים מיוצגים בהפטרות בצורה שווה: ספרי מלכים וספר ישעיהו מובילים מבחינת מספר הפרקים מתוכם שנבחרו להפטרות. מבין ספרי תרי עשר, ארבעה נביאים – יואל, נחום, צפניה וחגי – לא נכללים בהפטרות בכלל, וספר חבקוק נכלל רק בהפטרות שקוראים בחוץ לארץ (בחג השני של שבועות). אחד מספרי תרי עשר, ספר עובדיה, כולל פרק אחד בלבד, המשמש כהפטרה לפרשת וישלח בספר בראשית (פגישת יעקב ועשיו). ואת ספר יונה – גם הוא מתרי עשר – קוראים כהפטרה מיוחדת ביום הכיפורים בתפילת מנחה (אחרי הצהריים).
בעוד שהקריאה בתורה (פרשת השבוע) שווה בכל העדות, הרי שבהפטרה יש הבדלים בין העדות – באורך הקטעים שנבחרו, בפסוקי ההתחלה או הסיום של פרק ההפטרה, ולפעמים גם בבחירת הפרקים להפטרה.* שלוש המסורות העיקריות בהפטרות הן של אשכנז, ספרד ותימן. אך יש עוד מסורות, ובהן מסורות ההפטרה של יהודי איטליה, בבל וטוניס. ובקרב יהודי יוון קיים גם "נוסח רומניא" (או רומניאה).**
* לפרשת שמות, הפרשה הראשונה בספר שמות, המספרת על בני ישראל במצרים, על השעבוד של בני ישראל, על הולדת משה ועל התגלות ה' למשה – יש שלוש הפטרות שונות:
לפי מנהג אשכנז קוראים הפטרה מספר ישעיהו (פרק כז), הקשורה לפסוק מן הפרשה המתאר את הריבוי של בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו" (שמות א 7).
לפי מנהג ספרד – קוראים את ההפטרה מתוך ספר ירמיהו (פרק א), שבה מתוארת ההתגלות של ה' לנביא ירמיהו. ועל-פי מנהג יהודי תימן (וחלק מקהילות ספרד) קוראים בהפטרה מספר יחזקאל (פרק טו), ובה תיאור השעבוד של בני ישראל במצרים.
** נוסח רומניא – הוא נוסח התפילה וההפטרה של היהודים הרומניוטים דוברי היוונית שחיו ביוון, באלבניה, בטורקיה ובבולגריה.
המילה רומניא (רומניאה) מתכוונת לחלק המזרחי של האימפריה הרומית. נוסח רומניא קיים גם בימינו בקרב יהודים יוצאי יוון.
תרגום התורה ליוונית
תרגום התורה ליוונית הוא תרגום קדום מאוד, שנעשה במצרים במאה ה- 3 לפני הספירה בהזמנת מלך מצרים – תלמי השני פילדלפוס.
זוהי מן היצירות הספרותיות היהודיות הראשונות שנעשו בהשפעת התרבות ההלניסטית.
התרגום נקרא "תרגום ה- 70", והשם הלטיני, 'סֶפְּטוּאַגִינְטָה', הוא השם המקובל בלועזית.
האגדה מספרת כי 70 איש עסקו בעבודת התרגום, ואף-על-פי שכל אחד מהם עבד לחוד – התרגומים שחיברו היו שווים זה לזה. מאוחר יותר תורגמו ליוונית, בזמנים שונים ובידי אנשים שונים – גם ספרים חיצוניים, ובשם "תרגום ה- 70" מתכוונים לתרגום הזה כולו.
תרגום אונקלוס
תרגום אונקלוס הוא אחד מן התרגומים של התורה לארמית. הוא הפך במרוצת הזמן לתרגום הארמי המקובל והמקודש המופיע ברוב החומשים לצד הטקסט של התורה. ראשית המפעל של תרגום התורה לארמית – בתקופת הבית השני, כאשר גולי בבל חזרו לארץ והביאו אתם את הארמית כשפת דיבור. באותם ימים הייתה העברית שפתם של חכמים בלבד, וכדי שגם בני העם יוכלו להבין את התורה היה צורך לתרגמה לארמית – לשפת הדיבור.
בשונה מתרגומים אחרים של התורה לארמית, תרגום אונקלוס הוא תרגום מילולי ופשוט המצטיין בנאמנותו לטקסט העברי – אין בו כמעט תוספות של מדרשים או דברי פרשנות מעבר לכתוב בתורה.
קטע מתרגום אונקלוס: עמוד מן התורה (מימין), וממולו – התרגום לארמית.© מטח / צילום: יורם וינברג
מסורת ניגון בקריאת התורה
כבר בתקופת המשנה נהוג היה לקרוא בתורה על-פי טעמי המקרא – בניגון: "הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ל"ב עמ' א').
כיום קיימות ארבע מסורות קריאה עיקריות:
1. מסורת יהודי איטליה, שמקורה כנראה בניגון של ארץ ישראל.
2. מסורת ספרדית, שמקורה בניגון הבבלי – ואשר הושפעה מן הניגונים המזרחיים האסלאמיים.
3. מסורת תימנית, שגם מקורה בניגון הבבלי. המסורת התימנית, כמו הספרדית, כוללת סלסולים רבים. אבל בשונה מן המסורת הספרדית לא הושפעה המסורת התימנית מניגונים אסלאמיים.
4. המסורת האשכנזית היא המאוחרת ביותר, ונקבעה כנראה בהשפעת סולמות נגינה אירופיים בימי הביניים.
הפטרה
המילה הפטרה מקורה בלשון חז"ל, בתקופת המשנה והתלמוד, ופירושה: דברי סיום.
במושג הפטרה מתכוונים לקטע מספרי הנביאים שאותו קוראים בבית הכנסת בשבת (או בחג) אחרי פרשת השבוע. לכל פרשה בתורה נבחרה הפטרה – קטע מספרי נביאים הקשור על-פי רוב לתוכן הפרשה.
לדוגמה: בשבת שבה קוראים בתורה את פרשת נח מספר בראשית – קוראים בהפטרה חלק מפרק נד מספר ישעיהו, שבו נזכרים המבול והברית שכרת ה' עם העולם לאחר המבול: "כי מֵי נח זאת לי, אשר נשבעתי מֵעֲבֹר מֵי נח עוד על הארץ…" (ישעיהו נד 9).
לשבתות ולחגים במהלך השנה יש כ- 80 הפטרות, מהן 54 לפרשות השבוע, והיתר – הפטרות מיוחדות לחגים או לשבתות מיוחדות, לדוגמה – לשבת שאחרי תשעה באב, שבה קוראים את ההפטרה "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו פרק מ) או לשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבה קוראים את ההפטרה "שובה ישראל" (הושע פרק יד).
כל ההפטרות מבוססות על פרקים מספרי הנביאים, אך לא כל ספרי הנביאים מיוצגים בהפטרות בצורה שווה: ספרי מלכים וספר ישעיהו מובילים מבחינת מספר הפרקים מתוכם שנבחרו להפטרות. מבין ספרי תרי עשר, ארבעה נביאים – יואל, נחום, צפניה וחגי – לא נכללים בהפטרות בכלל, וספר חבקוק נכלל רק בהפטרות שקוראים בחוץ לארץ (בחג השני של שבועות). אחד מספרי תרי עשר, ספר עובדיה, כולל פרק אחד בלבד, המשמש כהפטרה לפרשת וישלח בספר בראשית (פגישת יעקב ועשיו). ואת ספר יונה – גם הוא מתרי עשר – קוראים כהפטרה מיוחדת ביום הכיפורים בתפילת מנחה (אחרי הצהריים).
בעוד שהקריאה בתורה (פרשת השבוע) שווה בכל העדות, הרי שבהפטרה יש הבדלים בין העדות – באורך הקטעים שנבחרו, בפסוקי ההתחלה או הסיום של פרק ההפטרה, ולפעמים גם בבחירת הפרקים להפטרה.* שלוש המסורות העיקריות בהפטרות הן של אשכנז, ספרד ותימן. אך יש עוד מסורות, ובהן מסורות ההפטרה של יהודי איטליה, בבל וטוניס. ובקרב יהודי יוון קיים גם "נוסח רומניא" (או רומניאה).**
* לפרשת שמות, הפרשה הראשונה בספר שמות, המספרת על בני ישראל במצרים, על השעבוד של בני ישראל, על הולדת משה ועל התגלות ה' למשה – יש שלוש הפטרות שונות:
לפי מנהג אשכנז קוראים הפטרה מספר ישעיהו (פרק כז), הקשורה לפסוק מן הפרשה המתאר את הריבוי של בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו" (שמות א 7).
לפי מנהג ספרד – קוראים את ההפטרה מתוך ספר ירמיהו (פרק א), שבה מתוארת ההתגלות של ה' לנביא ירמיהו. ועל-פי מנהג יהודי תימן (וחלק מקהילות ספרד) קוראים בהפטרה מספר יחזקאל (פרק טו), ובה תיאור השעבוד של בני ישראל במצרים.
** נוסח רומניא – הוא נוסח התפילה וההפטרה של היהודים הרומניוטים דוברי היוונית שחיו ביוון, באלבניה, בטורקיה ובבולגריה.
המילה רומניא (רומניאה) מתכוונת לחלק המזרחי של האימפריה הרומית. נוסח רומניא קיים גם בימינו בקרב יהודים יוצאי יוון.
תרגום התורה ליוונית
תרגום התורה ליוונית הוא תרגום קדום מאוד, שנעשה במצרים במאה ה- 3 לפני הספירה בהזמנת מלך מצרים – תלמי השני פילדלפוס.
זוהי מן היצירות הספרותיות היהודיות הראשונות שנעשו בהשפעת התרבות ההלניסטית.
התרגום נקרא "תרגום ה- 70", והשם הלטיני, 'סֶפְּטוּאַגִינְטָה', הוא השם המקובל בלועזית.
האגדה מספרת כי 70 איש עסקו בעבודת התרגום, ואף-על-פי שכל אחד מהם עבד לחוד – התרגומים שחיברו היו שווים זה לזה. מאוחר יותר תורגמו ליוונית, בזמנים שונים ובידי אנשים שונים – גם ספרים חיצוניים, ובשם "תרגום ה- 70" מתכוונים לתרגום הזה כולו.
תרגום אונקלוס
תרגום אונקלוס הוא אחד מן התרגומים של התורה לארמית. הוא הפך במרוצת הזמן לתרגום הארמי המקובל והמקודש המופיע ברוב החומשים לצד הטקסט של התורה. ראשית המפעל של תרגום התורה לארמית – בתקופת הבית השני, כאשר גולי בבל חזרו לארץ והביאו אתם את הארמית כשפת דיבור. באותם ימים הייתה העברית שפתם של חכמים בלבד, וכדי שגם בני העם יוכלו להבין את התורה היה צורך לתרגמה לארמית – לשפת הדיבור.
בשונה מתרגומים אחרים של התורה לארמית, תרגום אונקלוס הוא תרגום מילולי ופשוט המצטיין בנאמנותו לטקסט העברי – אין בו כמעט תוספות של מדרשים או דברי פרשנות מעבר לכתוב בתורה.
