חלוקת התורה לפרשות

כל אחד מספרי התורה – מחמשת חומשי התורה – מחולק לפרשות, הנקראות גם סדרות או פרשיות. חמשת ספרי התורה מחולקים ל- 54 פרשות,¹ ושמות הפרשות נקבעו על פי המילה הראשונה בפרשה או על פי אחת המילים הראשונות בפסוק הפותח אותה. את פרשות התורה נהגים לקרא בימינו לפי הסדר מדי שבת בשבת לאורך השנה. כל שנה בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה (בספר דברים) ואת תחילת ספר בראשית. ובשבת שאחרי שמחת תורה מתחילים לקרוא את התורה מחדש בפרשה הראשונה (בספר בראשית).
מלבד הקריאה בשבת בבוקר, נוהגים לקרא בבית הכנסת גם בשבת אחרי הצהריים ובימי שני וחמישי את תחילת פרשת השבוע הבאה. גם בחגים ובמועדים מיוחדים (כגון: ראש חודש) קוראים מתוך התורה. לפרשה שקוראים בבית הכנסת בשבת או בחגים יש גם הפטרה.
על פי מנהג בבל – המקובל גם בימינו – קוראים את התורה כולה במהלך שנה אחת, ואילו על פי מנהג ארץ ישראל הקדום – נהגו לסיים את התורה במהלך שלוש שנים. לפי התלמוד הבבלי, הנהיג משה את קריאת התורה בשבתות, חגים, וראשי חודשים, ועזרא הוסיף את הקריאה בימי שני וחמישי ובתפילת מנחה של שבת.² ואילו על פי המדרש "התקינו להם הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת, בשני ובחמישי".³ שתי המסורות משוות למנהג שמוכר לנו במהלך בית שני קדמות ותקפות.
התורה גם נחלקת לפרשות (=פרשיות) פתוחות וסתומות שמטרתן לחלק את הרצף לפסקאות שמשסייעות להבנה.
פרשות (=פרשיות) פתוחות מסומנות בספר התנ"ך (או בחומש) באות פ, ופרשות (=פרשיות) סתומות – באות ס. פרשה (=פרשייה) פתוחה נקראת כך משום שיתרת השורה שאחריה ריקה, והפסוק הבא פותח עניין חדש וְאַחֵר – ולפיכך מתחיל בשורה חדשה. ואילו פרשה (=פרשייה) סתומה מציינת שני עניינים קרובים זה לזה בתוכנם: אחרי סיומו של העניין הראשון מותירים רווח של תשע אותיות בלבד, ואחריו, באותה שורה, מתחיל הפסוק הדן בעניין השני.