תפילה: אתה

הברכות נפתחות ב"ברוך אתה השם", ברכות על הקונקרטי (לחם) וברכות על הנשגב מבינת אדם (בריאת העולם). את הברכות ניסחו אנשי כנסת הגדולה, וכל מי שמשנה את נוסח אנשי כנסת הגדולה "ידו על התחתונה". כי דבר מהותי ביחסי המאמין והבורא לא השתנה מאז כנסת הגדולה.

ונסתפק כאן בהארה קלה של שני רכיבים לשוניים בברכה: "ברוך" ו"אתה".

מבחינה דקדוקית "ברוך" הוא פעול, אז, אם כן, הבורא הינו נפעל? הבורא, השולט בעולם כולו ושהכל שלו, מבורך על ידי האדם?! מקבל משהו מהאדם?! ועל כן, נכון לקרוא את "ברוך אתה" יחד, ולא כשתי מלים נפרדות. לקרוא אותן כשם תואר. (ראה "הסידור והתפילה" מאת הרב עדין שטיינזלץ).

ו"ברוך אתה"? לחבר שלך תגיד "אתה", אבל לקב"ה?! מה תפקידו של ה"אתה" הפשוט והכל כך נוכח הזה? איך זה אעז לכווץ את המרחקים ביני (אני) לבורא (אתה)? ובכן, ה"אתה" הוא יסוד ביהדות: אתה כי אתה מולי, נוכח, גוף שני יחיד.

אתה, הבורא, נוכח. תמיד נוכח, כאן, תמיד כאן. נוכח ביחיד ובקהילה, במפלה ובניצחון, בגרגיר האדמה ובאוקיינוסים.

אתה, הבורא, אמנם מיוצג על ידי תארים שגיבים ונוראים ("בורא העולם", "קנא ונוקם"), אך גם על ידי דיבור פשוט וישיר: "אתה", ועכשיו, כשאני מברך אותך על הלחם, אתה הוא אתה. אתה השם. כי עכשיו בברכה, אתה פשוט נוכח מולי. אתה ואני, בפשטות, ככה? בפשטות שכזו? כן, ככה בפשטות שכזו.