אביגדור שנאן: אבות פרק ג משנה יא

רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

 רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר :: ומאמרו פוצל בנוסחים שונים של המסכת לשתי משניות עוקבות, אך נראה מצד סגנונו שהוא מאמר שלם אחד (והמילים "הוא היה אומר" שבראש משנה יב אכן חסרות מכמה עדי הנוסח של המסכת).

ר' חנינא עוסק בדבריו בלימוד תורה – נושא שחזר ונדון במרבית המשניות של פרק זה (כגון משניות ג, ד, ט ו־י) – אך גם בשאלת ההתנהגות הנכונה, וביחס הראוי שבין שני מרכיבים אלו. את ההתנהגות הראויה (מנקודת מבט דתית בעיקרה) הוא מחלק ל"יראת חטא", כלומר הימנעות מעבירות, ול"מעשה", כלומר, קיום מצוות (בין אדם למקום ובין אדם לחברו).
ר' חנינא קובע כי שני אלה הם תנאי מקדים ("יראת חטא") ותנאי מקביל ("מעשה") לשם ביסוסה של התורה בתודעת הלומד ובהווייתו. תורה שלא קודמת לה יראת חטא, ותורה שאין בצידה עשייה נכונה, אינה תורה שיש לה קיום ועמידה, והלומד מבלי להפיק את הלקח הדתי־מעשי מן הלימוד, נותר בידו דבר שטחי, רופף וזמני.
ועל כן: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת :: כל מי שבראש סדר העדיפויות שלו עומדת ההתנהגות הדתית הראויה, שעיקרה זהירות מחטא וכן קיום מצוות, מובטח לו שגם חכמתו תעמוד לעד, ומדרש אבות דרבי נתן (נוסח א, כב) מביא ראיה לדברים אלו מן הפסוק: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהילים קיא, י).
והיפוכו של דבר: וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת :: וזאת כיוון שיראת חטא, לדעת ר' חנינא, היא היוצרת את התנאים הנפשיים המאפשרים ללימוד להיקלט באורח נכון בנפש הלומד. – ומכאן ממשיך ר' חנינא ומדבר על הזמן והמאמץ שראוי להקדיש ללימוד מכאן ולעשייה הנובעת ממנו מכאן (והשוו לעיל א, יז): כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתו – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת :: לימוד התורה ומצוותיה מחייב גם את קיומן, ולכך יש להקדיש יתר זמן ויתר מאמץ, שאם לא כן אין הלימוד נחשב כלימוד של ממש.
ר' חנינא, כאדם שהתנהגותו היתה למופת בעיני דורו והדורות שבאו אחריו (ראו להלן), מבקש למזג את העשייה הדתית עם הלימוד ולהתנות את טיבו ואיכותו של האחרון בקיומה של הראשונה. מאמרו מדבר אמנם בבירור על העולם האמוני־הדתי, אבל הרבה יסכימו כי אין ערך רב בתיאוריה, חברתית או מוסרית, שאין בצידה תרגום לשפת המעשה, שהרי ראוי שיהיה אדם "נאה דורש ונאה מקיים" (בבלי, מגילה יד ע"ב).

על ר' חנינא בן דוסא
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף ימי הבית השני בערב שבגליל התחתון, צפונית לבקעת בית נטופה. בשנים שלפני החורבן דר באותה עיירה גם רבן יוחנן בן זכאי, וכך הפך ר' חנינא בן דוסא ל"תלמיד־חבר" של מי שהקים את מרכז יבנה לאחר החורבן (לעיל ב, ט).
דברי הלכה לא נמסרו בשמו, וגם בתחום האגדה הוא ממעט לדבר, אבל המקורות מלאים בסיפורים על התנהגותו המופלאה והמיוחדת, עד שלאחר מותו נאמר כי "משמת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה" (בבלי, סוטה מט ע"ב), ובמשנתנו אכן מדבר ר' חנינא בשבח ה"מעשה" הראוי, ומרובים הם הסיפורים על מעשי חסידותו היוצאת מגדר הרגיל (ראו עוד ה, יג).
ר' חנינא מובא כדוגמא לאיש אמת ("אנשי אמת, כגון ר' חנינא בן דוסא וחביריו" [מכילתא דרבי ישמעאל, עמלק, ב]) או אף "צדיק גמור" (בבלי, ברכות סא ע"ב), וכמי שכל העולם כולו ניזון בזכותו, אף שהוא די לו, בשל עוניו הרב, ב"קב חרובין" בשבוע (בבלי, ברכות יז ע"ב).
על מצבו הכלכלי העגום של ר' חנינא, שהקפיד שלא לקבל מתנות מבשר ודם, מספרים מקורות רבים. בין מעשי הניסים הרבים הקשורים בו מפורסם הסיפור על אשתו, אשר היתה מסיקה תנור ריק בערב שבת כדי ששכניה יחשבו שיש אוכל בבית, וכאשר ביקשה אחת משכנותיה לגלות מה יש בתנור, מצאה שהוא מלא בכיכרות לחם (בבלי, תענית כה ע"א).
בתפילותיו הצליח ר' חנינא לרפא חולים (בבלי, ברכות לד ע"ב), וכשעמד בתפילתו ובא נחש להכישו, מת הנחש ור' חנינא יצא בשלום וללא פגע (בבלי, ברכות לג ע"א). אכן, איש של מעשה! לפי מסורת מאוחרת מצוי קברו ליד הכפר סכנין.