אביגדור שנאן: אבות פרק ד משנה ט

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.

וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנו של ר' יוסי שנזכר במשנה הקודמת אוֹמֵר :: ומאמרו מכוון בבירור אל תלמידי החכמים המכהנים גם כדיינים. בכמה מנוסחי המסכת פוצל המאמר לשתי משניות (ואף נוסף "הוא היה אומר" בראש משנה י), מן הסתם בשל המעבר הלשוני מדיבור על השופט אל דיבור אליו, אך נראה כי המדובר במאמר אחד: "אין במשניות 'הוא היה אומר' והכל הוא משנה אחת עם הקודמת" (דברי פרשן המשנה, ר' שמעון בן צמח דוראן [אלג'יר, המאות הי"ד־ ט"ו]).

הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין :: מי שמבקש כל דרך (ו"חושך" כמוהו כ"חוסך", נמנע) כדי לא לשבת בבית הדין ולחרוץ משפט, אלא מציע לאנשים הבאים לפניו להגיע לידי פשרה במקום דיון משפטי.

פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא :: אדם כזה מסיר מעליו ("פורק ממנו") כמה וכמה רעות: הוא לא יביא את הצדדים הנשפטים לשנוא זה את זה, או את הדיין שפסק לטובת אחד מהם ("איבה"), לא יגרום על ידי פסיקה מוטעית להוצאת כספים מאדם אחד לטובת חברו ("גזל") ולא יחייב אחד מן הצדדים להישבע שבועה העשויה להיות שבועת שקר או שבועה מיותרת ("שבועת שווא"). הפשרה תמנע את כל התוצאות השליליות האלה. וכאן ממשיך ר' ישמעאל ואומר, אם כבר חייב אדם לשבת בדין, הרי שעליו ללכת לאור האמור להלן: הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה :: מי שממהר לפסוק ולהורות בלא עיון מספיק, מתוך ביטחון עצמי מוגזם שהוא יודע את האמת כולה, הריהו שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּח :: הריהו חסר דעת ("שוטה"), אכזר כלפי מי שהוא מוצא חייב בדין שלא בצדק ("רשע") ומלא גאווה עצמית ("גס רוח").

איזהו שוטה
התואר שוטה מצוי רבות בספרות חז"ל כחלק מן הביטוי "חרש שוטה וקטן", הבא להציג שלושה בני אדם שאחריותם המשפטית למעשיהם היא מוגבלת, בשל גילם הנמוך, בשל אי יכולתם להתקשר עם סביבתם (משנה, תרומות א, ב: "חרש שדיברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר") או בשל היותם חסרי דעת. בעניין השוטה נחלקו בתלמוד הבבלי (חגיגה ג ע"ב): "איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו", רוצה לומר מי שמכניס עצמו בלילה לתוך סכנת נפשות וכן מי שחושף עצמו בפומבי. המחלוקת המתעוררת בעקבות אמירה זו נסובה סביב השאלה אם הכוונה לאדם שעושה את שלושת הדברים האלו "בבת אחת", כלומר בו בזמן, או שמא מי שעושה רק אחד מהם. אחרי הכול אפשר למצוא הצדקה לכל אחד משלושה מעשים אלה כשלעצמו, כגון שאדם מבקש במודע שתשרה עליו רוח טומאה למטרות כישוף. בהמשך הדיון מוצע בתלמוד (שם ד ע"א) הסבר נוסף: "איזהו שוטה? זה המאבד כל מה שנותנים לו". נראה שאף אחת מן הדוגמאות האלה אינן תופסות לגבי השופט שכנגדו מדבר ר' ישמעאל, אך עצם השימוש בכינוי "שוטה" בא להדגיש בחריפות את דעתו על מי שלבו גס בהוראה.

על ר' ישמעאל בר' יוסי
חכם ארץ ישראלי שחי ופעל בסוף המאה השנייה לספירה, בנו של ר' יוסי בן חלפתא שנזכר במשנה הקודמת. על הערצתו לאביו ניתן ללמוד מכך שכמעט כל מאמריו בהלכה הם בשם אביו (למשל בבלי, יבמות סז ע"א) וכן ממאמרו: "כשם [ההבדל] שבין זהב לעפר, כך בין דורנו לדורו של אבא" (ירושלמי, גיטין ו, ז). ר' ישמעאל היה בן דורו של ר' יהודה הנשיא ורבות המסורות המתארות את קשריהם, עיסוקם המשותף בתורה והליכתם יחדיו בדרך (ויקרא רבה טו, ד; בבלי, שבת טו ע"א ועוד). מסופר שפרק זמן מסויים שימש ר' ישמעאל כלוכד גנבים מטעם השלטון הרומאי, ועל כך ננזף בידי אליהו הנביא (בבלי, בבא מציעא פד ע"א), אך בדרך כלל הוא מתואר כנוטל חלק בעולם העשייה הדתית. על פי מסורת אגדית אחרת הוא היה אדם עב כרס, אשר בשעה שעמד אל מול הדומים לו, יכול היה צמד בקר לעבור בין כרסיהם מבלי לגעת בגופם (שם). לפי מסורת מאוחרת הוא קבור ליד המושב דלתון שבגליל.