אביגדור שנאן: אבות פרק ב משנה ו

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא,

וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד,

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד,

וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד,

וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים.

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

הוּא הָיָה אוֹמֵר :: לפנינו מאמר נוסף של הלל הזקן (ועליו ראו לעיל א, יב). המאמר מורכב משישה חלקים, כאשר חמשת הראשונים מתארים, בניסוח דומה למדיי, תכונות או כישורים רצויים בתחום הדת ולימוד התורה, אל מול גורמים המעכבים את היכולת להגיע אליהם או לממשם.

שני החלקים הראשונים בנויים כתקבולת נרדפת ויש להבינם כאמירה כוללת אחת:

[א–ב] אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא וְלאֹ עַם הָאָרֶץ חָסִיד :: יראת החטא והחסידות הן מידות טובות, אך הבור ועם הארץ לא יוכל לזכות בהן. בשם "יראת חטא" מכנים חז"ל את ההקפדה הפאסיבית שלא לעשות מעשה בלתי נכון מבחינה דתית (וראו עוד ג, יא), ובשם "חסידות" (וכן להלן ה, יד) את ההתנהגות האקטיבית של עשייה מעל ומעבר לנדרש מבחינה דתית. מי שהוא "בור ועם הארץ" – צירוף הידוע אמנם רק מספרות ימי הביניים – אדם חסר השכלה וידע, לא יוכל להגיע למידות אלה, משום שלא ידע להבחין בין מותר לאסור, בין החטא לבין ההתנהגות הנכונה וגבולותיהם. (על עם הארץ ראו עוד ג, יד). – שני חלקי המאמר הבאים מנוסחים בתקבולת ניגודית.

[ג] וְלאֹ הַבַּיְשָׁן לָמֵד :: כשמדובר במסגרות של לימוד, הביישנות איננה תכונה רצויה. אם יבוש האדם להודות שאיננו מבין דבר כלשהו (השוו להלן ה, י), או אם יהסס מלבקש הסברים וביאורים, לא יצליח ללמוד. בתחום זה הביישנות היא מכשול בפני הלימוד הראוי.

[ד] וְלאֹ הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד :: עם זאת, אל לו למורה להקפיד עם תלמידיו כאשר הם מבקשים שיחזור על חומר הלימוד או יבהיר את דבריו. בתחום זה הקפדנות היא מכשול בפני ההוראה הראויה.

[ה] וְלאֹ כָּל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים :: מדרך הטבע יכולנו לחשוב, כי הסוחר הנושא והנותן עם אנשים שונים, מן הארץ ואף מחוץ לה, מרחיב על ידי כך את השכלתו וידיעותיו, אך מסתבר שלא כן הוא. המסחר הוא אכן עניין חשוב, אך עיסוק בו איננו מבטיח הגדלת ידע וחכמה; את אלה יש לרכוש בבית המדרש, במקום שבו "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד".

[ו] וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש :: חלק אחרון זה בדברי הלל איננו מתקשר אל קודמיו. הוא בא ללמד כי במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, חובה על האדם לעשות מאמץ, למלא את החלל ולפעול כראוי. לשון הדברים נסמכת על המסופר על משה רבנו, שיצא אל אחיו, ראה איש מצרי מכה איש עברי, ולאחר שהביט אל סביבותיו "וירא כי אין איש", עשה מעשה והציל את העברי מיד מכהו (שמות ב, יב).

על הקופדן מכה
במקום "בישן" ו"קפדן" מצאנו בכתבי היד הטובים של מסכת אבות את הצורות "בוישן" ו"קופדן". קביעת המשנה ש"לא הקופדן מלמד" מחייבת דיון בסוג מסוים של ביטויי קפדנות: ההכאה לשם חינוך הילדים. כל הורה ומורה נתקל באינספור מצבים שבהם מנסים צאצאיו או תלמידיו להמרות את פיו ולבחור להם דרך שאינה ישרה. והשאלה היא, האם הכאה הינה דרך חינוכית ראויה במצבים כאלו? לתפיסה התומכת ברעיון זה ישנם שורשים כבר בספר משלי: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר" (יג, כד) וכן "אל תמנע מנער מוסר, כי תכנו בשבט לא ימות, אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (כג, יג–יד). ואמנם, הכאת ילדים לצורך חינוכם היתה (ועודנה) מציאות מקובלת מאוד בקרב אומות העולם כולן, ובמקביל לכך גם בקרב עם ישראל. חז"ל לא שללו אותה, גם אם ביקשו לסייג אותה ולמזער את נזקיה. גם חכמי ימי הביניים ראו בהכאה מתונה לצרכי חינוך דרך הולמת, ולעיתים אף נדרשת ומחויבת. הרמב"ם, למשל, אומר: "מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע … ומכה אותן המלמד, להטיל עליהן אימה" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ב, ב).
בימינו, כשעיקרון "כבוד האדם וחירותו" הפך לחלק מן השיח החברתי, גברה מאוד גם המודעות לכך שהכאה פוגעת בכבוד הילד, בשלמות גופו או בנפשו. גם כנסת ישראל הצטרפה למגמה זו, ובשנת 2000 חוקקה את "חוק זכויות התלמיד". בסעיף 10 שלו נקבע: "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים". תמורה זו באה לידי ביטוי גם בפסיקות שונות של בתי המשפט, שהפכו מחמירות יותר ויותר כלפי הכאה למטרות "חינוכיות". ואילו בין פוסקי ההלכה של ימינו עדיין נטושה מחלוקת בשאלה זו. ישנם פוסקים האוחזים בקו ה"מסורתי" המתיר הכאה לצרכי חינוך, כאשר בבסיס גישתם עומדת התפיסה,
שהכאה מתונה יכולה לפתח בתלמיד מידה מסוימת של הכנעה, שיש לה תפקיד חשוב ביכולתו לקבל עליו את עולן של המצוות. מנגד ישנן גם דעות השוללות מכל וכל את השימוש בהכאה, לצרכי חינוך ולצרכים אחרים גם יחד. לפי פוסקים אלה די אם יסתפק ה"קופדן" בגערה או בעונש חינוכי של ממש ולא ירים ידו על תלמידיו.

חסידי אומות העולם
דוגמא מרגשת של אנשים אשר קיימו את העיקרון של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" אפשר לראות ב"חסידי אומות העולם". בתואר זה זכו אותן דמויות מופלאות, אשר לא איבדו את צלם האלוהים שבהן ואשר פעלו למען הצלת יהודים באירופה הנאצית תוך סיכון חייהן שלהן. התואר ניתן להן על פי חוק "יד ושם" שנחקק בשנת 1953. "חסידי אומות העולם" עשו מה שעשו מסיבות שונות: יחסי רֵעות ושכנות טובה עם יהודים, מחאה כנגד הנאציזם, מניעים הומניטריים או מניעים דתיים מגוונים. הם הסתירו יהודים במקומות מסתור או סייעו להם לעבור אל מחוץ לגבולות השטח שנשלט בידי הנאצים ושותפיהם משאר האומות, תוך העמדת חייהם בסכנה. למעלה מ– 20,000 בני אדם, גברים ונשים, הוכרו עד כה כ"חסידי אומות העולם", מרביתם מפולין, הולנד, צרפת, דנמרק ואוקראינה. התואר מקנה להם "אזרחות לשם כבוד" של מדינת ישראל, ואלו מביניהם החיים בארץ זוכים גם להטבות כלכליות צנועות (ויש אומרים: צנועות מדי). בין אלה "שהשתדלו להיות איש במקום שאין אנשים" ראוי לציין את אוסקר שינדלר, איש תעשייה מפולין, שהעסיק במפעליו השונים אלפי יהודים וכך העניק להם מקלט אשר הציל אותם ממוות בטוח. (סרטו המפורסם של סטיבן שפילברג, "רשימת שינדלר", סיפר סיפור מרגש זה.) בצידו ראוי להזכיר את צ'יאונה (סמפו) סוגי הארה, עובד הקונסוליה היפנית בליטא, המכונה "שינדלר היפני", שהציל אף הוא אלפי יהודים מהשמדה. מפורסם לא פחות הוא הדיפלומט השבדי ראול וולנברג, שהציל עשרות אלפי יהודים בהונגריה. בסוף המלחמה נשבה בידי הצבא הסובייטי ומאז נעלמו עקבותיו, ולא עלה בידינו לגמול לו טובה על מעשיו הנפלאים.
הבחירה בתואר "חסיד" לאותם אנשים עולה יפה עם תפיסתם של חז"ל את המושג הזה (וראו עוד להלן ה, יג).