אפוקליפסה

אפוקליפסה היא מילה יוונית, שפירושה – התגלות, גילויים, חשיפה, והכוונה לספרות מסתורין המבקשת לחשוף עניינים נסתרים, וכוללת נבואות וחזיונות פלאיים על ימות המשיח ואחרית הימים. מבחינה היסטורית, ספרות הנבואה וספרות האפוקליפסה שהגיעו אלינו לא נוצרו במקביל, אלא בזו אחר זו.

מבחינה ספרותית, הנבואה – ובכלל זה נבואת אחרית הימים – מוצגת כדבר ה' הנמסר לנביא – השליח, המגיב לנבואה ואף עונה על שאלות ה'. ואילו התגלות אפוקליפטית אינה מוצגת ישירות כדבר ה', אלא כחזיון שאדם רואה או חולם ונזקק למתווך (מלאך) כדי להבינו. האירועים האפוקליפטיים הם בדרך כלל סתומים וקשים להבנה, ומתארים אירועים לעתיד תוך שימוש באירועים מן העבר הקרוב או מן ההווה.

בכל התנ"ך – רק פרקי החזיונות בדניאל (ז-יב) נחשבים לפרקי אפוקליפסה,¹ אבל בספרים החיצוניים של תקופת הבית השני יש כמה וכמה השייכים לסוג זה של ספרות, ובהם: ספר חנוך, ספר ברוך, עזרא הרביעי ועליית ישעיהו. כאמור, ראשיתה של ספרות האפוקליפסה – עם סיום הנבואה המוכרת לנו בישראל, בסוף ימי ממלכת פרס. פרקי אפוקליפסה נכתבו בתקופות של מצוקה קשה, לדוגמה – פרקים ז-יב בספר דניאל נתחברו ככל הנראה בימי גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס (המאה ה- 2 לפני הספירה).
האפוקליפסה כוללת סודות ורמזים לאירועים לעתיד לבוא המבוארים בידי מלאכים.² מלאכים אלו נזכרים בשמם ובתפקידיהם, לדוגמה – מיכאל שר ישראל (דניאל ז 9 – 10). העולם של מעלה מתואר לפרטיו באפוקליפסה וכולל תיאור האל היושב על כיסאו (דניאל, שם) ומלחמות בין "שרי העמים" (דניאל י 13 – יא 1), שכן גורל העמים וגורל ישראל קשורים לנעשה בעולם של מעלה. האפוקליפסה מתארת עולם במשבר מדיני, דתי או רוחני, והפתרון למשבר הוא משפט האלוהים (דניאל ז 9 – 10) שיביא לנפילת האימפריה האלילית, להקמת מלכות נצחית של "עם קדישי עליונין" (דניאל ז 27) ולתחיית מתים (דניאל יב 2).