כשרות

מבוא

כשרות היא מערכת הדינים והכללים המגדירה, על פי המסורת, את סוגי המזון הכשרים על פי דיני ישראל. ראשיתה בהיתר המסויג שקיבלו נח ובניו לאכול מבשר בעלי החיים, והמשכה בחוקי התורה שהגדירו את האסור והמותר, ובהם איסור אכילת בשר וחלב, בעלי חיים מותרים או אסורים לאכילה, ודינים הנוגעים לטריפה ולבשר כשר.¹
גם על תוצרת חקלאית מיבולי ארץ ישראל הטילה התורה ציוויים והגבלות כחלק מן המצוות התלויות בארץ. לחוקי התורה הנוגעים לכשרות נוספו במהלך הדורות סייגים מרחיבים, ובהם ההקפדה על הפרדה בין בשר לחלב.
במדינת ישראל וכן בקהילות היהודים בחו"ל קיימות מערכות המפקחת על שמירת דיני הכשרות, וסוגי הכשרות בימינו כוללים הכשרים בדרגות חומרה שונות, החל בהכשר של הרבנות הראשית ועד להכשרים של בד"ץ ומהדרין. מוסדות ממלכתיים בארץ דוגמת צה"ל מקפידים על שמירת דיני הכשרות, וגם במשפחות רבות נשמרת כשרות המטבח כחלק מן המסורת המשפחתית.

רקע

לפי המסופר בתורה, בראשית ההיסטוריה האנושית לא הייתה בעיה של כשרות: בגן עדן קיבל האדם הראשון היתר לאכול רק מן הצמחים והפירות ונדרש לקיים אורח חיים צמחוני: "אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע… וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ… לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א 29). רק אחרי המבול (אך לפני היות עם ישראל), התיר ה' לאדם לאכול מבשר בעלי החיים – אבל בצירוף סייג מגביל: איסור אכילת דם (בראשית ט 4). מאיסור זה למדו חז"ל גם את האיסור לאכול איבר מן החי,² ואיסורים אלו חלים לפי התורה לא רק על עם ישראל – אלא על כלל האנושות, על כל אדם המקיים את שבע מצוות בני נח.³
בהמשך, במעמד הר סיני ובמתן תורה, קיבלו בני ישראל מערכת כללים של איסור והיתר בכל הקשור לאכילת בעלי חיים, וכן איסורים והגבלות לגבי יבולי שדה וכרם בארץ ישראל, כחלק מן המצוות התלויות בארץ.⁴ התורה אינה מנמקת את האיסורים וההגבלות, אך מציגה הסבר עקרוני – ייעודו של עם ישראל כעם קדוש, היינו: עם נבדל ושונה מן העמים האחרים: "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא 45).
חז"ל הדגישו שאין לחפש טעם ונימוק לאיסורים דוגמת איסור אכילת חזיר, וקבעו שאין לומר "אי אפשי (=איני רוצה) לאכול בשר חזיר" אלא יש לומר: "אפשי (=אני רוצה), ומה אעשה ואבי שבשמים (=ה') גזר עלי כך."⁵ משפחות יהודיות רבות – בארץ וגם בתפוצות – שומרות על כללי הכשרות בבית ועל מטבח כשר, כחלק מן המסורת המשפחתית העוברת מדור לדור.

בעלי חיים מותרים ואסורים לאכילה

התורה מפרטת כללים וסימנים לבעלי חיים המותרים לאכילה, ולעתים גם את שמותיהם,⁶ וכן את שמות בעלי החיים שאין להם הסימנים הנדרשים, ולפיכך אסורים לאכילה. וכל אלו מופיעים בתורה פעמיים – בספר ויקרא (פרק יא) ובצורה מקוצרת יותר בספר דברים (פרק יד).
התורה מגדירה את הסימנים של בעלי החיים המותרים לאכילה לסוגיהם וכן את אותם בעלי החיים שאינם כוללים סימנים אלו ולכן אסורים לאכילה. לבהמות טהורות שני סימנים: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת" וגם "מַעֲלַת גֵּרָהּ" (ויקרא יא 3), וכולן ניזונות מצמחים בלבד – ואינן ניזונות מטרף.⁷
הבהמות שיש להן רק סימן טהרה אחד – טמאות ואסורות לאכילה, ובהן: גמל, שפן, ארנבת וחזיר. בעלי חיים טמאים אסורים כאמור לאכילה, וגם נבלתם מטמאת: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (יא 21). הסימנים הכשרים בדגים הם "סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת" (יא 9), בלי פירוט שמות הדגים, ואילו בעופות – התורה מציגה רשימה מפורטת רק של העופות האסורים לאכילה, ללא סימנים מזהים, ובהם: נשר, עורב, פֶּרֶס, ינשוף, חסידה, דוכיפת ועטלף.⁸
בחרקים (שרץ העוף) מותר לאכול רק את זה "אֲשֶׁר לא (=לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו" (יא 21), והתורה מציינת ארבע משפחות חרקים העונים לדרישה: סוגי הארבה, הסלעם, החרגול והחגב.9 כל הזוחלים והדו-חיים (כגון צפרדע) אסורים לאכילה: "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ… כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחון וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם… לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם" (יא 41 – 42).¹⁰
כאמור, בספר דברים (יד 3 – 21) יש רשימה מתומצתת של הסימנים ושמות בעלי החיים (המפורטים ביתר אריכות בספר ויקרא). ובשני המקומות התורה מסיימת בהצגת הנימוק הכללי לאיסורים: "וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא 45),¹¹ "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד 21).

הפרדה בין בשר לחלב

האיסור "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" מופיע בתורה שלוש פעמים (שמות כג 19; לד 26; דברים יד 21), והוא כולל לפי חז"ל שלושה איסורים: האיסור לבשל בשר וחלב יחד; האיסור לאכול אותם יחד; והאיסור ליהנות – כגון: הנאה של רווח כספי – מן השילוב של בשר וחלב.¹²
את המילה "גדי" פירשו בהלכה בצורה רחבה כמתכוונת לא רק לכל סוגי הבהמה (הטהורה) אלא גם לכל סוגי העוף, ומכאן ההלכות המרובות העוסקות בהפרדה בין בשר (בהמה ועוף) ובין חלב. התורה אינה מנמקת איסור זה, ופרשנים נתנו לאיסור שני הסברים עיקריים: א. מניעת אכזריות והקניית הרגלי תרבות. ב. הימנעות מחיקוי מנהגי העמים השכנים, שהיו נוהגים לבשל בימי חגיהם גדי צעיר בחלב אימו.¹³
הציווי על הפרדת כלים שבהם מבשלים בשר או חלב נזכרת לראשונה בתלמוד הבבלי: "קדרה שבישל בה בשר – לא יבשל בה חלב",¹⁴ ומכאן ההפרדה במטבח כשר בין כלים בשריים לכלים חלביים – לא רק בבישול אלא גם באכילה ובהדחה.
ובימינו נוספו סייגים בהקפדה על הפרדה זו, ובהם: כיורים נפרדים לשטיפת כלים בשריים וחלביים, אחסון נפרד במקרר, מפות שולחן נפרדות לארוחות בשריות וארוחות חלביות ועוד.¹⁵ ההלכה נתנה משמעות כמותית לאיסור לאכול בשר וחלב יחד, והגדירה את משך הזמן הנדרש בין אכילת בשר ובין אכילת חלב ומוצריו: לפי רמב"ם, יש להמתין "כדי שיעור סעודה אחרת, והוא כמו שש שעות", בעוד שאחרי שתיית חלב או אכילת מוצרי חלב מותר לאכול בשר "מיד, וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר."¹⁶ בקהילות ישראל נקבעו הגדרות זמן שונות לגבי פסק הזמן שבין אכילת בשר לחלב – שעה, שלוש שעות ושש שעות.

כשרות בבשר

התורה אוסרת על אכילת בעלי חיים שאין להם הסימנים הנדרשים או אינם כלולים ברשימת בעלי חיים המותרים לאכילה. אך גם בשר בהמה ועוף המותרים לאכילה אינו בהכרח כשר לאכילה, שכן כשרות בבשר כוללת שתי דרישות הלכתיות: שחיטה כשרה והרחקת הדם, ושתיהן נזכרות בתורה.¹⁷ שחיטה כשרה נלמדת מן הציווי: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ… כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (דברים יב 21).¹⁸
מצוות שחיטה כוללת הלכות רבות, המגדירות שחיטה כשרה – ושחיטה פסולה. לאחר השחיטה יש לכסות את דם הבהמה או העוף, כפי שמצווה התורה: "וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר… כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר – דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ" (ויקרא יז13 – 14).¹⁹ הרחקת דם הבהמה והעוף כתנאי לכשרותם נובעת מאיסור אכילת דם, שנזכר לראשונה במצוות לבני נח: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט 4), וחוזר בספר ויקרא (ז 26 – 27). הכשרת בשר בהמה ועוף כוללת אפוא את השרייתו במלח כדי להוציא ממנו את הדם (את הכבד הרווי בדם צולים באש).
מאחר שמצוות שחיטה היא תנאי לכשרות הבשר – בהמה או עוף טהורים שמתו מוות טבעי ולא נשחטו מוגדרים כבשר נְבֵלָה, שהתורה אוסרת לאכול אך מתירה לתת לגֵר וגם ליהנות ממנו באמצעות מכירתו לנוכרי (דברים יד 21). בעל חיים המותר לאכילה – אבל חיה טרפה אותו או שלא נשחט כהלכה – מוגדר כטְרֵפָה ואסור לאכילה, "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב 30).

העשרה - קישורים

מאמר של עמוס חכם, "הכשרות במקרא" – באתר דעת

רמב"ם, משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות – באתר מקראנט

מאמר של הרב שלמה מן ההר, "כשרות הבית" – באתר דעת

מאמר של אברהם ארזי, "בשר בחלב" – באתר דעת

דיני כשרות בצה"ל – באתר דעת

שאלות ותשובות על סוגי הכשרות – באישור הרבנות, למהדרין, בהשגחת בד"ץ ועוד – באתר ישיבת בית אל

מדור "שאל את הרב", ובו שאלות ותשובות בנושא כשרות – באתר כיפה