תענית דיבור
תענית שכוללת שתיקה שהאדם מקבל על עצמו כתהליך כפרה וחזרה בתשובה.
שתיקה מוחלטת שאדם מקבל על עצמו מרצון, כחלק מתהליך של כפרה, חזרה בתשובה או עקירת לשון הרע ורכילות. מי שמקבל על עצמו תענית דיבור, יושב בדרך כלל יום שלם (מבוקר עד ערב), לומד ומתפלל, ולעתים גם קורא פרקי תהלים. מאחר שבתענית דיבור מונע האדם מעצמו את השימוש באמצעי התקשורת העיקרי שבינו ובין זולתו, הוא גם נמנע משיחות חולין, שיש בהן רכילות ולשון הרע. ויש הנוהגים להוסיף תענית דיבור לימי צום קיימים, כגון ליום הכיפורים.
תענית דיבור אינה נזכרת במקורות חז"ל ואף לא במסכת תענית (במשנה או בתלמוד) וכן לא בספרי פוסקים מימי הביניים. בכל אלה נזכרת רק תענית שהיא צום – הימנעות מאכילה ושתייה. תענית דיבור היא כנראה מנהג מאוחר יחסית הנזכר בכתבי הגר"א:
"ועד יום מותו צריך האדם ליסר את עצמו, ולא בתענית וסיגופים כי אם ברסן פיו ובתאוותיו, וזוהי התשובה, וזה כל פרי העולם הבא כמו שכתוב:… 'וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר' (משלי ו 23). וזהו יותר מכל התעניתים (=התעניות) וסיגופים שבעולם."1
ולפיכך קבע ר' ישראל מאיר הכהן מראדין כי מי שמרגיש בצורך לקבל על עצמו תענית – מוטב שיעשה זאת באמצעות תענית דיבור ולא באמצעות צום.
בעבר נהגו לקיים תענית דיבור בימי הצום שנקבעו בחודשים טבת ושבט – תקופת השובבי"ם,2 בדרך כלל בימי חמישי. המנהג נזכר בכתבי ר' יוסף קארו, ובימינו רק מעטים נוהגים לקיימו. מקצת סידורי התפילה (ומהדורות מיוחדות של ספרי תהלים) מציעים נוסח הצהרה של אדם המקבל על עצמו תענית דיבור וכן וידוי שנוהגים לומר במהלך התענית.