ספרי אמ"ת – איוב, משלי ותהלים

מבוא

קובץ הכתובים בתנ"ך פותח בשלושת ספרי אמ"ת – איוב, משלי תהלים, הנקראים כך על פי ראשי התיבות של שמותיהם. שלושת הספרים האלה נמצאים זה ליד זה, אך לא תמיד באותו הסדר: לפי מסורת חז"ל,¹ לפי כתבי יד ספרדיים של התנ"ך ולפי כתר ארם צובה – זהו הסדר: תהלים, איוב, משלי.² בכתבי יד אשכנזיים וברוב ספרי התנ"ך המודפסים, הסדר שונה: תהלים, משלי, איוב.

לשלושת ספרי אמ"ת שיטה שונה של טעמי המקרא: נראה שבתקופה קדומה קריאתם הייתה במנגינה שונה מזו של שאר ספרי המקרא, ולפיכך הם שונים מטעמי המקרא גם בכלליהם.³ הספרים איוב ומשלי שייכים לספרות החוכמה שבתנ"ך, ואילו תהלים הוא ספר מזמורים.

תהלים

שמו של הספר – תהלים⁴ – מציין צורת רבים (זכר) של המילה תהילה, המבדילה את שם הספר מצורת הרבים הרגילה של המילה – תהילות. שֵׁם הספר מרמז על אפיונו כקובץ שירי הלל ושבח לאלוהים. בספר עצמו לא נזכר מחבר הספר, ולפי המסורת דויד המלך – הנזכר במקרא כנגן, משורר, ומקונן – הוא שכתב את הספר.⁵ כמחצית מן המזמורים אכן פותחים במילה "לדוד",⁶ ואילו היתר מציינים בפתיחה שמות אחרים – בני קורח, אסף, שלמה ועוד.⁷
בספר תהלים 150 מזמורים⁸ המחולקים – כמו התורה – לחמישה ספרים,⁹ ובכך נוצרה "כמין תקבולת ניגודית בין התורה ובין שירת תהלים: בזו דיבר ה' עם ישראל, ובזו משיב ישראל לה' ומודה לו ומשבח אותו."¹⁰
לכל מזמורי תהלים תבנית שירית ותוכן דתי, וייחודו בין ספרי המקרא "בהיותו ביטוי עז של כמיהה לאלוהים". מזמורי תהלים הם בדרך כלל פנייה של היחיד אל האל: "ביסודם של כל המזמורים ההנחה הבסיסית שהאל הוא אישי, שאפשר להתקרב אליו ושהוא נענה לצורכי בני אדם."¹¹ בספר סוגים שונים של מזמורים: הנפוץ ביותר הוא מזמור המהלל את ה',¹² ויש "מזמורי ציון" ¹³– שירי הלל לירושלים, לצד קינות, תלונות יחיד, מזמורי תודה, מזמורי מלך, ומזמורי הגות וחוכמה.¹⁴ נראה כי הייתה זיקה בין עבודת המקדש לבין מזמורי תהלים:¹⁵ על פי ספר דברי הימים ב (כג 18) היו נוהגים "לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת ה'… בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁיר עַל יְדֵי דָוִיד" חלק מן המונחים הטכניים המופיעים במזמורים הם הנחיות למנגנים וְלַשָׁרִים – מעין מילות צופן של הלחן או של כלי הנגינה, ובהן: ¹⁶"לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת" (תהלים ד 1), "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית" (ו 1), "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר" (כב 1). לספר תהלים מקום מרכזי בסידור התפילה. יש בו פרקים ופסוקים רבים מספר תהלים.¹⁷ נוהגים לקרוא פרקי תהלים בשעות שמחה וצער, במצבי מצוקה של הפרט או הכלל, וכן בטקסים בימי זיכרון ממלכתיים.

משלי

"מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (משלי א 1) – כך פותח ספר משלי, ומכאן המסורת כי שלמה המלך בעל "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל" (מלכים א, ה 12) – הוא שחיבר את הספר.¹⁸ בספר משלי תשעה חלקים: שלושת הראשונים הם רובו ועיקרו של הספר (פרקים א-כד), ובשלושתם נזכר בפתיחה שמו של שלמה. חמשת החלקים האחרים כוללים אסופות של חכמים שונים, ומזמור מסיים.¹⁹
ספר משלי שייך לספרות החוכמה המעשית והחינוכית, והוא נועד להדריך את האדם בדרכי החיים (א 1-7). נקודת המוצא היא יראת ה', הנקנית באמצעות חוכמה ומוסר: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת, חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (א 7). בספר – משלים מסוגים שונים: פתגמים עממיים, כגון – "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (ו 6), עצות והוראות בתחום החינוך והיחסים בן אב לבנו ובין מורה לתלמידו, כמו היחידה הפותחת בפסוק "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (א 8), נאומים בשבח החוכמה, הזהה עם יושר ומוסר (כגון: ד 11 – 13) ועניינים חינוכיים המבוססים על ניסיון אישי, כמו תיאור שדהו של האיכר העצל במשלי כד 30 – 34. אוצר המילים שבספר אופייני לספרות החוכמה, וכולל מילים כגון "מוסר", "חוכמה","כסיל"²⁰ ונרדפיהם.

איוב

ספר איוב נקרא על שם גיבורו – "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ" (איוב א 1). הספר שייך לספרות החוכמה העיונית, ובמרכזו – שאלת הגמול הצודק, שהיא, בניסוחם של חז"ל: "מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו?"²¹ ספר איוב, "באמצעות התיאור הדרמטי של קורות איוב והטרנספורמציה הנפשית שעבר", בא ללמדנו "איך להתמודד עם סבל וייסורים הבאים עלינו ואין אנו מבינים את סיבתם."²²
סיפור המסגרת בספר איוב (פרקים א-ב, מב 7-17) מתאר את קורותיו של איוב – "אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (א 8), כפי שהעיד עליו אלוהים. השטן קטרג על איוב וטען כי יראתו של איוב נובעת מאמונה התלויה בדבר ומותנית בכל הטוב והעושר שהעניק לו אלוהים. השטן הציע לאלוהים להעמיד את אמונתו של איוב בניסיון באמצעות פגיעה "בכל אשר לו" – אך לא באיוב עצמו. וכך תכפו האסונות על איוב בזה אחר זה – הוא איבד את רכושו, את ילדיו ואת בריאותו – אך המשיך לדבוק ביראת ה'. שלושת רֵעיו של איוב – אליפז, בלדד, וצופר – באו לנחמו, ושתקו שבעה ימים ולילות עד שאיוב פתח את פיו וקילל את יום היוולדו. אחרי נאום הקללה של איוב באים שלושה מחזורי ויכוחים בין איוב לרעיו, ובכל מחזור עולה חריפות הטענות של שני הצדדים. איוב עמד על דעתו שהוא נקי מכל עוון ושאלוהים עשה לו עוול בהביאו עליו סבל ללא הצדקה. לפיכך דרש איוב מאלוהים תשובה לטענותיו – ומשפט צדק (כגון: איוב ט 32 – 35). ואולם רעיו של איוב דבקו בטענה כי אלוהים צודק ומשפטו צדק. מכאן מסקנתם שהאסונות שבאו על איוב הם עונש צודק על חטאיו (כגון: יא 3 – 6) ומכאן הצעתם לאיוב לחזור בתשובה על מנת לזכות במחילה (כב 23 – 28). בסוף חלק זה מופיע עוד דובר – אליהוא הצעיר, שיצא כנגד עמדת איוב "עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים" (לב 2) וכנגד שלושת רעיו "עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב" (שם 3). כל הפרקים האלה (ג-לז) הם עיקרו של ספר איוב.
חמשת הפרקים האחרונים בספר הם תשובת ה' לאיוב – בשני נאומים "מן הסערה" (לח-מב). ה' לא גילה לאיוב את סיבת ייסוריו, אלא הוכיח את איוב על העזתו למתוח ביקורת על דרכי ההשגחה של ה' ועל הנהגת עולמו. נאומו של ה' מדגיש את חוכמתו בבריאת העולם (לח) ואת שלטונו הבלעדי בעולמו – "תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא" (מא 3). איוב לא השיב לה' על תוכחתו, אך קיבל בהכנעה את קוצר יכולתו להבין את מעשיו – "וְלֹא אָבִין נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע" (מב 2). בסיום הספר ה' גוער בשלושת רעיו של איוב"כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (מב 7),²³ מברך את "אַחֲרִית אִיּוֹב", ומעניק לו נכסים רבים, שבעה בנים ושלוש בנות – "וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכָל הָאָרֶץ" (מב 15).²⁴ ואיוב מת "זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים" אחרי שזכה לראות בנים נכדים, נינים ובני נינים.

העשרה - קישורים

הטקסט המנוקד של ספרי אמ"ת – באתר ספריא

מאמרים ופרשנות על מזמורי תהלים נבחרים ועל הספרים איוב ומשלי – באתר דעת

מאמר של צבי אדר על ספר איוב – באתר מקראנט

מאמר של צבי אדר על ספר משלי – באתר מקראנט

מאמר של שרונה ברץ על יחסי אבות ובנים בספר משלי – באתר מקראנט

איוב באמנות – באתר מקראנט