כתר ארם צובה
כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך. נכתב ונוקד בטבריה בתחילת המאה ה-10. עליו הסתמך רמב"ם, ועובדה זו חיזקה את מעמדו הייחודי בין כתבי היד של התנ"ך.
כתר ארם צובה1 הוא כיום החשוב ביותר בכתבי היד של התנ"ך. כתר ארם צובה גדול בערכו הדתי, המדעי והכלכלי מכל כתב יד אחר של התנ"ך. כתר ארם צובה נכתב ונוקד בעיר טבריה בראשית המאה ה- 10 בידי שלמה בן-בויאעא הסופר. את הניקוד והטעמים ואת ציוני המסורה הוסיף המסרן אהרן בן-אשר לאחר גמר הכתיבה. כתר ארם צובה הוא כתב היד של התנ"ך שעליו סמך והסתמך רמב"ם, ועובדה זו חיזקה את מעמדו המיוחד בין כתבי היד של התנ"ך. וכך כתב רמב"ם:2 "…וספר שסמכנו עליו… הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים… ועליו היו הכול סומכין – לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות… ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו…"
באמצע המאה ה- 11 רכשה קהילת הקראים את הכתר, והעבירה אותו לבית הכנסת של הקראים בירושלים,3 ובסוף המאה ה- 11 נשדד הכתר והועבר למצרים על-ידי הכובשים הסלג'וקים. שם פדתה אותו הקהילה היהודית תמורת כסף והוא נשמר בבית כנסת בקהיר העתיקה. וכך, לאחר כמה גלגולים וטלטולים, הגיע הכתר לחאלב, היא אר"ץ (ארם צובה), בסוף המאה ה- 14. הדבר היה כנראה בשנת 1375, כאשר אחד מצאצאי רמב"ם – דויד בר-יהושע – יצא ממצרים לסוריה. הוא לקח אתו כתבי יד רבים, ובהם היה כנראה גם כתר ארם צובה. יהודי הקהילה הביאו את הכתר היקר לבית הכנסת הקדמון ("הצהוב"), ושם נשמר הכתר בקפדנות רבה במשך כ- 600 שנה, כשהוא נעול בתוך תיבה מיוחדת בבית הכנסת הקדמון. יהודי חאלב שמרו על הכתר שברשותם בקפדנות ובקיצוניות מתוך אמונה כי ביום שבו יֵצֵא הכתר מגבולות הקהילה יבואו עליהם פורענות וחורבן. מסורת זו הסתמכה על אזהרות ואיסורים חמורים הכתובים בדף הפתיחה של הכתר: "קודש לה'… לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים… ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְׁכְּנוֹ… לא יימכר ולא ייגאל לעד ולעולמי עולמים…"
בשנות ה- 30- 40 של המאה העשרים, במיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, גברה הדאגה לשלומו של הכתר בקרב חוקרי מקרא ומנהיגי היישוב בארץ. באותה תקופה התגבר כוחה של התנועה הלאומית הערבית בסוריה, והדבר הורגש במיוחד בחאלב. פוגרום שהיה בבגדד בירת עיראק בשנת 1941 היה בבחינת אזהרה ליהדות סוריה. בארץ הבינו את חומרת המצב, והחלו בניסיונות להוציא את הכתר מחאלב ולהביאו ארצה. נשיא המדינה – יצחק בן-צבי היה הפעיל המרכזי בניסיונות אלה, ואליו הצטרפו אנשי האוניברסיטה העברית בירושלים שהחליטו להקים את מפעל המקרא.
למחרת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) החלו הערבים בפעולות מחאה ואיבה כנגד היהודים בארץ ובמדינות ערב. כך קרה גם בעיר חאלב, שבה הייתה לתנועה הערבית הלאומית השפעה רבה: בתי הכנסת שבחאלב, ובהם בית הכנסת הקדמון, הועלו באש בארץ התפרסמו ידיעות כי כתר ארם צובה עלה באש – ואיננו.
אחר כך התברר שרובו של הכתר ניצל. היום מצויים בכתב היד 294 דפים מתוך 491 הדפים המקוריים שהיו בו, ועוד דפים נמצאים כנראה ברשותם של אנשים שונים. כתב היד הוגנב לטורקיה בשנת 1957, הועבר ארצה בשנת 1958 ונמסר לידי הנשיא יצחק בן-צבי. כיום הוא שמור בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל. הכתר היווה בסיס למספר מהדורות חדשות של התנ"ך. להשלמת החלקים החסרים של הכתר השתמשו החוקרים בעדויות שנשתמרו בכתביהם של חכמים שונים אשר ראו את הכתר במלואו לפני שחלקו אבד. היעלמותם של דפי הכתר ממשיכה לזכות בתשומת לב ציבורית והיא היתה הבסיס לספרי מחקר ולסיפורת.