מרד קֹרַח ועדתו

אירוע מקראי בו נבחנה מנהיגותו של משה במרד שאורגן על ידי קבוצת נשיאים.

מאת:
< 1 דקות

קֹרַח דמות מקראית מספר במדבר, היה בן שבט לוי, שקם לערער על מנהיגותם ומעמדם של משה רבנו ואחיו, אהרן הכוהן הגדול, בטענה "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים… וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז 3).
על פי פרשנות המקרא, נראה שהיו לעדת קֹרַח שתי טענות עיקריות: כנראה חשקו נשיאי העדה (250 במספר) בכהונה, ולפיכך קבלו על מעמדו המועדף של אהרן. ואילו דתן ואבירם, בני שבט ראובן,1 טענו כנגד הנהגתו של משה, שהייתה בעיניהם לא ראויה ואף הרסנית: "הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (טז 13).
את הטענה נגד העדפתו של אהרן ביקש משה לבדוק באמצעות הקרבת קטורת, שתוכיח, בנוכחות כל העם, מיהו הראוי לכהונה – אנשי קֹרַח המורדים או אהרן: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" (טז 6). משה בכעסו ביקש מה' שלא ייענה לקֹרַח ועדתו, והסביר: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (טז 12).2 בתגובה ביקש ה' להשמיד את כל העדה – אבל משה ואהרן התחננו שלא יפגע בכולם בגלל חטאם של אחדים: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (טז 22). משה, במצוות ה', ציווה אפוא על העם להיבדל מאנשי קֹרַח ועדתו ולא לעמוד יחד אתם. – "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם" – את דתן ואבירם וקֹרַח וכל אשר להם (טז 32).3 וכל יתר 250 האיש מקריבי הקטורת נשרפו באש שירדה מן השמים.
במסורת היהודית מרד קֹרַח ועדתו משמש סמל למחלוקת הרסנית – מחלוקת שאינה "לשם שמים" אלא למטרות התנצחות וקנטור. וזאת להבדיל ממחלוקת שהיא "לשם שמים", שנועדה לברר אמיתותם של דברים.

"איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי.

ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרַח וכל עדתו".4

הערות שוליים

  1. ראובן היה בנו הבכור של יעקב, ולפיכך סברו דתן ואבירם כי מן הראוי שמנהיג העם יבוא משבט ראובן - ואילו משה היה בן לשבט לוי. הייתה גם קרבה פיזית בין קרח ובין בני ראובן: לפי סדר החניות במדבר חנה שבט ראובן ליד בני קהת, וקרח היה נכדו של קהת (טז 1). עם זאת יש לזכור, שיעקב, טרם מותו, שלל מראובן את בכורתו בשל מעשה הניאוף עם בלהה.
  2. "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי": לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לצרכי. בכך ממחיש משה את הרעיון שמעולם לא ניצל את מעמדו כמנהיג לתועלתו הפרטית, ולכן אין כל הצדקה בטענות בני ראובן. טענה דומה לניקיון כפיים וצניעות של מנהיג ציבור הציב שמואל הנביא (והשופט) בדבריו לעם: "אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א יב 3).
  3. פרט לבניו של קרח, שנותרו בחיים (כו 11).
  4. משנה, מסכת אבות, פרק ה משנה יז.