קוֹצוֹ שֶׁל יוּד

פואמת מחאה שכתב המשורר י"ל גורדון (מאה 19) על מעמד האישה בחברה היהודית במזרח אירופה ועל אטימות ליבם של רבנים, שהתעלמו מסבלה של עגונה ומעקרונות הצדק והמוסר היהודי.

< 1 דקות

"קוֹצוֹ של יוֹד"1היא פואמה ארוכה שכתב י"ל גורדון, ובה הוא מוחה על מעמד האישה בחברה היהודית של מזרח אירופה במאה ה- 19, הנתונה לשרירות לבם של רבנים עַרְלֵי לב.
גורדון פותח בתיאור הנטל הכבד של האישה היהודייה, המשועבדת למחויבויות ולמשימות אין קץ מבוקר עד ערב:

"אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ? / בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי; / עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ / יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי. / הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת / לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה. / אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת, / מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה; / תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי, / תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי."

לאחר הפתיחה מגוללת הפואמה את קורותיה של בחורה צעירה, "בַּת חֵפֶר בַּת-שׁוּעַ2 … אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, שנישאה בגיל 17 לתלמיד חכם – בחיר לבו של אביה, לא בחיר לבה שלה – שכולם הללו את תורתו וידיעותיו, ובמשך שלוש שנים "הִיא הָרְתָה וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,/ הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַסֵּפֶר."
בת שוע עבדה לפרנסת המשפחה בחנותה מבוקר עד לילה, גידלה וחינכה את ילדיה, והבעל – "תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה", החליט לנסות מזלו מעבר לים – ונעלם, כשהוא מותיר את אשתו עגונה. אך בכל זאת לא אבדה תקווה: "עֵין אֵל לִבְרוּאָיו וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו,/ הוּא יַעֲשֶׂה לָעֲשׁוּקִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" – ולעזרתה של בת שוע נחלץ גבר משכיל בשם פאבי, אלמן טוב לב שעבד מול חנותה והחליט להיחלץ לעזרתה: הוא איתר את בעלה הנעלם של בת שוע, החתים אותו על גט גירושין, וקיווה לשאת את בת שוע היפה לאישה. אך כל טרחותיו של פאבי לא הועילו: שמו של הבעל, הילל, נכתב בגט בכתיב חסר ללא יו"ד, ולכן פסק הרב: "הגט פסול."3
ובינתיים הבעל טבע בים, ואי אפשר היה להחתימו על גט מתוקן. וכך נותרה בת שוע באומללותה – עגונה לנצח, "עלובת נפש", כפופת קומה, לבדה עם שני יתומיה. ובתשובה לשאלה מי פגע בה – "האלוהים אם אנשים" – היא משיבה: "קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי."
בפואמה זו מאשים גורדון את עריצותם של רבנים עַרְלֵי לב, שבאטימות לבם ובהתעלמותם מעקרונות הצדק והמוסר4 מדקדקים ומחמירים בכל קוצו של יו"ד בהלכה – אך מתעלמים מסבלם המתמשך של האישה ויתומיה: "וּבְשִׁמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעֲלֵי הַדְּרָשׁוֹת / בְּקוֹץ יוּד מֻנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשׁוֹת!"