שופטים

מנהיגים-שליטים של עם ישראל בתקופה שבין ההתנחלות בארץ ובין תחילת המלוכה. תחומי פעולתו והיקף סמכויותיו של השופט לא היו קבועים או מוגדרים, ובדרך כלל לא עבר תפקיד השופט בירושה מאב לבן.

השופט לא היה מצביא מקצועי, "כי אם אדם מתוך העם, שרוח ה' מעוררתו בשעת הצורך". השופטים היו שונים מאוד זה מזה: עתניאל קנז היה מצביא, דבורה הייתה נביאה, יאיר הגלעדי היה איש אמיד ומיוחס, ויפתח הגלעדי היה בן אישה זונה. "כמה מן השופטים היו רחוקים מאוד מן השלמות, אך כולם עמדו להם לבני דורם לחלצם מצרה."¹

בספר שופטים מסופר על שנים-עשר שופטים שפעלו בקרב שבטי ישראל בזה אחר זה. שישה מהשופטים נקראים שופטים גדולים – מושיעים שנבחרו בידי ה' להושיע את העם. שופטים אלו מתוארים כמנהיגים כריזמטיים שרוח ה' צלחה עליהם, ובהם: עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, דבורה הנביאה (אשת לפידות), גדעון בן יואש, יפתח הגלעדי ושמשון. השופטים האחרים לא מתוארים כמושיעים, והמקרא מסתפק בדיווח קצר על משך כהונתם, משפחתם ומקום קבורתם.

ואלו הם השופטים האלה, הנקראים גם שופטים קטנים: שמגר בן ענת, תולע בן פואה, יאיר הגלעדי, איבצן מבית לחם, אילון הזבולוני ועבדון בן הלל. שני השופטים האחרונים של עם ישראל – עלי הכוהן ושמואל הנביא – אינם כלולים בספר שופטים ועליהם מסופר בספר שמואל (שמואל א פרקים א-ח).