אברהם יהושע השל

אברהם יהושע השל (1907 – 1972) נולד בשנת תרס"ז בוורשה למשפחה חסידית בעלת ייחוס גם מצד אביו וגם מצד אמו.¹ בנעוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי, למד דיינות וקיבל סמיכה כפוסק הלכה. בבגרותו יצא ללמוד בברלין, ואת עבודת הדוקטורט שלו על תופעת הנבואה בעם ישראל הגיש לאוניברסיטת ברלין (תרצ"ג – 1933). במקביל למד גם בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין וקיבל הסמכה כרב.

בשנת 1938 גורש על ידי הנאצים לפולין, ולפני הכיבוש הנאצי של פולין הספיק לצאת ללונדון, והמשיך בדרכו לארצות הברית, שם התחתן עם סילביה שטראוס ושם נולדה בתו היחידה, שושנה, לימים פרופסור להיסטוריה יהודית.
בהגותו ובאורח חייו ביקש השל לעסוק במחקר בתחום ההגות היהודית, ולשם כך חיפש מסגרת הולמת שתאפשר מחקר מדעי של התנ"ך ומקורות היהדות תוך זיקה מחייבת להלכה היהודית. את מבוקשו מצא בסמינר התיאולוגי היהודי (Jewish Theological Seminary) בניו יורק, שם קיבל משרה כפרופסור לאתיקה יהודית ולקבלה, ושם כתב ולימד עד יום מותו.
השל עסק ביחסי הגומלין שבין האל לאדם. מושג מרכזי בהגותו הוא "הדאגה האלוהית": אלוהים דואג לברואיו ואוהב אותם, ולפיכך נתבע האדם להתעלות מעבר לאינטרסים האנוכיים שלו ולהיענות באהבה לתביעות האל. למוסר היהודי מקום מרכזי בכתבי השל: המוסר מקשר בין הפן העיוני, ההגותי, ביהדות ובין הפן היישומי, העשייה (=המצוות); והאדם המתואר בכתביו של השל "הוא אדם מוסרי הרואה בטוב את השיא".²
הנבואה בתפיסתו של השל – מאברהם ואילך³ – היא יכולתו של האדם לשמוע את קול האל ולפעול לתיקון העולם. וכך העיד השל על עצמו: "והנה למדתי מן הנביאים כי עלי להיות מעורב בענייני האדם, בענייני האדם הסובל." האל זקוק לאדם כדי לתקן באמצעותו את העולם, ולפיכך "הבשורה הגדולה ביותר… של נביאי ישראל היא שאלוהים מתייחס לאדם ברצינות רבה."⁴

דבקותו של השל ברעיונות של צדק חברתי ותיקון העולם במעשי האדם הניעו אותו להשתתף באופן פעיל במאבק השחורים למען שוויון זכויות ובמאבקם של יהודי ברית המועצות לעלות לארץ. השל היה חסיד נלהב של דו-שיח בין-דתי, בעיקר בין יהודים לנוצרים, על רקע התנ"ך המקודש גם לנוצרים: "בארצות הברית… [יש] נוצרים המחכים לבשורה ולעזרת רוח מפי יהודים. הם מקווים שהיהודים יהיו אור-לגויים". למרות קריאתו לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי, יצא השל בתוקף נגד כל פעילות מיסיונרית: "היותי יהודי הינה בשבילי בעלת משמעות כה קדושה, עד כי אני מוכן למות למענה."⁵
בין ספריו: הנבואה, 1936; האדם אינו לבד: פילוסופיה של הדת, 1951; האלוהים מבקש את האדם: פילוסופיה של היהדות, 1956; השבת – משמעותה לאדם בימינו, התשוקה לאמת, 1973. ⁶