אלעזר הקליר

פייטן ששמו המלא – אלעזר ברבי קיליר (הקליר). חי ופעל על קו התפר שבין סיום תקופת המשנה והתלמוד לראשית ימי הביניים (סוף המאה ה- 6 ותחילת המאה ה-7). אלעזר הקליר נחשב לגדול הפייטנים הקלאסיים בארץ ישראל, ופיוטיו ידועים ומפורסמים בקהילות אשכנז וספרד – "וכמעט בכל תפוצות ישראל".  ועם זאת "תולדותיו לא היו ידועים", ומכאן המחלוקת בעניין זמנו.

היום מקובל על מרבית החוקרים, שהוא חי בארץ ישראל לא יאוחר מתחילת המאה ה-7, לפני הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל. עדות לכך מוצאים בפיוטיו, המתארים את סבלות היהודים בארץ תחת שלטון "אדום" – הוא השלטון הנוצרי הביזנטי, ללא אזכור "ישמעאל" – השלטון המוסלמי (אהרן מירסקי, ראשית הפיוט, פרק ח: ר' אלעזר ברבי קליר, עיונים ל"ד, הוצאת הסוכנות היהודית, תשכ"ה – 1965. מאמר מקוון באתר דעת).

ביצירותיו העלה את לשון הפיוט "לדרגה הגבוהה ביותר", פיתח סוגי חריזה והשתמש במצלול ובמקצב.¹

את הנושאים לפיוטיו שאב מספרות המדרש ומן הספרות המיסטית (ספרות ההיכלות). סגנון שירתו עשיר ביותר, וכולל רמזים, חידודי לשון וחידות, דוגמת הפיוט לשבת שלפני פורים (שבת זכור): "אץ קוצץ בן קוצץ קיצוצי לקצץ":

אץ = רץ; קוצץ בן קוצץ = רשע בן רשע: המן בן המדתא, צורר היהודים; קצוצי = נדכאי (היהודים); לקצץ = להשמיד.

בפיוט זה יש 22 מילים בלבד, אך האות צ' מופיעה בהן 30 פעם, ומעניקה לפיוט את המצלול המיוחד.

עם זאת, כתב הקליר גם פיוטים פשוטים, בהירים וקלים להבנה, לדוגמה:

"אֵם הבנים כְּיוֹנָה מְנַהֶמֶת / בלב מתאוננת / וּבְפֶה גוֹעֶה מבכי-מר נואמת / דמעות מַזֶלֶת / ודוממת ונדהמת".

פיוט זה, שנתגלה בגניזת קהיר, מתאר בביטויים ליריים ורכים דו-שיח בין עם ישראל הנמשל ליונה – ובין האל, ומסתיים בהבטחה: "שחורתי, לעד לא אזנחך/ שנית אוסיף יד ואקחך / תמו וספו דברי וויכוחך/ תמתי, לא אעזבך ולא אשכחך."

פיוטי הקליר מעטרים את  תפילות השבת  והחג ואת הסליחות , כמו גם אירועים מיוחדים, ובהם ימי אבל ושמחות. מחזור התפילה לראש השנה וליום הכיפורים כולל פיוטים של רבי אלעזר הקליר (או המיוחסים לו), כגון: "אנסיכה מלכי"; "אהללך בקול רם / מגן אברהם"; "שושן עמק אויימה / שבת שבתון לקיימה".

מאחר שהפיוטים באותה תקופה נכתבו בהשראת לשון חז"ל, שהיא "לשון פרוזה מובהקת", נדרשו הפייטנים לחידושים לשוניים למבע השירי. לשם כך חידשו, בין השאר, פעלים, שאותם גזרו ממילות יחס או משמות עצם קיימים – למשל: הפועל טָרַם – ממילת היחס טֶרֶם; הפועל לשַלְהֵב – משם העצם שלהבת. ועיקר החידושים היו פרי עטו של אלעזר הקליר, "שחונן ביכולת לשון אדירה", ולפיכך "כל הסגנון הפיוטי [הזה] נקרא על שמו:  הסגנון הקלירי" (אהרן מירסקי, ראשית הפיוט, שם).

יצירתו הפיוטית הענפה של הקליר השפיעה גם על התפתחות הפיוט המזרחי (בארץ ישראל ובבל) וגם על זה המערבי – באשכנז, איטליה, והבלקן.²