ביעור חמץ

האיסור לאכול חמץ בחג הפסח, הוא חג המצות, מופיע בתורה – כאיסור כללי – "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות יב 20), ללא פירוט או הסבר למושג "מחמצת". את החסר בתורה שבכתב – השלימה התורה שבעל פה, ובהתאם לכך קבעו חז"ל כי המושג "מחמצת" אינו מתכוון למאכלים חמוצים או תוססים, אלא לחמץ שמקורו בחמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה, כוסמת, שִׁיפּוֹן ושיבולת שועל.¹

לפי התורה, האיסור אינו חל רק על אכילת חמץ – אלא גם על הימצאותו בבית – "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב 19) או על ראייתו: "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ… בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג 7). ומכאן קבעו חז"ל כי חמץ בחג הפסח הוא "בל ייראה ובל יימצא".²

מאיסורים אלו נגזר הציווי לבער ולהוציא את כל החמץ בערב חג הפסח – "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (יב 16).³ כדי לוודא שאכן הביעור נעשה כהלכתו, קבעו חכמים שיש לבדוק את כל הבית על חדריו, מחסניו ופינותיו ולערוך בדיקת חמץ. את שאריות החמץ מותר לאכול עד ערב חג הפסח, י"ד בניסן, בשעות הבוקר⁴ – עד לשעת ביעור חמץ, הנקבעת מראש מדי שנה בשנה.⁵

את החמץ שנותר – ובכלל זה החמץ שנתגלה בבדיקת חמץ בלילה הקודם – שורפים באש ומכריזים על ביטולו בארמית. וזה נוסח ביטול החמץ בתרגום לעברית: "כל חמץ ושאור (=בצק שיש בו תסיסה או שמרים) שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו – יתבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ."
חז"ל עמדו על ההפסד הכלכלי האפשרי הכרוך בביעור חמץ, ולפיכך התירו את האפשרות של מכירת חמץ לנוכרי.
בקהילות היהודים באתיופיה הייתה למושג חמץ משמעות רחבה ומחמירה יותר מזו המקובלת בהלכה: כל מזון מהול במים נחשב כמועד להחמיץ, ומכאן מנהגם שלא לשמור שאריות מזון מיום אחד למחרתו. גם את המצה – הקיטה – נהגו לאפות מדי יום, ולכן בשבת שחל בפסח לא נהגו לאכול מצה, אלא רק ירקות וגרעינים יבשים וקלויים, כדי שלא להיכשל באכילת חמץ.⁶