בנימין זאב הרצל

מבוא

בנימין זאב (תיאודור) הרצל (1860 – 1904), דוקטור למשפטים, מחזאי, סופר ועיתונאי, ומעל לכול – חוזה מדינת היהודים. הרצל הקים וקיים "בכוחות עצמו כמעט" את התנועה הציונית,¹ שהביאה – כעבור יובל שנים – להקמת מדינת ישראל. הוא היה הראשון שהעלה על פסים מעשיים את הטיפול בהיבט הלאומי של בעיית היהודים והציע את הפעילות המדינית כאמצעי בלעדי למימוש הציונות.

בחייו האישיים לא רווה נחת: נישואיו היו רצופי משברים, והוא סבל מבריאות רופפת. אבל בפעילותו הציבורית והציונית נחל הצלחה כבירה, ותוך זמן קצר היה לנציגם הבכיר של יהודי העולם.² את חזון מדינת היהודים הציג הרצל בספריו מדינת היהודים (תרנ"ו – 1896) ו"אלט-נוי לנד" (ארץ ישנה-חדשה), שהתפרסם שנתיים לפני מותו. הרצל ביקר בארץ ישראל וכאן נפגש עם הקיסר הגרמני. הרצל נפטר חולה ותשוש בגיל 44. אלפים הגיעו להלווייתו, ורבבות בכו על מותו של "אחד מאותם יוצרי הרעיונות, המתגלים ככוכב שביט בארץ אחת, לעם אחד, בהפסקי זמן עצומים".³

הרצל - תולדות חייו

בנימין זאב הרצל נולד בעיר בודפשטבודפשט שבהונגריה (אז באימפריה האוסטרית) בתאריך י' באייר תר"ך – 1860 כילד שני להוריו, ז'אנט (לבית דיאמנט) ויעקב הרצל. אביו היה סוחר עשיר ובנקאי, והשם "הרצל" הוא תרגום לגרמנית של המילה לב – שהיה כנראה השם המקורי של המשפחה. פאולינה, אחותו הבכורה, הייתה מבוגרת ממנו בשנה והייתה בצעירותם חברתו הקרובה ביותר.

הרצל גדל בבית שהיה ספוג בתרבות גרמנית, ומשפחתו לא ניהלה אורח חיים יהודי, אף שבילדותו הלך הרצל מדי פעם לבית הכנסת. תחילה למד הרצל בבית ספר יסודי של הקהילה היהודית בבודפשט, אך הוריו, שביקשו לתת לו חינוך משובח, שכרו לו מגיל צעיר מורים פרטיים לשפות – אנגלית, צרפתית, איטלקית ועברית – ולשיעורי נגינה. בגיל עשר עבר הרצל לבית הספר העיוני הריאלי בבודפשט, וכשהיה בן 18, אחרי מות אחותו פאולינה, עקרה המשפחה לווינה שבאוסטריה. הרצל למד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, וכעבור שש שנים קיבל תואר דוקטור למשפטים.

כבר במהלך לימודיו התעניין הרצל פחות במשפטים ויותר במוזיקה, בספרות ובתיאטרון, ואף כתב כמה מחזות (שלא זכו להצלחה). במהלך לימודיו חווה הרצל באופן אישי גילויי אנטישמיות, והודח מאגודת הסטודנטים שבה היה פעיל.⁴

בשנת 1891 התמנה לכתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" (עיתונות חדשה חופשית) בפריז, ובמסגרת תפקידו זה סיקר את משפט דרייפוס. החל בשנת 1895 – בין השאר בעקבות משפט דרייפוס – הקדיש הרצל את כל זמנו לפעילות ציונית מדינית, ובשנת תרנ"ז – 1897 יזם וארגן את הקונגרס הציוני הראשון.

בתקופה זו כבר היה בעל משפחה: בשנת 1889 התחתן הרצל עם יוליה לבית נשאואר, בתו של תעשיין יהודי עשיר, ונולדו להם שלושה ילדים – פאולינה (שנקראה על שם אחותו האהובה); האנס ⁵(Hans) וטרודה. אבל חיי הנישואין של הזוג הרצל היו אומללים ורצופי משברים, וגם גורל ילדיהם היה רע ומר.⁶

הרצל נפטר ביום כ' בתמוז תרס"ד – 1904 והוא בן 44, בעקבות מחלת לב, דלקת ריאות ותשישות. בצוואתו ביקש להיקבר בארון ב"הלוויה דלה ביותר, בלי פרחים, בלי נאומים" ליד אביו "עד שעם ישראל יעביר את עצמותיי לארץ ישראל".⁷ 55 שנים אחר מותו, ביום כ"ב באב תש"ט – 1949 נקבר הרצל בטקס ממלכתי בירושלים בהר שנקרא מאז על שמו – הר הרצל.

הרצל - מחזאי ועיתונאי

כאמור, למד הרצל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה, אך כבר במהלך לימודיו התעניין בעיקר בספרות, במוזיקה ובתיאטרון, והחל לכתוב קומדיות קלות. הוא קיווה להשתלב בחיי התרבות והתיאטרון של וינה, אך רוב מחזותיו לא זכו להצלחה.⁸

במקביל עסק גם בכתיבת פיליטונים,⁹ התפרסם בעיתונות הגרמנית כפיליטוניסט מוכשר ומבוקש, ובשנת 1887 התמנה לעורך מדור הפיליטונים באחד מעיתוני וינה. הקריירה העיתונאית של הרצל החלה בשנת תרנ"א – 1891, כאשר התמנה לכתב של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה" (עיתונות חופשית חדשה) בפריז.

שם סיקר עבור קוראיו הגרמנים את החיים בצרפת, ובזכות איכות כתבותיו התמנה לסופרו הקבוע של העיתון בפריז. וכך, בתוקף תפקידו, ליווה הרצל את משפט דרייפוס והיה עֵד לגילויי האנטישמיות בצרפת במהלך המשפט ואחריו. משפט דרייפוס האיץ את הגעתו של הרצל למסקנה כי האנטישמיות לא תיעלם מן העולם, והיא "סרח עודף מימי הביניים, שעמי התרבות, חרף רצונם הטוב, לא הצליחו להיפטר ממנה גם כיום."¹⁰

בעקבות זאת החליט הרצל לוותר על הקריירה העיתונאית ועל החיים בפריז ולהקדיש את כל זמנו לפעילות ציונית. לימים אמר הרצל כי משפט דרייפוס הפך אותו לציוני.¹¹

הרצל - אבי הציונות המדינית

בעקבות משפט דרייפוס ותחושת האכזבה מכשלון האמנציפציה החליט הרצל ליזום פעולה כלל-עולמית כדי לחלץ את יהודי אירופה מן האנטישמיות. הוא אמנם "לא המציא" את הציונות; אחרים, ובראשם חובבי ציון, הקדימו אותו, אבל הרצל הציע דרכים מעשיות ומדיניות שהביאו בסופו של דבר לידי מימוש החזון והקמת המדינה.

בניגוד לפעילים הציונים שלפניו, שעסקו בעידוד העלייה לארץ ישראל, פנה הרצל לאפיק חדש: פעילות דיפלומטית בקרב מדינאים ונציגי המעצמות במטרה לגייס את תמיכתם ברעיון הציוני ולהשיג את הסכמתם להתיישבות היהודית בארץ ישראל באמצעות זיכיון (צ'ארטר).

הרצל האמין כי אין ליישב את ארץ ישראל בגניבה, אלא רק בגלוי, לפי החוק הבינלאומי ובערבויות מתאימות: "אם סבור מישהו כי היהודים יכולים להתגנב לארץ אבותיהם, הוא מוליך שולל את עצמו או את זולתו".¹² וכך, בגיל 35, פתח הרצל בקריירה המרכזית של חייו – פעילות ציונית מדינית נמרצת במטרה לאתר טריטוריה, לגייס את תמיכת המעצמות ולהקים ליהודים מדינה.

הרצל החל לפעול בנחישות בערוצים דיפלומטיים ונפגש, בין השאר, עם הסולטאן הטורקי, עם מלך איטליה, עם האפיפיור ועם קיסר גרמניה. בפעילותו המדינית פתח הרצל תקופה חדשה בתולדות עם ישראל וסלל את הדרך להצהרת בלפור בשנת תרע"ח – 1917 ולהקמתה של מדינת ישראל כעבור יובל שנים.
הרצל גם יזם את הקמתו וכינוסו של הקונגרס הציוני, שהיה מורכב מנציגים של העם היהודי בתפוצות. הרעיון לכנס קונגרס יהודי לא היה חדש, אבל הרצל היה הראשון שהצליח להוציאו אל הפועל. היה זה ציון דרך, אות לראשיתה של תקופה חדשה בתולדות עם ישראל.

הרצל ומדינת היהודים

בשנת תרנ"ו – 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים: ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים",¹³ ובו דרישה להעניק ליהודים ריבונות – בארץ ישראל או בארגנטינה. כדי להדגיש שספר זה אינו יצירה ספרותית או בדיה – אלא תכנית מדינית – חתם על ספרו בשם "תיאודור הרצל, דוקטור לתורת המשפטים".

בספר, שהיה למעשה חוברת דקה, הציג הרצל תכנית מדינית חדשה וחסרת תקדים, תכנית להקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בהסכמת המעצמות של אותה תקופה וכחלק מן הפוליטיקה הבינלאומית. הרצל הדגיש בספרו כי פתרון לאומי-מדיני של בעיית היהודים הוא הפתרון היחיד, והוא צורך חיוני לעם היהודי. כל זאת על רקע הכישלון של רעיון האמנציפציה, שהבטיח ליהודים שוויון זכויות אזרחי וחברתי, אך לא התממש במציאות של אנטישמיות גוברת ושנאת יהודים.

מו"לים מכובדים סירבו לפרסם את הספר, וכאשר פורסם לבסוף על ידי בעל חנות ספרים קטנה בווינה – לעגו לו כולם, כולל ידידיו ועמיתיו של הרצל, שראו ברעיון הציוני יומרה לא מציאותית ושיגיון.¹⁴ לעומת זאת, זכה הספר לקבלת פנים נלהבת בקרב יהודי מזרח אירופה, שם כבר נבט רעיון התחייה הלאומית, וכן בקרב סטודנטים ממזרח אירופה שלמדו באוניברסיטאות במערב אירופה.

שש שנים אחר כך (תרס"ב – 1902) יצא לאור ספרו השני של הרצל – הרומן "אלט-נוי לנד" (ארץ ישנה-חדשה), ועל עמוד השער התנוססה הסיסמה – 'אם תרצו אין זו אגדה'". הרומן מלא רמזים אוטוביוגרפיים, וגיבוריו מבוססים על דמויותיהם של הרצל ועוזריו. בספר זה סרטט הרצל את מימושו של הרעיון הציוני לפי חזונו, מתוך אמונה כי המדינה היהודית קום תקום בארץ ישראל – ובה בלבד.¹⁵

הרצל בארץ ישראל

בחודש מרחשוון תרנ"ט – אוקטובר 1898 הגיע הרצל לארץ ישראל בראש משלחת ציונית, כדי להיפגש שנית עם קיסר גרמניה, וילהלם השני,¹⁶ ולקבל את הסכמת הסולטאן הטורקי לתכנית המדינית הנרקמת: הענקת זיכיון להתיישבות יהודית בארץ בחסות גרמניה. הרצל ניסה לשמור על חשאיות ביקורו כדי שלא לעורר תשומת לב ותרעומת מצד השלטונות הטורקיים, שעקבו בחשדנות אחרי מסעו. ובכל זאת פשטה השמועה כי ליפו הגיע "מלך היהודים".

הרצל וחברי המשלחת ביקרו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ובמושבות החקלאיות – ראשון לציון, רחובות ועקרון – ולאחר מכן נסעו לירושלים. הרצל התרשם מאוד מיופייה של העיר בלילה, אך נדהם מן ההזנחה שהתגלתה לעיניו לאור היום ברחובותיה. הוא התחייב ביומנו: "אם יבוא יום וירושלים תהיה לנו… ראשית כל אעשה בה ניקיון יסודי".

הרצל תלה תקוות רבות בקיסר וילהלם השני שאתו נפגש בירושלים ביום י"ז בחשוון תרנ"ט – (2 בנובמבר 1898).¹⁷ הקיסר גילה יחס אדיב ולבבי כלפי הרצל וחברי המשלחת, אך הפגישה לא הניבה תוצאות של ממש, והקיסר לא יצא בהודעת תמיכה בתכנית שהוצגה לפניו. בעקבות הפגישה המאכזבת מיהר הרצל לעזוב את ירושלים ואת הארץ מפני שחשש שהשלטונות הטורקיים ינסו להתנקש בחייו.¹⁸

העשרה - קישורים

יומן המסע של הרצל בארץ ישראל – כולל עדויות, תמונות מפות ורקע היסטורי – באתר מטח

מידע על חייו ופועלו של בנימין זאב הרצל בצירוף תצלומים, מידע על ספריו, הנוסח המלא של "חוק הרצל" שאושר בכנסת בשנת תשס"ד – 2004 הקובע את יום הולדתו, י' באייר, כיום הרצל – באתר הכנסת

מאמר של מתיה קם על הדחיות בקיום צוואתו של הרצל – באתר מטח