גניזה – וגניזת קהיר

גניזה הוא כינוי לנוהג של אחסון או הטמנה של כתבי קודש וחפצי קדושה שהתבלו או נקרעו ואי אפשר להשתמש בהם אבל אסור לזרוק אותם.¹ המילה "גניזה" מופיעה בלשון חז"ל ונזכרת במשנה,² אך מקורה בלשון המקרא – במילה הפרסית גנזך (אוצר, ארכיון) המתכוונת להטמנה, הסתרה ושמירה – ונזכרת במקרא: "גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג 9; עזרא ז 20).
לפי קביעת המשנה, כל כתבי הקודש, גם אלו שנכתבו בשפות זרות, "טעונים גניזה", ואילו רמב"ם פסק כי לפי התורה חובה לגנוז רק כתבי קודש שבהם נזכר אחד משבעת שמותיו הקדושים של האל, שאותם (במלואם – או בחלקם) אסור למחוק.³ וההלכה המקובלת לפי ה"שולחן ערוך" קובעת כי כל דבר שיש בו שם האל הקדוש, ובכלל זה – ספרי תורה ותנ"ך ומגילות הקלף שבתוך המזוזה, וכן כל חפץ המשמש לצורכי קדושה – כגון תפילין – חייבים גניזה.⁴
לרוב מקובל לאסוף את הספרים ואת חפצי הקודש במיכל, חדרון או עליית גג בבית הכנסת, הנקרא גם הוא "גניזה". מנהג עתיק היה לגנוז ספרי תורה שבלו בארוו הקבורה של תלמיד חכם,⁵ כמו גם בין הנדבכים של מבני קודש,⁶ תחת אבני היסוד של בית הכנסת, וכן בעליית הגג של בית הכנסת או בתיבות מיוחדות שהוצבו בו. לאחר שהתמלאו מקומות הגניזה, נוהגים לקבור את הספרים והחפצים הגנוזים בבית קברות. ובכמה מקומות היה הטקס מלווה בנגינה, בשירה ובריקודים.⁷ וגם בימינו יש הנוהגים לקבור את תכולת הגניזה אחת לכמה שנים בטקס חגיגי.
בעקבות המצאת הדפוס וריבוי החומר הכתוב נדרשו הפוסקים לשאלות של גניזת דברי תורה המתפרסמים כחלק מפרסומי חולין, דוגמת עיתונים, מאמרים מדעיים, דפי מידע ועלונים על פרשת השבוע ועוד. ובעידן המחשב התירו פוסקים מחיקה מצג המחשב ומקובצי מחשב של קטעים וציטוטים מכתבי הקודש, ובכלל זה שמות האל.⁸
הגניזה המפורסמת והחשובה ביותר בתולדות עם ישראל היא גניזת קהיר "שהעלתה לאור עולם אוצרות של ספרות ושל תעודות היסטוריות" בני אלף שנה – מן המאה ה-9 ועד לסוף המאה ה-19. ⁹

גניזת קהיר

הגניזה החשובה ביותר בעולם היהודי נתגלתה בבית הכנסת בן עזרא בחלק העתיק של קהיר (פוסטאט). הגניזה  התגלתה בעליית הגג של בית הכנסת, בחדר שכלל מאות אלפי דפים ומסמכים. בגניזה נמצאו שלמים כ- 200,000 דפים, ובהם לא רק דפים מכתבי הקודש אלא גם ספרים, מכתבים ומסמכים שונים שנכתבו בעברית, בארמית, בערבית ובפרסית, ביידיש ובלטינית, בדרך כלל באותיות עבריות.
בגניזה נמצאו קטעים מתוך פיוטים ארץ-ישראלים רבים, אגרות של גאוני בבל וחכמי ארץ ישראל, קטעים מחיבורים בנושאי הלכה ואגדה, וכן חיבורים מתקופת הבית השני, ובהם שרידי הנוסח העברי של ספר בן סירא לצד שרידים מספר ברית דמשק, שקטעים מעטים ממנו התגלו גם בין מגילות מדבר יהודה.
חלק מן המסמכים, כמו פנקסי חשבונות ומכתבים מסחריים ואישיים, הועברו לגניזה מכיוון שנכתבו באותיות עבריות – בשפת הקודש, ובשל קדושת השפה לא נזרקו. וכל אלו נשתמרו במשך יותר מ- 1,000 שנים (מן המאה ה- 9 ועד סוף המאה ה- 19) בזכות האקלים היבש השורר באזור.
בשנת תרנ"ו – 1896 קנו שתי תיירות נוצריות מאנגליה קרעי דפים עבריים בקהיר, ועם שובן העבירו אותם לידיו של פרופ' ש"ז שכטר מאוניברסיטת קיימברידג'. שכטר זיהה כי הקטעים שבידו הם תגלית רבת ערך: קטעים מתוך אחד הספרים החיצוניים  – ספר בן סירא העברי שאבד. הוא יצא לאתר את מקורם של הדפים וכך הגיע לחדר הגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בקהיר והצליח להעביר כ- 100,000 דפים מתוך הגניזה לאוניברסיטת קיימברידג'. דפים אחרים הגיעו למוזיאון הבריטי, לספרייה הלאומית בלנינגרד ועוד.
בשנת תשס"ו – 2006 התגלו במפתיע 350 דפי גניזה נוספים שהיו מאוחסנים בקופסת פח  בספרייה של אוניברסיטת ג'נבה שבשוויץ. על קופסת הפח הייתה מדבקה ובה פרטים על תכולת הקופסה: "טקסטים עבריים, קטעי קלף ונייר (מן המאה ה- 13) שנקנו מבית הכנסת בקהיר בשנת 1896 – 1897 …". הקופסה הייתה סגורה וחתומה במשך 110 שנה, וכאשר נפתחה הסתבר כי היא כוללת דפים גדולים ושלמים מן הגניזה,  המייצגים מגוון רב של תחומים ומסמכים: האוסף כולל יותר מ- 60 קטעי מקרא וכן קטעים מתוך תרגומי המקרא ופירושיו, קטעי משנה, תלמוד (בבלי  וירושלמי) ומדרשים, קטעים מספרי הלכה, קטעי פיוט  ותפילה וכן מסמכים היסטוריים, איגרות ועוד. דפים גדולים ושלמים נחשבים "לחומר המשובח של הגניזה", שעליו עבדו ראשוני החוקרים בשנים שלאחר גילוי הגניזה, ואילו הבאים אחריהם עסקו בקרעי דפים ובקטעים שנותרו. מכאן ההפתעה הכפולה באוסף ז'נבה: לא זו בלבד שהוא התגלה בשלב שבו סברו החוקרים, שכבר נחשף כל המצוי בגניזה – אלא שאוסף זה הכיל דפים גדולים ושלמים. "האוסף מלמד על מגוון תחומים בחיי התרבות היהודית שהעסיקו את קהל היהודים במצרים ויש בו תעודות אותנטיות המאירות את חיי הקהילה במאות האחת עשרה והשתים עשרה" (דוד רוזנטל, אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה – קטלוג ומחקרים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ע – 2009, עמ' 8,  12).