גֵר – וגֵר צדק

הגֵר במקרא

המילים גֵר, גיור נגזרות מן הפועל לגור. בתקופת המקרא מי שעזב את ארץ מולדתו ועבר לגור בארץ אחרת – נקרא גֵר. מאחר שההגירה מארץ לארץ קשורה בדרך כלל במצוקה כלכלית או מדינית, יש למילה זו "תוספת גוון של בקשת מחיה או מקלט בארץ אחרת".¹
המילה גֵר נזכרת לראשונה בספר בראשית, כאשר אברהם מבקש לקנות את מערת המכפלה ולקבור בה את שרה אשתו. אברהם מסביר לבני חֵת, בעלי המערה: "גֵר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַת קֶבֶר" (בראשית כג 4). אברהם לא נולד בארץ ישראל אלא הגיע אליה מארץ אחרת – מֵאֲרַם נַהֲרַיִם – ולכן על פי חוקי המזרח הקדום, היה אברהם גֵר בארץ, ולא היו לו זכויות בַּעֲלוּת על הקרקע. נכדו של אברהם, יעקב, נולד בארץ, אך הוא ו-12 בניו היו גֵרִים בארץ אחרת – בארץ מצרים.
הגֵרִים שחיו בישראל בתקופת השופטים ואילך היו בעיקר בני עמים אחרים שישבו בארץ לפני כיבוש יהושע. רובם נהרגו או גורשו כשבני ישראל נכנסו לארץ והתנחלו בה, ואלה שנשארו נעשו גֵרִים (בעיני בני ישראל). בתנ"ך נזכרים גם גֵרִים אחרים: מְהַגְרִים שהגיעו לישראל מן הארצות השכנות, כיחידים או בקבוצות, בדרך כלל בעקבות מצוקה במקום מוצאם.
בתקופת המקרא שימש המונח גֵר גם להגדרת מעמדם של אנשים מסוימים מבני ישראל: כך נקרא בן אחד השבטים מישראל שחי מחוץ לשבטו או מי שנולד במקום כלשהו בארץ ישראל ועבר לגור במקום אחר – דוגמת בני אפרים, מנשה ושמעון שהצטרפו ליהודה ולבנימין ובאו לגור בנחלת יהודה (דברי הימים ב, טו 9).
במקרא לא היה למושג גֵר תוכן דתי. עד לתקופת הבית השני התקבלו הגֵרִים לעם ישראל לא באמצעות טקס דתי (גיור), אלא בהצטרפות והשתלבות הדרגתית, כמו במקרה של רות המואבייה.

היחס לגר במקרא

מעמד הגֵרִים בתקופת המקרא היה נחות: אסור היה להם להיות בעלי קרקע, ולכן הם חיו על אדמות של בעלי הקרקע הישראלים ונזקקו לחסותם. הגֵרִים במקרא היו אם כן חסרי קרקע ועניים; הם השתייכו לשכבת החלשים והנזקקים, ומשום כך דאגה התורה להגן עליהם ולמנוע את השפלתם או ניצולם: חוקי המקרא אוסרים לקפח את שכרו של הגֵר או לרמות אותו; חוקים אלו מחייבים את בעלי הקרקע הישראלים להעניק לגֵר מנוחה בשבת, לשתף אותו בשמחת החגים, להעניק לו מן היבול, וגם לדאוג לו למשפט צדק.
כל החובות האלה כלפי הגֵר מנומקות בתנ"ך על רקע ההיסטוריה של בני ישראל, שהיו פעם גֵרִים במצרים וסבלו שם עינויים ושעבוד. והתורה חוזרת ומזכירה פעמים רבות את החובה לנהוג כראוי כלפי הגֵר – "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב 20). ועוד קובעת התורה, כי מאחר שבני ישראל חוו על בשרם את התנאים המשפילים של חיי הגֵר – עליהם להבין לנפשו ולהזדהות עמו: "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶש הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג 9).
חז"ל ציינו כי התורה מזהירה על היחס לגר 36 פעמים – יותר מכל ציווי או איסור אחר. "אין מצווה אחרת בתורה, לא המצווה על אהבת ה' ולא מצוות השבת, לא המילה ולא מאכלות אסורים, לא איסור שקר ולא איסור גזילה, שמופיעה וחוזרת במספר פעמים כה עצום בתורה… כמו המצוות הקובעות יחסנו לגר." וזאת מכיוון שבעניין זה "נדרש האדם לרסן את עצמו בנקודת התורפה שלו, ביחסו למי שחלש ממנו, ביחסו כלפי מי שהוא מחוסר מגן ומחסה", מציינת פרופ' נחמה ליבוביץ.² "מי שהיה יכול לחיות בעולם אחר, והכניס את עצמו אל תוך המסגרת היהודית – ראוי ליחס מיוחד", מסביר עדין שטיינזלץ.³ והשופט העליון לשעבר, חיים ה' כהן, קובע כי זכויותיו המיוחדות של הגֵר במקרא הן "זכויות אדם מובהקות". נראה שאין עוד שיטה במשפט, לא בימי קדם ולא בימינו, הדומה למשפט המקראי שלנו בעניין זכויות הגֵר.⁴

גֵר ותושב

הצירוף "גר ותושב" מופיע במקרא לראשונה בדברי אברהם לבני חת: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג 4) – כהגדרה למעמדו הנחות בהשוואה לבני חת, תושבי המקום. בחלק ההלכתי של התורה מופיע הצירוף בשני הקשרים: בדיני היובל: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה 23) ובחוק ערי המקלט: "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט…" (במדבר לה 15). מן המקרא עולה כי הצירוף "גר ותושב" הוא למעשה צמד מילים המביעות עניין אחד, והוא: אדם שגר, יושב במקום – אך אינו מבני המקום.⁵

חז"ל פירשו את הביטוי "גר ותושב" כנוכרי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח – להבדיל מגֵר צדק, שהתגייר וקיבל על עצמו את היהדות. לפי פסיקת רמב"ם – גר ותושב המקיים את שבע מצוות בני נח⁶ מתוך אמונה בה' נמנה עם חסידי אומות העולם, ונקרא תושב "לפי שמותר להושיבו בינינו בארץ ישראל".⁷

גר צדק

גר צדק נקרא גם סתם "גֵר". במקרא לא היה למושג "גֵר" תוכן דתי. עד לתקופת הבית השני התקבלו הגֵרִים לעם ישראל לא באמצעות טקס דתי (גיור) אלא בהצטרפות ובהשתלבות הדרגתית, כמו במקרה של רות המואבייה. דויד המלך היה אפוא נינה של גיורת – רות המואבייה.

בספרות חז"ל מתכוון הביטוי "גֵר צדק" למי שאינו יהודי (או יהודייה) והחליט מרצונו להצטרף לעם ישראל, לקבל על עצמו את האמונה היהודית ולקיים את מצוותיה. התהליך נפתח בתקופה של לימוד, שבה הגֵר עושה היכרות עם הדת היהודית, ולאחר מכן – טקס ברית מילה (לגבר) וטבילה במקווה (לגבר ולאישה). בסיום התהליך – הגר או הגיורת הם יהודים לכל דבר, והסייג היחידי נוגע לגיורת, שעל פי ההלכה אינה יכולה להינשא לכוהן.

יחסם של חז"ל לגֵרים נע בין דחייה מוחלטת לבין קבלה. שתי גישות אלו באות לידי ביטוי במדרש אגדה על שמאי הזקן ועל הלל הזקן: נוכרים שביקשו להתגייר ופנו אל שמאי הזקן – זכו לנזיפה או לדחייה; ואותם שפנו אל הלל הזקן – נענו בחיוב, והוא גייר אותם (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא עמ' א). לפי מדרשי אגדה של חז"ל, היו הגֵרים חלק מן האומה מראשיתה: אברהם אבינו גייר את הגברים, ושרה אמנו גיירה את הנשים (מדרש בראשית רבה, פרשה לט סימן טז).

בתקופת חז"ל – וגם בתקופות מאוחרות יותר – הייתה רתיעה מקבלת גרים וְהִסְתַּייְּגוּת מן התופעה: "קשים גרים לישראל כספחת" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע עמ' ב).

אך רמב"ם באיגרתו לעובדיה הגֵר פסק: "…כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב בתורה – מתלמידיו של אברהם אבינו… שאברהם הוא אביך… מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלווית לה' – אין כאן הפרש (=הבדל) בינינו ובינך… ודע, כי אבותינו שיצאו ממצרים – רובם עובדי עבודה זרה היו במצרים – נתערבבו בגויים ולמדו ממעשיהם, עד ששלח הקדוש ברוך הוא [את] משה רבנו… והבדילנו מן העמים, והכניסנו תחת כנפי השכינה, לנו ולכל הגֵרִים – ושם לכולנו חוקה אחת. ואל יהי ייחוסך קל בעיניך: אם אנו מתייחסים אל אברהם, יצחק ויעקב – אתה מתייחס למי שאמר 'והיה העולם' [לאלוהים]" (איגרות הרמב"ם, מהדורת יצחק שילת, הוצאת מוסד הרב קוק, תשנ"ה – 1995, עמ' רלד – רלה.)