דוד כהן – הרב הנזיר

הרב דוד כהן (1887 – 1972) ידוע בכינויו הרב הנזיר בשל מנהגי הנזירות שאימץ בחייו הבוגרים: הוא גידל את שערו, לא הסתפר ולא התגלח,¹ התנזר משתיית יין ומאכילת בשר, ומדי פעם בפעם נהג להינזר גם מדיבור (תענית דיבור). דוד כהן נולד בעיירה ליד וילנה למשפחת רבנים. הוא קיבל חינוך תורני – תחילה בחדר ולאחר מכן בישיבות, ובהן ישיבת וולוז'ין המפורסמת,² ובשנות לימודיו בישיבה נחשף לספרות ההשכלה. לאחר מכן עבר לעיר ראדין, שם ספג את האווירה של תנועת המוסר, וברוח עקרונות התנועה ניהל יומן אישי על מעשיו בכל יום. באותה תקופה גם כתב את מאמריו הראשונים על זוגיות וחיי הנישואין, על מעמד האישה וקדושת המשפחה ביהדות.³

את לימודיו האקדמיים התחיל באוניברסיטת פרייבורג בגרמניה, שם פגש את בת דודו ואשתו לעתיד, שרה כהן, שהייתה אף היא סטודנטית באוניברסיטה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורש מגרמניה ועבר לאוניברסיטת באזל שבשוויץ ללימודי דוקטורט בפילוסופיה. בשוויץ פגש בקיץ תרע"ה – 1915 את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ולפגישה זו הייתה השפעה מכרעת על חייו: "והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר… מצאתי לי רב." דוד כהן עלה לארץ בעקבות הרב קוק והתיישב בירושלים, שם היה לאחד מתלמידיו הקרובים, כשהוא "מסתופף בצל הרב בבית מדרשו, יומם ולילה".⁴ לפי עדותו, הסכים הרב קוק להפקיד בידיו את עריכת "אורות הקודש", מכיוון שנוכח כי דוד כהן בקי בפילוסופיה היוונית כמו גם בתחומי היהדות וכי הוא מבקש להתקרב להשקפותיו של הרב.
דוד כהן התחתן עם בת דודו, שרה כהן, לאחר אירוסין שנמשכו כמה שנים עקב מלחמת העולם השנייה. לבני הזוג נולדו בת ובן: הבת, צפיה, לימים אשתו של הרב שלמה גורן,⁵ והבן, שאר ישוב כהן, לימים רבה הראשי של חיפה. הרב דוד כהן נפטר בירושלים בגיל 85 (תשל"ב – 1972) ונקבר בירושלים בהר הזיתים.
ביומנו הצהיר הרב הנזיר על שאיפתו להרבות "דעת תורה" – לימוד תלמוד ופוסקים "כדי להיות מורה הוראה בישראל". כן הצהיר על משיכתו לתורת הנסתר ולמיסטיקה – להתבודדות בהרי ירושלים, תוך ציפייה לחידוש הנבואה בישראל. ולשם כך – "לא לריבוי ספרים אלא לעומק וטוהר הדעה… אני צריך" -להתמסר "במסירות נפש גמורה… כולי קודש לה', ובאמת אהיה נזיר אלוהים". על דרך עבודתו המדעית העיד, שהיא על פי השיטות המקובלות בעולם המדע המערבי.⁶ קטעים מיומניו של דוד כהן, הרב הנזיר, נערכו לאחר מותו בידי הראל כהן וידידיה הכהן בספר "משנת הנזיר". עיקרי הגותו הועלו על הכתב בידי בני משפחתו ותלמידיו, שהקימו את אגודת נזר דוד להנצחת זכרו ולפרסום כתביו. ספרו "קול הנבואה – ההיגיון העברי-השמעי" (תש"ל – 1970) ראה אור בחייו, ושיעוריו על ספר הכוזרי סוכמו בספר "הכוזרי המבואר" (תשנ"ז – תשס"ב).