דונש בן לברט
דונש בן לברט (920 – 990 לספירה בערך) משורר ובלשן עברי. נולד בעיר פֵאס שבמרוקו, התחנך בישיבת סורא והיה תלמידו של רב סעדיה גאון. אחרי לימודיו עבר לקורדובה שבספרד, ושם שימש כרב ודיין. יש חוקרים הסבורים שדונש בן לברט כתב את החיבור "תשובות על רב סעדיה גאון" ובו קבע כי לכל פועל עברי שלוש אותיות שורש. לעומתם חוקרים רבים מטילים בכך ספק משום שידוע כי דונש בן לברט דבק בדקדוק המסורה שלפיו יש בעברית גם שורשים בעלי אות אחת או שתיים.
בן לברט חידש חידושים גם בתחום השירה העברית, והיה הראשון שהשתמש במשקל הערבי, שמכאן ואילך שימש את כל המשוררים והפייטנים. הוא היה גם ראשון המשוררים בספרד, והמשורר שלמה אבן גבירול הכתיר את דונש בן לברט "גדול המשוררים" בתקופתו.1
בן לברט היה הראשון שכתב, לצד שירי קודש, גם שירת חול, ובה תיאור המשתאות ותענוגותיהם, שהיו היסוד לשירי הידידות והיין של משוררי ספרד שבאו אחריו (אהרן מירסקי, "יצירתם של יהודי ספרד בפיוט ובשירה", בתוך: חיים ביינארט, עורך, מורשת ספרד, הוצאת מאגנס, תשנ"ד – 1994, עמ' 118).
רק מעט משיריו שרדו והגיעו לידינו. אחד מהם – והמפורסם ביותר – הוא "דרור יקרא", המשמש כזמירה בסעודת יום השבת ופותח בשורות:
"דרור יקרא לְבֵן עם בת / וינצורכם כמו בָּבַת/
נעים שמכם ולא יֻשְׁבַּת / שבו, נוחו ביום שבת".
עוד פיוט קצר שכתב דונש בן לברט הפך לחלק מברכת המזון של סעודת החתונה:
"דְוַי הָסֵר וגם חרון / ואז אילם בשיר ירון /
נְחֵנוּ מעגלי צדק / שְׁעֵה ברכת בני אהרן.2