הודיה לאחר הלידה

סיומם המוצלח של ההיריון והלידה באים לידי ביטוי במסורת היהודית בטקסים ובאירועים המציינים את שמחת ההורים ואת הכרת התודה שלהם על התוספת המשפחתית. הבן או הבת הבאים לעולם מצטרפים לשרשרת הדורות של עם ישראל, והם, לפי המסורת, יצירה משותפת של האב, האם והאל.¹
לפיכך נוהגים להודות לה' מיד לאחר הלידה: על הולדת בן מברכים ההורים ברכת "הטוב והמיטיב",² לעתים בתוספת ברכת שהחיינו. ועל הולדת בת – ברכת שהחיינו, וזאת לפי המסורת הנזכרת בתלמוד הבבלי.³ מנהג נוסף הוא אמירת ברכת הגומל על ידי היולדת במהלך החודש הראשון לאחר הלידה, לעתים כחלק מטקס ברית המילה או זבד הבת.⁴
יש לציין כי בקהילות ישראל בתקופות קודמות, ובכלל זה בארצות האסלאם, הייתה העדפה ללידת בן זכר. וזאת מאחר שהבן שמר על שם אביו והיה אומר קדיש על הוריו לאחר פטירתם, ואילו הבת הצטרפה עם נישואיה למשפחת בעלה וקיבלה את שמו. ⁵
השינויים במעמדה של האישה בחברה המודרנית, ובכלל זה בחברה הדתית, והשאיפה ליחס שוויוני השפיעו גם על טקסי הלידה: הולדת בת, כמו הולדת בן, היא שמחה למשפחה ולקהילה, ואת הולדת הבת מציינים בטקס חלופי לברית המילה, שהוא הרחבה של זבד הבת המסורתי, או במסיבה רבת משתתפים הנקראת בלשון העם "בריתה" ומתקיימת באולם שמחות. ברכה מיוחדת ליולדת ולבן או הבת שנולדו נוהג לומר האב בשבת הראשונה אחרי הלידה, במהלך טקס קריאת התורה, שבו הוא מוזמן לעלות לתורה.⁶
בתקופה שבית המקדש היה קיים, הייתה היולדת מביאה קרבן תודה לה' (ויקרא יב 6), ובימינו יש הנוהגות לבוא לבית הכנסת לאחר הלידה ולומר תפילה ליולדת, שבה היא מודה לאלוהים על שיתופה ביצירת חיים ומברכת על החלמתה מן הלידה.